ויקיפדיה

אן טיילר

מחברת רומנים אמריקאית

אן טַיילֶר (באנגלית: Anne Tyler; נולדה ב־25 באוקטובר 1941) היא סופרת ומבקרת ספרות אמריקאית. היא חיברה למעלה מעשרים רומנים, בהם "מסעדת הגעגועים" (1982), "תייר בעל כורחו" (1985), ו"שיעורי נשימה" (1988). על "שיעורי נשימה" זכתה בפרס פוליצר לספרות ב־1989, ושני האחרים היו ברשימה הקצרה לפרס. טיילר זכתה גם בפרס ג'נט היידינגר קפקא, פרס השגריר לספר, ופרס חוג מבקרי הספרים של ארצות הברית. בשנת 2012 הוענק לה פרס הסאנדיי טיימס למצוינות ספרותית.[1] הרומן העשרים של טיילר, "סליל של חוט כחול", היה ברשימה הקצרה לפרס מאן בוקר ב־2015, ו־Redhead By the Side of the Road נכלל ברשימה הארוכה לאותו פרס ב־2020. מבקרים מציינים את הדמויות המפותחות שלה, "הפרטים הבדויים בצורה מבריקה ומדויקת לחלוטין",[2] "סגנונה הקפדני והמתוחכם", ו"הלשון החכמה והפתוחה שלה".[3]

אן טיילר
Anne Tyler
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 25 באוקטובר 1941 (בת 82)
מיניאפוליס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת דיוק, אוניברסיטת קולומביה, נדהאם ב. ברוגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית, רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות If Morning Ever Comes, A Patchwork Planet, Ladder of Years, Saint Maybe, Breathing Lessons, Back When We Were Grownups, Digging to America, The Amateur Marriage, Noah's Compass, The Beginner's Goodbye, The Accidental Tourist, Morgan's Passing, A Slipping-Down Life, The Tin Can Tree, Dinner at the Homesick Restaurant, The Clock Winder, Searching for Caleb, Celestial Navigation, Earthly Possessions, A Spool of Blue Thread עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פוליצר לסיפורת (1989)
  • פרס חוג מבקרי הספרים הלאומי לסיפורת (1985)
  • פרס ג'נט היידינגר קפקה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.annetyler.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייה ותקופת הלימודים עריכה

ילדות עריכה

טַיילר נולדה, בכורה מבין ארבעה ילדים, במיניאפוליס, מינסוטה. אביה, לויד פּארי טיילר, היה כימאי תעשייתי ואימהּ, פֿיליס מאהון טיילר, עובדת סוציאלית. שני הוריה היו קווייקרים, והיו פעילים חברתיים במערב התיכון ובדרום.[4] משפחתה נדדה בין קהילות קווייקרים בדרום ארצות הברית, עד שהתיישבו ב־1948 בקומונה קווייקרית בְּסִילו, בהרי קרוליינה הצפונית ליד ברנסוויל.[5][6] היישוב אוכלס ברובו על ידי סרבנים מצפוניים וחברי הזרם ההיקסי הליברלי בקרב הקווייקרים.[7] טיילר התגוררה שם מגיל שבע עד אחת עשרה, ועזרה להוריה ולאחרים לטפל בבעלי חיים ולעסוק בחקלאות אורגנית. היא לא למדה בבית ספר ציבורי רשמי בסילו, אבל קיבלה עם שאר הילדים שיעורים באמנות, נגרות ובישול, בבתי חברי הקומונה, ובמקצועות אחרים בבית ספר זעיר. את הלימודים הלא פורמליים הללו השלימה בעזרת לימודים בהתכתבות.[4][5][6][8]

בגיל שבע חיברה ספר ראשון: אוסף של ציורים וסיפורים על "בנות מזל... שזכו לנסוע מערבה בקרונות מכוסים."[5] הספר האהוב עליה כילדה היה "הבית הקטן" מאת וירג'יניה לי ברטון. טיילר מייחסת לספר זה, שאותו קראה פעמים רבות במהלך תקופה זו של גישה מוגבלת לספרים, השפעה עמוקה עליה, והיא מזהה איך למדה ממנו "איך השנים חלפו, אנשים השתנו, ושום דבר לא יכול להישאר כשהיה".[9] תפיסה מוקדמת זו של שינויים לאורך זמן היא נושא חוזר ברבים מהרומנים שלה, עשרות שנים מאוחר יותר, ו"הבית הקטן" עצמו מוזכר ברומן שלה "מסעדת הגעגועים". טיילר סיפרה גם שקראה את נשים קטנות של אלקוט עשרים ושתיים פעמים בילדותה.[4]

בנקודת הזמן של עזיבת משפחת טיילר את סילו לאחר ארבע שנים כדי לעבור לראלי, קרוליינה הצפונית, טיילר בת האחת־עשרה טרם ביקרה בבית ספר ציבורי, ומעולם לא השתמשה בטלפון.[5] לדבריה, החינוך הלא שגרתי הזה איפשר לה לראות את "העולם הנורמלי עם מידה מסוימת של ריחוק והפתעה".[10]

נעורים עריכה

טיילר הרגישה זרוּת בבתי הספר הציבוריים שבהם למדה בראלי, תחושה שליוותה אותה רוב חייה.[5] היא מאמינה שזה תרם להפיכתה לסופרת: "אני מאמינה שכל סוג של סיטואציה של הפרדה מספיק [כדי להפוך לסופרת]. במקרה שלי, הייתה זו היציאה מהקומונה [...] והניסיון להשתלב בעולם החיצון."[5] למרות חינוכה הלא פורמלי, טיילר הייתה מתקדמת יותר בחומר הלימודים וברמת הקריאה מבני כיתתה. הודות לספריות שעכשיו היו בהישג ידה, גילתה את יודורה ולטי, גבריאל גרסיה מארקס, פ' סקוט פיצג'רלד, ורבים אחרים.[4] יודורה ולטי נותרה אחת הסופרות האהובות עליה, והקובץ "הרשת הרחבה וסיפורים אחרים" של ולטי הוא אחד הספרים האהובים עליה; היא כינתה את ולטי "בכירת ההשפעות עלי".[6] טיילר זוקפת לזכותה של ולטי את התובנה שספרים יכולים לעסוק בפרטים היומיומיים של החיים, לא רק באירועים גדולים.[5] במהלך לימודי התיכון קיבלה טיילר השראה ועידוד מצד מורה יוצאת דופן לספרות בשם פֿיליס פיקוק.[4][11] פיקוק לימדה בעבר את הסופר ריינולדס פרייס, שלימים לימד את טיילר באוניברסיטת דיוק. מאוחר יותר, נמנה עם תלמידי פיקוק גם הסופר ארמיסטד מופין. שבע שנים לאחר שסיימה את התיכון, הקדישה טיילר את הרומן הראשון שלה ל"גברת פיקוק, על כל מה שעשית."[11]

לימודים באוניברסיטאות דיוק וקולומביה עריכה

משסיימה את התיכון בגיל 16, רצתה טיילר ללמוד במכללת סווארת'מור, שנוסדה ב־1860 על ידי קווייקרים מהזרם ההיקסי.[12] ברם, היא זכתה במלגה מלאה לתואר ראשון באוניברסיטת דיוק,[13] והוריה לחצו עליה לנצל אותה, מכיוון שרצו לחסוך כסף לטובת חינוך שלושת אחיה הצעירים.[4][14] טיילר החלה ללמוד במכללת דיוק, אפוא, ונרשמה למחזור הראשון של קורס הכתיבה היוצרת שלימד ריינולדס פרייס, ובין תלמידי אותו קורס היה גם פרד שאפל, לימים משורר. פרייס התרשם ביותר מטיילר בת השש־עשרה, ותיאר אותה כ"בוגרת בצורה מפחידה לגיל 16", "פעורת עיניים" ו"תלושה".[5] שנים אחר כך תיאר פרייס את טיילר כ"אחת הסופרים הטובים ביותר בעולם [...] שהייתה סופרת טובה בגיל 16 כמעט כפי שהיא עכשיו."[5][8] טיילר למדה גם אצל ויליאם בלקברן, שלימד גם את וויליאם סטיירון, ג'וזפין האמפריז וג'יימס אפלווייט.[8]

כסטודנטית, טיילר השתתפה בתיאטרון הקמפוס (בהמשך לתיאטרון בית הספר התיכון), וגילמה את לורה בביבר הזכוכית מאת טנסי ויליאמס ואת גברת גיבס בעירנו מאת תורנטון ויילדר.[5][8][15] היא בחרה להשלים תואר בספרות רוסית, והצטרפה לאחוות הסטודנטים פי בטא קפא. בשנת 1961 השלימה את התואר, וזכתה במלגה לתואר שני בלימודים סלאביים באוניברסיטת קולומביה.[8]

טיילר עזבה לימודיה בקולומביה לאחר שנה, לאחר שסיימה את חובות הקורסים אך לא את עבודת התזה. היא חזרה לאוניברסיטת דְיוק, והחלה לעבוד בספריית האוניברסיטה בתור ביבליוגרפית רוסית.[4] שם פגשה את טאגי מוֹדָרֶסי, פסיכיאטר ילדים בבית הספר לרפואה של דְיוק וסופר בעצמו, והם נישאו תוך שנה, ב־1963.[4]

קריירה עריכה

פרסומים ראשונים עריכה

במהלך לימודי התואר ראשון פרסמה טיילר את סיפורה הקצר "Laura" בכתב העת הספרותי של אוניברסיטת דְיוק, Archive, והסיפור זיכה אותה בפרס אן פלקסנר לכתיבה יוצרת, מטעם החוג לספרות אנגלית.[4][8] היא המשיכה לחבר ולפרסם סיפורים קצרים. אחד מהם הרשים את ריינולדס פרייס עד כדי כך, שהצהיר לימים שהוא היה "הסיפור הקצר המוגמר והמוצלח ביותר שקיבלתי מעודי מתלמיד/ת תואר ראשון במהלך שלושים שנות הוראה."[5] גם הסיפור "הקדושים בבית קיסר" פורסם בכתב העת Archive וזיכה אותה בפרס אן פלקסנר נוסף. הסיפור הקצר הזה הוביל לפגישה עם דרמוד ראסל, שהיה הסוכן הספרותי הן עבור ריינולדס פרייס והן עבור יודורה ולטי, ושלימים הפך לסוכן של טיילר עצמה.[5][8]

בזמן שעבדה בספריית האוניברסיטה המשיכה טיילר לפרסם סיפורים קצרים, והחלה לעבוד על הרומן הראשון שלה, If Morning Ever Comes. סיפוריה פורסמו ב"ניו יורקר", "סאטרדיי איבנינג פוסט" והארפרס.[5] לימים עקרו בני הזוג למונטריאול כשפקעה ויזת השהייה בארצות הברית של מודארסי, וטיילר המשיכה לכתוב תוך כדי חיפוש עבודה.[4][8]

בשנת 1964 ראה אור הרומן הראשון שלה, ושנה לאחר מכן גם הרומן השני, The Tin Can Tree. שנים אחר כך התנערה טיילר משני הרומנים הללו, כמו גם מרבים מהסיפורים הקצרים שכתבה בתקופה זו. היא אף כתבה שהיא "הייתה רוצה לשורפם".[14] לתחושתה, רוב היצירה המוקדמת הזו סובלת מהיעדר פיתוח אופי שלם, ומכך שלא שיכתבה את החומר שוב ושוב.[6]

הפסקה מכתיבת סיפורת וגידול ילדים – 1965 עד 1970 עריכה

בשנת 1965 ילדה טיילר בת בשם טֶז'. שנתיים לאחר מכן נולדה בת שנייה, מיטְרָה. בערך בזמן הזה, עקרו טיילר ובעלה לבולטימור, מרילנד, שם החל בעלה ללמד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מרילנד.[4] מעברי הבית וגידול הילדים דרשו מטיילר את רוב כוחה, והיא לא פרסמה דבר בין השנים 1965 ל־1970.[5]

בבולטימור קבעה טיילר את מושבה ונשארה שם, ומאז רוב הרומנים שלה גם מתרחשים בה. בתקופה זו החלה לכתוב ביקורות ספרותיות לכתבי עת ולמדורי ספרות בעיתונים כדי לספק למשפחתה הכנסה נוספת; היא המשיכה לעסוק בכך עד סוף שנות ה־80, וכתבה כ־250 ביקורות בסך הכל.[8] על אף שלא פרסמה סיפורת בתקופה זו, טיילר סבורה שהזמן הזה הֶעשיר את רוחה ואת הניסיון שלה, והעניק לה עומק רב יותר לכתיבה מאז ואילך, מכיוון שהיה לה "יותר עצמי לדבר ממנו".[14]

הכרה והתקבלות כמחברת רומנים עריכה

ב־1970 שבה טיילר לכתוב, ועד 1974 ראו אור שלושה רומנים נוספים פרי עטה: A Slipping-Down Life, The Clock Winder, ו־Celestial Navigation. לדעתה, כתיבתה השתפרה באופן ניכר בתקופה זו; מרגע שבנותיה החלו ללמוד בבית הספר, הצליחה להקדיש לכתיבה הרבה יותר ריכוז ממה שהיה אפשרי מאז שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.[6] לאחר יציאת Celestial Navigation החלה טיילר לזכות בהכרה ברמה כלל־ארצית: גייל גודווין כתבה עליו ביקורת חיובית מאוד במוסף הספרותי של הניו יורק טיימס.[4] בעוד שאינה גאה בארבעת הרומנים הראשונים שלה, טיילר מחשיבה את הרומן הזה, החמישי, כאחד האהובים עליה. לדבריה, הוא היה ספר קשה לכתיבה, מכיוון שדרש שכתוב טיוטה אחר טיוטה כדי לפתח היטב את הבנתה את הדמויות.[5] ג'ון אפדייק חיבר ביקורת חיובית על הרומן הבא שלה, Searching for Caleb, שבה כתב: "מצחיק ולירי ואמיתי, מעודן בפרטיו ושאפתן בעיצובו [...] הסופרת הזו לא רק טובה, היא טובה וממזרית."[16] לאחר מכן המשיך אפדייק להתעניין ביצירתה, וחיבר ביקורות גם על ארבעת הרומנים הבאים שלה.[4] "תעתועי מורגן" (1980) זכתה בפרס ג'אנט היידינגר קפקא לספרות והייתה מועמדת הן לפרסי הספרים האמריקאיים והן לפרס חוג מבקרי הספרים של ארצות הברית.[4] ג'ויס קרול אוטס פרסמה עליו ביקורת טובה בכתב העת "מדמואזל": "מרתק [...] סיפור אהבה כל כך לא שגרתי עד שנראה כמפתיע את גיבוריו בעצמם."[17]

הכרה לאומית עריכה

הרומן הבא של טיילר קנה לה מעמד מוצק בעולם הספרותי האמריקאי. אותו רומן תשיעי של טיילר, "מסעדת הגעגועים", שהיא עצמה מחשיבה כיצירתה הטובה ביותר,[6] היה ברשימה הקצרה לפרס פוליצר, לפרס פא"ן/פוקנר ולפרס הספר האמריקאי לסיפורת ב־1983. בביקורת שלו ב"ניו יורקר" כתב ג'ון אפדייק, "האמנות שלה הייתה זקוקה רק להחשכה שתעניק לסקיצות המעוצבות שלה מוצקוּת [...] ברומן התשיעי שלה, היא הגיעה לרמה חדשה של עוצמה."[18] הרומן העשירי שלה, "תייר בעל כורחו", זכה בפרס חוג מבקרי הספרים של ארצות הברית לסיפורת ב־1985, בפרס השגריר לספר ב־1986, והיה ברשימה הקצרה לפרס פוליצר ב־1986. הספר גם עובד לסרט משנת 1988 בכיכובם של ויליאם הרט וג'ינה דייוויס. ההצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט הגבירה את המודעות הציבורית ליצירתה של טיילר. הרומן האחד־עשר שלה, "שיעורי נשימה", זכה בפרס פוליצר לספרות ב־1989 והיה "ספר השנה" של כתב העת "טיים".[8] הוא עוּבַּד לסרט טלוויזיה בשנת 1994, כפי שעובדו לימים ארבעה רומנים נוספים של טיילר.[19] [20]

מאז הזכייה בפרס הפוליצר חיברה טיילר למעלה מתריסר רומנים נוספים; רבים מהם היו הבחירה הראשית של מועדון ספר החודש, וצעדו במצעד רבי המכר של הניו יורק טיימס. כתב העת טיים בחר ב־Ladder of Years כאחד מעשרת הספרים הטובים של 1995. "טלאים של כדור הארץ" הוכתר "ספר ראוי לציון" של הניו יורק טיימס בשנת 1999.[21] [22] ברומן Digging to America משנת 2006 חקרה טיילר כיצד מהגרת מאיראן, שחיה בארצות הברית כבר 35 שנה, מתמודדת עם ה"זרות" שלה; זו נקודת מבט שטיילר מכירה היטב מתוך נישואיה למודארסי האיראני.

בנוסף לרומנים שלה, פרסמה טיילר סיפורים קצרים בכתבי עת שונים, אך הם טרם כונסו בקובץ.[5][8] בין 1983 ל־1996 ערכה טיילר שלוש אסופּות: The Best American Short Stories 1983, Best of the South, ו־Best of the South: The Best of the Second Decade.

ביקורות מסתייגות עריכה

לצד התקבלות חיובית, זכייה בפרסים, תרגומים, ונתוני מכירות גבוהים, ספגה טיילר גם ביקורות שליליות. הביקורת הנפוצה ביותר היא שיצירותיה "סנטימנטליות", "מתקתקות" ו"מקסימות ונעימות מדי".[6] ג'ון בליידס, מבקר ספרות של השיקגו טריביון, פסל את "תייר בעל כורחו" (כמו גם את כל הרומנים הקודמים שלה) כ"מתוק באופן מלאכותי" ו"לא מציאותי".[23] אדם מארס-ג'ונס, מבקר באובזרבר, כתב בביקורתו על "נישואי חובבים": "נראה שטיילר מציעה לנו חלב ועוגיות."[24] גם המבקרת הבכירה של הניו יורק טיימס, מיצ'יקו קאקוטאני, קוננה מעת לעת על "חמידוּת עד גועל", וציינה ש"הרומנים שלה – עם גיבוריהם התמהוניים, הפרטים הביתיים שלהם, ועלילותיהם הבלתי סבירות ומחממות הלב בדרך כלל – גובלים לעיתים קרובות בחמידוּת יתר".[25]

בראיון משנת 2012 התייחסה טיילר לביקורות אלה: "ראשית כל אני חושבת שיש בהן צדק. הייתי אומרת [שיש] שתן וחומץ אצל [פיליפ] רות ואצלי חלב ועוגיות. איני יכולה להכחיש את זה... [עם זאת] יש יותר חריפות בחלק מהשפה הרכה שלי ממה שאנשים מבינים."[6]

מכיוון שכמעט כל יצירתה של טיילר עוסקת באותם נושאים – יחסי משפחה ונישואים – וממוקמת באותה סביבה, היא ספגה ביקורת על היותה חזרתית ונוסחתית.[23][25] בסקירה של The Patchwork Planet, קבעה קאקוטאני: "הדמויות המוקדמות יותר של גב' טיילר נטו להיות ממוקמות בתוך סבך עבה של יחסים משפחתיים בעלי ניואנסים עדינים, שעזרו להגדיר גם את החלומות שלהם וגם את המגבלות שלהם; האנשים ברומן הזה, לעומת זאת, נראים הרבה יותר דומים זה לזה. זאבים בודדים, נמשכים לכאן ולכאן בחוטי הבובות של המחברת [...] גם היכולת המפורסמת של גב' טיילר לתאר את הפרטים היומיומיים של החיים נדמית הפעם יגעה ונוסחתית [...] לגבי הפרטים הקטנים שגב' טיילר מפזרת על פני הסיפור שלה [...] גם בהם יש תחושה של חוברת־צביעה לפי מספרים. הם מצטרפים לכדי רומן מטולא שנראה מלאכותי, מכני [...] וכן, חמוד מדי."[25]

טיילר ספגה ביקורת גם על עליבוּת דמויותיה הגבריות ו"חוסר הטסטוסטרון" שלהן.[6] טיילר אינה מסכימה עם הביקורת הזו: "אוי, זה תמיד מפריע לי כל כך. אני לא חושבת שהם רכיכות. אנשים תמיד אומרים שהם מבינים שאני כותבת על דמויות מוזרות, ואני חושבת, האם לא כולם מוזרים? אם תסתכל מקרוב על מישהו, תמצא פגמים, אצל נשים וגברים כאחד."[6]

כתביה עריכה

רומנים עריכה

הופיעו בעברית עריכה

  • תעתועי מורגן (1980), מהדורה עברית בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1980
  • מסעדת הגעגועים (1982), מהדורה עברית בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1982
  • תייר בעל כורחו (1985), מהדורה עברית בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1987
  • שיעורי נשימה (1988), מהדורה עברית בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1988
  • אולי קדוש (1991), מהדורה עברית בתרגום רותי אסולין, הוצאת אור־עם, 1993
  • טלאים של כדור הארץ (1998), מהדורה עברית בתרגום עדי יותם, הוצאת כנרת, 2002
  • פעם, כשהיינו גדולים (2001), מהדורה עברית בתרגום דבורה נגבי, הוצאת מטר, 2002
  • נישואי חובבים (2004), מהדורה עברית בתרגום ליאור שטרנברג, הוצאת כתר, 2007
  • סליל של חוט כחול (2015), מהדורה עברית בתרגום דנה אלעזר־הלוי, הוצאת משכל, 2016

טרם תורגמו עריכה

  • If Morning Ever Comes (1964)
  • The Tin Can Tree (1965)
  • A Slipping-Down Life (1970)
  • The Clock Winder (1972)
  • Celestial Navigation (1974)
  • Searching for Caleb (1975)
  • Earthly Possessions (1977)
  • Ladder of Years (1995)
  • Digging to America (2006)
  • Noah's Compass (2010)
  • The Beginner's Goodbye (2012)
  • Vinegar Girl (2016)
  • Clock Dance (2018)
  • Redhead by the Side of the Road (2020)
  • French Braid (2022)

עיבודים לסרטים עריכה

  • תייר מזדמן (1988, על פי הרומן שתורגם לעברית בשם "תייר בעל כורחו")
  • שיעורי נשימה (טלוויזיה) (1994)
  • אולי קדוש (טלוויזיה) (1998)
  • A Slipping-Down Life (1999)
  • Earthly Possessions (טלוויזיה) (1999)
  • פעם, כשהיינו מבוגרים (טלוויזיה) (2004)

פרסים וכיבודים עריכה

טיילר חברה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות מאז 1983.[26]

טיילר זכתה בפרסים הבאים:

  • פרס ג'אנט היידינגר קפקא לסיפורת (1980)
  • פרס חוג מבקרי הספרים של ארצות הברית (1985)
  • פרס השגריר לספר סיפורת (1986)
  • פרס פוליצר לספרות (1989)
  • "ספר השנה" מטעם כתב העת טיים (1989)
  • פרס הסאנדיי טיימס למצוינות (2012)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Anne Tyler Announced as Winner of the 2012 Sunday Times Award for Literary Excellence. - Free Online Library". Thefreelibrary.com. נבדק ב-27 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Pollitt, Katha (18 בינואר 1976). "Two Novels; Searching for Caleb". The New York Times. p. 204. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Schine, Cathleen (7 במאי 1995). "New Life for Old". The New York Times. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Bail, Paul (1998), Anne Tyler: A Critical Companion, Westport, Connecticut:Greenwood Press.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Willrich, Patricia R. (Summer, 1992) "Watching through Windows: A Perspective on Anne Tyler," The Virginia Quarterly Review, Charlottesville, Virginia: University of Virginia.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Allardice, Lisa (13 באפריל 2012). "Anne Tyler: A Life's Work". The Guardian. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Liukkonen, Petri. "Anne Tyler". Books and Writers (kirjasto.sci.fi). Finland: Kuusankoski Public Library. אורכב מ-המקור ב-8 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Croft, Robert W. (1995), Anne Tyler: A bio-bibliography. Westport Connecticut: Greenwood Press.
  9. ^ Tyler, Anne (9 בנובמבר 1986). "Why I Still Treasure The Little House". The New York Times. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Allardice, Lisa (January 4, 2004), "Accidental celeb", The Observer, United Kingdom
  11. ^ 1 2 Ricki Morell (4 בינואר 1993). "Teacher's Legacy: A Love Of Words – tribunedigital-orlandosentinel". Articles.orlandosentinel.com. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ An "Onward Spirit": A Brief History of Swarthmore College, web.archive.org, ‏2012-06-28
  13. ^ "Angier B. Duke | Memorial Scholarship Program". Abduke.duke.edu. אורכב מ-המקור ב-24 במרץ 2015. נבדק ב-27 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ 1 2 3 Tyler, Anne (1980), "Still Just Writing," reprinted in Sternberg, Janet (2000), The Writer on her Work, vol. 1, New York: W.W. Norton, pp. 3–16.
  15. ^ Evans, Elizabeth (1993), Anne Tyler New York: Twayne.
  16. ^ Updike, John (29 במרץ 1976). "Family Ways". The New Yorker. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Tyler, Anne (March 1983), Morgan's Passing; Oates quoted in 1983 Berkley edition, New York: Berkley Publishing Group, p. 1.
  18. ^ Updike, John (5 באפריל 1982). "On Such a Beautiful Green Little Planet". The New Yorker. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Breathing Lessons (1994)". IMDb.com. 6 בפברואר 1994. נבדק ב-1 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Anne Tyler (I)". IMDb.com. נבדק ב-1 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Back When We Were Grownups (2004)". IMDb.com. 21 בנובמבר 2004. נבדק ב-1 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "Saint Maybe (1998)". IMDb.com. נבדק ב-1 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 John Blades (20 ביולי 1986). "For Nutrasweet Fiction, Tyler Takes The Cake – tribunedigital-chicagotribune". Articles.chicagotribune.com. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Mars-Jones, Adam (25 בינואר 2004). "It's not only Marriage that Disintegrates". The Observer. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 3 Kakutani Michiko (17 באפריל 1998). "Books of the Times: A Family's Black Sheep is Lost in a Midlife Funk". The New York Times. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "American Academy of Arts and Letters – Current Members". Artsandletters.org. אורכב מ-המקור ב-24 ביוני 2016. נבדק ב-1 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים עריכה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אן_טיילר&oldid=37524895"