אנואר אל-חטיב

אנואר אל-חטיבערבית: أنور الخطيب) היה פוליטיקאי פלסטיני ששימש כראש עיריית ירושלים המזרחית, כשר בממשלת ירדן, כמושל ירושלים ב-1967 ובתפקידו האחרון שימש כחבר המשלחת הפלסטינית לוועידת מדריד[1].

אנואר אל-חטיב
לידה 1917 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1993 (בגיל 76 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

אל-חטיב נולד בחברון לקראת סוף התקופה העות'מאנית[2]. הוא היה בן למשפחה מיוחסת בחברון וירושלים, ששמה "חטיב" משמעו הדרשן במסגד שנותן את דרשת יום השישי. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו כעורך דין בשירות המועצה המוסלמית העליונה. לאחר מכן עמד בראש ועדה של עיריית ירושלים ובשנים 19491950, שימש כראש עיריית מזרח ירושלים[3]. אך הוחלף לאחר שנדרש מישהו מנוסה יותר בפוליטיקה השבטית הפלסטינית בעיר. כיוון שירדן לא סיפחה רשמית את הגדה המערבית עד 24 באפריל 1950, חטיב ירש כראש העירייה את הסמכויות האזרחיות של ממשלת המנדט בירושלים. הוא היה לנאמן של המלך עבדאללה הראשון, אחר כך איש אמונו של המלך חוסיין וקיבל תפקידים מנהליים שונים, כולל תפקיד שר, תחת ממשלת ירדן[4]. בשנים 1957–1959 שימש כשגריר ירדן במצרים. בימי כהונתו קשר קשרים אישיים טובים עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ועם ראשי השלטון שם[4].

בשנת 1959 מונה למושל מחוז ירושלים, בעל סמכויות נרחבות בכל שטח הגדה המערבית[4]. במסגרת תפקיד זה הקים בניין משרדים ברחוב צלאח א-דין, שאחר כך הוחרם על ידי ממשלת ישראל, לשמש כבניין משרד המשפטים[5]. הוא שימש בתפקיד עד 9 ביוני 1967, אז מונה האלוף חיים הרצוג למושל מטעם הממשל הצבאי הישראלי, הוא הובהל אל מלון אמבסדור במזרח העיר כדי להיפגש עם הרצוג, מיד לאחר שמונה לתפקיד. בין השאר ביקש אז אל-חטיב לאפשר לבני משפחתו הרבים, שנשארו בשטחים, וכן לבני משפחותיהם של אנשי צבא, בעיקר קצינים, להצטרף לבני משפחותיהם בירדן. האלוף הרצוג נתן את הסכמתו ולשם כך אף הועמדו לרשות העוזבים אוטובוסים מיוחדים. מדינת ישראל ניצלה מהלך זה לעודד הגירה מרצון של התושבים לירדן במהלך השבועות הבאים[6]. אל-חטיב שמר על קשרי ידידות עם הרצוג, שאף הזמין אותו לביקור במשכן הנשיא, בעת ששימש כנשיא מדינת ישראל[7].

לאחר סיפוח מזרח ירושלים לישראל ב–27 ביוני 1967 קרוב משפחתו, רווחי אל-ח'טיב, שהיה ראש העירייה באותה עת, סירב לשתף פעולה עם ישראל[8]. אנואר אל-חטיב עצמו חבר לקבוצה של ראשי דת מוסלמיים בירושלים שהצהירו בפומבי שהם לא מכירים בסיפוח ובסמכות ישראל בשטח שסופח[9], בעקבות כך, ב-30 ביולי 1967 הוא גורש לצפת, באשמת "הסתה לחתרנות" נגד ישראל והוכנס למעקב משטרתי עם פקודות להתייצב במשטרה כל יום[10]. עם זאת אחיו עבדל חי אל־חטיב שהיה מנכבדי חברון, בחר לשתף פעולה עם ישראל והשתתף באותה עת במשלחת של רצון טוב, שארגן מוחמד עלי אל-ג'עברי, שערכה ביקור אצל ראש עיריית באר שבע אליהו נאוי[11].

בצפת התארח במלון פסגה ובמפגש עם עיתונאים ישראלים אמר שהוא מוכן לשיתוף פעולה עם ישראל[12]. בתקופה זו נמסרה לו תעודת זהות ישראלית והוא קיבל מעמד של תושב ישראל[13]. לאחר חודשיים הותר לו לחזור לירושלים[14]. אחר כך הוא המשיך לשמש כנציג לא רשמי של ירדן בגדה[15], ועמד בראש מוסדות שונים ואף עסק בעניינים מוניציפליים במזרח העיר[16]. במקביל במשך השנים שמר על קשרים טובים עם שלטונות ישראל. הוא שימש איש קשר מרכזי במגעים עם הווקף בירושלים[17]. הוא גם נהג להתראיין בקביעות לתקשורת הישראלית[18].

אל-חטיב נפטר מהתקף לב במזרח ירושלים, בשנת 1993.

לאחר מותו בני משפחתו המשיכו לגור בדירת השרד שקיבל כמושל ירושלים בשכונת בית חנינא, עד שבעל הבית החליט לפנות אותם ב-2008[19].

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שפי גבאי, התרגיל הירדני: שני פלשתינים ממזרח ירושלים במשלחת למדריד, מעריב, 27 באוקטובר 1991
    גיא בכור, יוסי ורטר (ניריורק), יורם בינור, שירות ’חדשות" (בריטניה), במשלחת איש ממסד אש"ף יליד ירושלים, חדשות, 27 באוקטובר 1991
  2. ^ דני רובינשטיין, קינת אנואר אל־חטיב, דבר, 20 בפברואר 1975
  3. ^ היום יפוצץ המוקש ליד שער שכם, דבר, 23 באוגוסט 1949
  4. ^ 1 2 3 יוסף צוריאל, אנואר אל־חטיב יוצא מן המקרר הפוליטי, מעריב, 13 באוגוסט 1972
  5. ^ בית הממשל הצבאי יוקם בהר הצופים, דבר, 19 בדצמבר 1968
  6. ^ אמיר גילת, הנשיא הרצוג מאשר: עזרתי לערבים לעזוב את יו"ש מרצונם, מעריב, 10 בנובמבר 1991
    עוזי בנזימן, מחלקים את ירושלים, באתר הארץ, 6 ביולי 2008
  7. ^ מיכל סלע, הרצוג: עם אישים מהשטחים, כותרת ראשית, 8 בינואר 1986
  8. ^ עוזי בנזימן, מדוע באמת סופחה מזרח ירושלים: בחזרה להחלטה הדרמטית ששינתה את פני המזרח התיכון, באתר הארץ, 17 במאי 2017
  9. ^ ראשי דת מוסלמיים החליטו שלא להכיר באיחוד ירושלים, למרחב, 26 ביולי 1967
  10. ^ אנואר אל-חטיב הורשה לשוב מגלותו, על המשמר, 29 בספטמבר 1967
  11. ^ שלמה גבעון, אבות הערים של ערי האבות רוצים ביחסי שכנות טובה, מעריב, 23 ביולי 1967
  12. ^ בישבו במלון "פיסגה" בצפת... אנואר אל־חטיב כבר מוכן לשיתוף פעולה עם ישראל, היום (עיתון ישראלי), 2 באוגוסט 1967
  13. ^ תעודת־זהות ישראלית לאנואר אל־חטיב, דבר, 15 בספטמבר 1967
  14. ^ אל־חטיב זכה בחנינה וחזר אתמול לירושלים, למרחב, 29 בספטמבר 1967
    בוטלה הגליית אל־חטיב, דבר, 29 בספטמבר 1967
  15. ^ יוסף צוק, ירדן לתומכיה בשטחים: לדבר עם ישראל, חדשות, 19 בדצמבר 1984
  16. ^ אמנון רז, ירושלים המזרחית - כמו בעל לשתי נשים, חדשות, 30 במאי 1984
  17. ^ יוסף צוריאל, השר ששון וראשי המוסלמים בבירה דנו בסדרי־הבטחון על הר־הבית, מעריב, 1 בספטמבר 1969
    אורן כהן, הושג הסכם להקפאת החפירות, חדשות, 22 ביולי 1988
  18. ^ עמוס אילון, כתב "הארץ; "להשכיב תמסח חי", חדשות, 6 ביוני 1986
    בועז אפלבאום, על משדרי הטלוויזיה של שישי־שבת, חדשות, 10 במאי 1987
  19. ^ גיא ליברמן, משפחת המושל הירדני האחרון בירושלים תיאלץ לפנות את הדירה ששכרו במזרח העיר, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008