אנינות (או אנינה או אוֹנְנות) היא המצב בו מצוי קרובו של הנפטר בזמן שלאחר מות קרובו ועד קבורתו של הנפטר. אוֹנֵן הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

אנינות
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"ו, י"ד; ויקרא, י', י"ט
שולחן ערוך סימן שמ"א
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המושג מופיע בתורה פעמיים: במעשר ובקדשים. במעשר: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ (דברים כו יד), ו"אוני" הוא מלשון אבל על מת (ראו באבן עזרא על התורה שם שם); ובקדשים, שאמר אהרן אחרי מות שני בניו: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (ויקרא י יט). כלומר, אונן אסור לאכול במעשר שני ובקדשים. אנינות לגבי דינים אלה שייכת ביום המיתה עד השקיעה (אפילו קברו את המת בו ביום), ומדרבנן עד שייקבר אם לא נקבר בו ביום.

בנוסף, ההלכה פוטרת את האונן מקיום מצוות עשה, ולפי שיטות מסוימות אף אוסרת עליו לקיים מצוות אלו. כך למשל, האונן לא מקיים הנחת תפילין, תפילה וברכת המזון. עם זאת אונן חייב בכל מצוות לא תעשה מדאורייתא ודרבנן[1]. לצד פטור זה מחויב האונן במנהגי אבלות מסוימים. אנינות לגבי דינים אלו מסתיימת מיד כשנקבר המת, אפילו קברו את המת ביום המיתה.

ההיקף המדויק של דיני האבלות בהם נוהג האונן מצוי במחלוקת בין הראשונים. הרמב"ם והרי"ץ גיאת פוטרים את האונן כמעט מכל מנהגי האבלות. לעומתם אחרים כמו רבנו פרץ מחייבים את האבל כמעט בכל מנהגי האבלות לצד האיסורים המיוחדים לאונן. (בשונה מהאונן, לאבל בשבעת ימי אבלותו, מותר לאכול בשר ולשתות יין). עם זאת החובה לנהוג לפי ההלכות המיוחדות לאנינות פוסקת בשבתות ובימים טובים.

מן התורה, אדם נחשב אונן רק ביום שבו מת קרובו. לאחר שקיעת החמה אין הוא נחשב אונן מן התורה, אך חכמים גזרו עליו דיני אונן אף לאחר השקיעה, עד שייקבר המת. במידה וקרובי הנפטר אינם יכולים ואף התייאשו מהאפשרות להביא את קרובם לקבורה, פוסקת החובה לנהוג מנהגי אנינות. במקרה כזה יש לעבור לנהוג מנהגי אבלות ולהתחיל בשבעת ימי האבל.

מי שהיה 'תפוס' ומת בתפיסה ולא ניתן לקוברו – לא חל אנינות על קרוביו מכיוון שאין המת מוטל לפניהם כיון שלא נתנוהו (התופסים) לקבורה. וכן מי שהוא אסור בבית האסורים ומת לו מת – אין לו דין אונן שאינו יכול להתעסק בקבורתו.

שולחן ערוך פסק שבמקום שרגילים שאנשים מיוחדים מוציאים את המת, לאחר שיתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרו להם והם יקברוהו, ברגע שנמסר להם אינו מוטל עוד על הקרוב לקברו ולכן מותרים הקרובים לאכול בשר ולשתות יין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית (אף על פי שלא חל עדיין האבלות[2]). הפתחי תשובה בשם נודע ביהודה כתב שמרגע שמותרים בבשר ויין חייבים במצוות ובמקום שהולכים עם המת לקברו לא מועילה מסירת המת, לכן בימינו אף על פי שהקרובים מסרו את המת לחברא קדישא, נוהגים דיני אנינות עד לאחר הקבורה.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ פתחי תשובה על שולחן ערוך יו"ד שמ"א, א
  2. ^ ש"ך.


  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.