אבלות (יהדות)

מנהגי צער על קרוב משפחה שנפטר

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

מצוות אבלות
(מקורות עיקריים)
אבלים אומרים קדיש בבית הקברות בהר הזיתים
מקרא ויקרא, י', י"ט; ויקרא, כ"א, ב'ג'
משנה תורה ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א' - הלכות אבל, פרק י"ד
שולחן ערוך יורה דעה, סימן שמ"א עד סימן ת"ג
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ל"ז
ספר החינוך, מצווה רס"ד
סמ"ק, יום שני, מצווה צ"ז
מקורות נוספים תורת האדם

התחלתה של האבלות היא כאשר המת נקבר[1]. הזמן עד הקבורה מוגדר כאנינות.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת. לחלק ממנהגי האבלות יש מקור בתורה וחלק אחר מקורו בתקנות חז"ל. לדעת הרבה פוסקים האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: ”ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?”[2]. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת[3].

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים ”ויעש לאביו אבל שבעת ימים”[4]. למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, כלומר רק כשהקבורה נעשתה ביום הפטירה[5], אמנם לפוסקים אחרים אין אבלות מהתורה כלל, אלא רק מדרבנן[6]. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה[2].

אבלות מהתורה או מדרבנן

עריכה

לדעת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם חיוב האבלות ביום הראשון שלה, כאשר הוא יום מיתה וקבורה, הוא מדאורייתא. ואילו לדעת ר"ת, ר"י, רא"ש, רמב"ן ורבינו יונה אין שום אבלות מדאורייתא, אלא אנינות היא דאורייתא.

השו"ע פסק כשיטה שאבלות היום הראשון אם הוא יום מיתה וקבורה יחד הוא מדאורייתא, והרמ"א פסק כשיטה שאין שום אבלות דאורייתא[7].

גם הסוברים שאבלות היום הראשון (שהוא יום קבורה ויום מיתה) דאורייתא, מודים שזה כאשר מדובר בשבעה הקרובים שאבלים עליהם מהתורה, אך אלו שהוסיפו חכמים – אין בהם אבלות דאורייתא.

שבעת הקרובים הם - אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו בתולה ואשתו הנשואה לו[8]. לשיטת הרמב"ם האבלות על אשתו היא מדרבנן, ולשיטת הרמב"ן היא מהתורה. לשיטת הרמב"ם האבלות על אחותו שאינה בתולה היא מהתורה ולשיטת הרמב"ן היא מדרבנן. אח או אחות מאם בלבד, האבלות עליהם היא מדרבנן.

לשיטת הראב"ד איסור הכיבוס והתספורת שלושים יום גם הוא מהתורה (נוסף לאבלות היום הראשון)[9].

הרי"ף הביא שיש הסוברים ששבעת ימי האבלות אסורים מהתורה[10].

התוספות כתבו שגם לסברה שמקור האבלות הוא בתורה, איסור עשיית המלאכה בימי האבלות הוא מדרבנן[11].

אבלות בתנ"ך

עריכה

בספר דברים[12] מובא הציווי: ”לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת”. המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל[13].

אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר[14] ”וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים” (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו[15]. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: ”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.”[16]. בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו"[17].

מספר ירמיהו[18] ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.

כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ד מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.    ה כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים. ו וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם. ז וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. ח וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת

.

במגילת אסתר מופיע הביטוי בהקשר נוסף: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"[19]

בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי באמצעות השמעת יללות וזעקות צער.

טעם האבלות

עריכה

האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר[20]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"[21]. וכמו שכתב הרמב"ם[22] ”אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו”[23].

מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם ”כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל”[24].

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.

גדרי האבלות

עריכה

על מי מתאבלים

עריכה
 
מצבה יהודית בבית קברות באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית.

לפי ההלכה היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן או בת זוג, בן, בת. אף על פי שמהתורה האבלות היא רק על אח ואחות מאב אך לא לאחים ואחיות מצד האם וכן לא לבן/בת זוג, תיקנו חז"ל שקיימת אבלות גם לקרובים אלו. קיימת אבלות אף על נפל שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות[25].

על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לחייו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.

לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון[26], או על אפיקורוס, מומר או מוסר, ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק ”משנאיך ה' אשנא”[26].

זמן האבלות

עריכה

האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות[27].

עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש"[28]. בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים ”שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת”.רב הונא אף קבע כי ”המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה”. כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי אם היא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה[29].

אבלות תכופה

עריכה

מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים - מקיים דיני אבלות קלים יותר[30].

רגל מפסיק אבלות

עריכה

אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחת משלוש רגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות של השבעה. וימי חול המועד עולין למניין השלושים.

כאשר אדם נפטר בתוך ימי חול המועד, אין נוהגים אבלות במועד מלבד דברים שבצנעה, ולאחר ימי החג יש לו ליישב את ה'שבעה'[31].

על אף ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", אין הוא מבטל את ימי השבעה, מאחר ש"לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל"[32], ולכן אדם שמת לו מת בימי חול המועד סוכות צריך ליישב שבעה לאחר ימי החג.

אדם שישב שבעה קודם החג, ונמצא כעת בימי ה'שלושים', החג מבטל את מנהגי 'השלושים' לגמרי, מלבד במי שאבל על מות אביו ואמו[33].

שמועה קרובה ורחוקה

עריכה

שמועה קרובה – קרוב שלא נודע לו על פטירת קרובו בעת הפטירה והשבעה, ונודע לו אחר כך בתוך השלושים או ביום השלושים למיתה, נקראת שמועה זו 'שמועה קרובה'.

בשמועה קרובה חייב האבל לנהוג אבלות שבעה ושלושים מיום השמועה.

שמועה רחוקה – אם הגיעה אליו השמועה אחר שלושים למיתה אפילו בליל שלושים ואחד, נקראת שמועתו 'שמועה רחוקה'. בשמועה רחוקה נוהג אבלות רק שעה קלה, וגם אז אינו נוהג כל דיני האבלות רק די במעשה אחד של אבלות, כגון חליצת הנעליים או להתיישב על גבי קרקע, ומיד אחר כך הוא יכול לנעול נעליו או לקום מהקרקע. ודברים אלו לעניין דינים החלים בדרך כלל בשבעה, אבל לעניין דינים שחלים לאחר השלושים, נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו, ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו, וכן בשאלת שלום ולהיכנס לבית המשתה. ומונה את שנים עשר החודשים מיום המיתה ולא מיום השמועה. לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חדש, אינו נוהג אלא יום אחד[34] אף בדינים אלה[35].

אם שמע שמועה ביום השלושים שחל בשבת או ברגל ובמוצאי שבת או רגל היא תהיה שמועה רחוקה, נוהג לאחר השבת או הרגל כדין שמועה רחוקה שעה אחת ובשבת ורגל אסור בדברים של צנעה. השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל, אינו נוהג אפילו דברים שבצנעה, ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת[36].

דיני האבלות

עריכה
 
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, מגדל זקן בתקופת אבלו על פטירת אמו, אורה הרצוג
 
נעל שאינה מעור. על פי ההלכה, לאבלים אסור לנעול נעליים מעור. איסור דומה חל גם ביום כיפור ובתשעה באב.

מנהגי האבילות כוללים תשעה איסורים:

  1. איסור תספורת.
  2. אסור לבישת בגדים מכובסים.
  3. איסור רחיצה.
  4. איסור סיכת הגוף בשמן למטרת הנאה.
  5. איסור תשמיש המיטה.
  6. איסור נעילת נעלי עור.
  7. איסור עשיית מלאכה.
  8. איסור לימוד תורה.
  9. איסור שמחה.

כמו כן חלים על האבל שני חיובים, אך למעשה הם אינם נוהגים היום:

  1. הפיכת (בלשון ההלכה: כפיית) המיטות בבית.
  2. עטיפת הראש[37], יש מהעדות שנוהגות בחיוב זה עד היום.

מקור

עריכה

תספורת

עריכה

המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר משה רבנו את אלעזר ואיתמר בני אהרון, כמות אחיהם נדב ואביהוא: ”ראשיכם אל תפרעו”[38]. מכאן לומדים שכל המתאבל אסור לספר שיערו אלא מגדל את שיערו פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול ציפורניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל ציפורן בציפורן מותר[39].

כביסה, רחיצה וסיכה

עריכה

המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק ”הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת”[40] שמכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר ”ורחצת וסכת”. וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין[41]. מי שהוא איסטניס (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו להתרחץ במים פושרים[42]. כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.

כיום המנהג הנפוץ הוא, שאותם הבגדים הצמודים לגוף ומתלכלכים ביותר מזיעה, נוהגים להחליפם[43]. אך הבגדים העליונים כחולצה וכדומה אין להחליף לבגד מכובס, אלא אם כן לבשו אותו לפני האבלות. במקרה שאין לו בגד שלבש קודם, יש שכתבו להתיר לזרוק את הבגד על הארץ וללכלכו קצת עד שלא יראה כל כך כבגד מכובס[44], ברמ"א מובא שנוהגים שאחר ילבש את הבגד, אפילו לזמן קצר, ואז יוכל האבל ללבוש אותו[45].

אסור לסוך גם חלק מהגוף, אך אם הסיכה נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר[41].

אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים[41].

יחסי אישות

עריכה

יחסי אישות אסורים, כמו שנאמר על דוד המלך לאחר מלאות שבעת ימי האבל על מות בנו: ”וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ”[46] שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך יחוד עם אשתו מותר[47]. כמו כן אסור להינשא בשבעת ימי האבלות.

נעילת מנעלים

עריכה

אסור לנעול נעלי עור. נוהגים לנעול נעליים מבד או חומר אחר שאינו עור. נעליים אלו, נוהגים לנעול גם ביום כיפור ובתשעה באב. המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל ”וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ”[48] מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורים[49]. אדם ההולך בדרך לבדו מחוץ לעיר מותר לנעול נעליים עד שמגיע לעירו[50].

עשיית מלאכה

עריכה

אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק ”וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל”[51], ומכאן למדו חז"ל ”מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה”. כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר[52]. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל עני כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה[53]. שני אחים או שני שותפים שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה[54]. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות בקניין סודר בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של מראית עין[55].

עיטוף

עריכה

תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים[56]. יהודי תימן נוהגים לעשות עיטוף (בטלית) גם היום.

כפיית המיטה

עריכה

בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות (להפוך) את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. לדברי בר קפרא בתלמוד הבבלי הסיבה לכך היא שהשכינה הקדושה אומרת:

”דמות דיוקני נתתי בהם, ובעוונותיהם - הפכתיה! כפו מיטותיהן עליה”.

משמעות הדברים היא שהקודש ברוך הוא ברא את האדם בצלמו, אך בעקבות העוונות של האדם הוא מת, ופניו "נהפכים" ומשתנים. האבלים מצווים לזכור ולציין באופן טיקסי את אבדן ו"היפוך" צלם הפנים על ידי כפיית (כלומר היפוך) המיטה[57].

כיום נפסק בשולחן ערוך על פי תשובה בספר אור זרוע המרחיב היתר מתקופת הגאונים ומבטל לחלוטין את המנהג[58]:

”עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה”.

שמחה

עריכה

האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דין זה קיים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש[59], מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק[60]. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה[61]. יש המתירים לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם המלצר, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כמלצר ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.

אסור להיכנס למקום החופה שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירים, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות[62]. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון בבית הכנסת יש המקילים להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.

אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה[63], אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה[64].

קיים איסור נישואים לאבל.

שלבי אבלות על מת

עריכה

הלוויה וקבורה

עריכה
  ערך מורחב – הלוויה
 
חתונה יהודית בהר הזיתים בשנת 1865 - חופה של יתום ויתומה בבית הקברות כסגולה אשכנזית לעצירת מגפה שפשטה בירושלים באותה שנה

בתחילת ההלוויה, שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה סמלית בחולצתו - לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב ("עד שמגלים את ליבו"), ולשאר האבלים בצד ימין באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום" ולעיתים גם מספר תפילות נוספות לעילוי נשמת המת. על פי מנהג ירושלים אין צאצאי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית בחייו, וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.

שבעה

עריכה
  ערך מורחב – שבעה

לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה.

שלושת הימים הראשונים של השבעה דינם חמור יותר מאשר שאר ימי השבעה לגבי כמה הלכות: עשיית מלאכה בצנעה כשאין לאבל ממה להתפרנס, יציאה מביתו למצווה והשבת שלום לשואלים בשלומו שלא ידעו שהוא אבל[65].

שלושים

עריכה
 
מצבות בהר הזיתים. ביהדות האבלים נוהגים להניח אבן על המצבה.

השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום לאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלים על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים.

תום השלושים

עריכה

ביום השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך. לאחר מכן רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות, שעבורם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשים[66].

אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שיעברו שלוש רגלים ממות אשתו. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה.

שנים עשר חודש

עריכה

אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שעל-פי היהדות אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהנום. במקומות רבים אף נוהגים, שהאבל עובר לפני התיבה בכל התפילות (חוץ מאשר בימים של שמחה, כגון: שבת, ראש חודש, או יום טוב). כמו כן, למנהגים מסוימים, עולה האבל לתורה בכל "קריאת התורה" המתרחשת בשנת אבלותו.

 
ביום הזיכרון נהוג להדליק נר זיכרון, הנקרא גם נר נשמה

נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "מקצת היום ככולו", שדי לנהוג אבלות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבלות, כמו שדי לנהוג אבלות בבוקרו של היום השביעי של ימי האבלות. התרומת הדשן[67], קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבלות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז[68] חולק עליו סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. לדעתו יש להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר[69].

בחלק מקהילות צפון אפריקה, ובפרט ביהדות אלג'יריה, נהגו לכנות את טקס הסיום של תקופות האבלות השונות בשם הֶסְגֵּר (או הַסְגִּיר)[70], שמבטא את היסגרותו של האבל בביתו.

שמו של הטקס מבוסס על הפסוק: ”וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית” (ויקרא, י"ג, ה').

בדומה למצורע, על פי ההלכה היהודית, אדם אשר נמצא באבל מסגיר את עצמו בבית במשך שבוע.

כהרחבה לרעיון הזה, השם הֶסְגֵּר נמצא בשימוש לציין את סוף השבעה, סוף החודש, ה-11 חודש, השנה וכן יום הפטירה בכל שנה שלאחר מכן.

רעיון נוסף מאחורי המושג הֶסְגֵּר הוא עניין של סגירת מעגל נוסף בסוף של כל תקופת אבל.

ניתן למצוא מקור ופירוט של טקס ההֶסְגֵּר בספר "חסד ואמת" לרב אליהו גג' על מנהגי אלג'יר[70].

יום זיכרון

עריכה
  ערך מורחב – יום השנה (יהדות)

ביום השנה לפטירה על פי התאריך העברי (הידוע בעדות אשכנז בשם יארצייט),יש הנוהגים שהאבל צם[71], וכן נוהגים להוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת בעיקר בין מנחה לערבית. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר קדיש, להדליק נר נשמה שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה. כמו כן, לדעות שונות, ביום זה עובר לפני התיבה האבל בכל התפילות (ערבית, שחרית ומנחה). מנהגים נוספים: עליה למפטיר בשבת לפני יום השנה; עליה לתורה ביום השנה; ועוד.

אבלות ישנה

עריכה

לעיתים יש ביהדות אבל על דבר שקרה בעבר ועברו ימי אבלו. כלומר, חזרה השגרה לחיים ואז מכניסים שוב את האבל וחוזרים להתבונן בו. כשמעוררים מחדש אבלות שעברה, זה נקרא אבלות ישנה[72]. בדרך כלל המושג מתייחס לאבלות על חורבן בית המקדש.

דוגמאות לכך הן ימי הזיכרון, וצומות החורבן. בגלל ההבדל שבין אבלות חדשה לאבלות ישנה, גם סדר הדברים הוא אחר. באבלות חדשה, מגיע המאורע עליו מתאבלים, אז מתאבלים עליו ויוצאים מהאבל לאט לאט. לעומת זאת, באבלות ישנה המטרה היא לעורר את הרגש לצער שעבר מזמן ולכן התהליך הוא אחר - לאט לאט נכנסים לאבל עד שמגיעים לשיאו. דוגמה לכך הם ימי בין המצרים ואחריהם תשעת הימים ושבוע שחל בו, כשמגיעים לבסוף לצום תשעה באב. לעומת אבלות חדשה שתהליך ההשתחררות הוא ארוך, באבלות ישנה התהליך מואץ. בתשעה באב עצמו, אחרי חצות, כבר מפסיקים חלק מדיני האבלות. חלקם מפסיקים בערב, וחלקם נשארים עד חצות היום למחרת. בעשירי באב, בסוף היום, כבר חוזרים לשגרה מלאה[73].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ במצב בו אין אפשרות לקבור מתחילה האבלות כשהתייאשו מלקבור את המת
  2. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה א', וראו גם שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקמ"ח, סעיף ג'.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ב', הלכה ו'
  4. ^ בראשית נ, י.
  5. ^ גאונים, רי"ף ורמב"ם.
  6. ^ ר"ת, ר"י, רא"ש, רמב"ן, רבינו יונה, רמ"א ועוד.
  7. ^ ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"ט, סעיף י"ג
  8. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק ב', הלכות א'ב' וש"ך יו"ד שצח
  9. ^ ראו ברא"ש מועד קטן פרק ג' סימן ג'
  10. ^ ראו רי"ף ברכות ט-: י. בדפי הרי"ף
  11. ^ תוספות, מסכת מועד קטן, דף י"ד, עמוד ב', ד"ה עשה
  12. ^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק א'.
  13. ^ רעיון זה חוזר בספר ויקרא, פרק י"ט. ראו גם ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוק ו'
  14. ^ ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ד.
  15. ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י'.
  16. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק א'.
  17. ^ ספר שמואל ב', פרק א'.
  18. ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ז.
  19. ^ מגילת אסתר, פרק ו', פסוק י"ב.
  20. ^ רש"י לסוכה דף כה. ד"ה טירדא דרשות
  21. ^ ראו מדרש רבה נח פרשה ל"ב, כלי יקר בראשית ה ז.
  22. ^ הל' אבל פרק יג הלכה יב וכן הוא במסכת שבת קו, ע"א
  23. ^ ראו במאמרו של הרב משה צוריאל מנהגי אבלות שאינם ראויים באתר ישיבה
  24. ^ מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא
  25. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכות ו'ח'
  26. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה י'.
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה ב'.
  28. ^ רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים הלכות אבל פי"ג הי"א.
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ז, עמוד ב'
  30. ^ ראה לדוגמה: טור ושו"ע יו"ד שפט א'; שו"ע יו"ד שפא ד'.
  31. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"ט, סעיף ב'
  32. ^ יו"ד שצט, ב'.
  33. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"ט, סעיפים ג'-ד'
  34. ^ ש"ך וט"ז – כלומר שעה אחת.
  35. ^ דיני שמועה מפורטים בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ת"ב.
  36. ^ יו"ד ת"ב, ה' - ו'.
  37. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה'
  38. ^ ויקרא י, ו
  39. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ב', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"צ, סעיף ב'
  40. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ב'.
  41. ^ 1 2 3 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ג'.
  42. ^ בשם שולחן ערוך ס"ג.
  43. ^ פתחי תשובה, סי' שפט ס"ק ב
  44. ^ ז - ישיבת שבעה (שבעת ימי האבלות), באתר פניני הלכה, ‏2017-11-09
  45. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"ט, סעיף א'
  46. ^ ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק י"ב.
  47. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ה'.
  48. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק י"ז.
  49. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו, עמוד ב'.
  50. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ו'.
  51. ^ ספר עמוס, פרק ח', פסוק י'.
  52. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ז'.
  53. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ח'.
  54. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ט'.
  55. ^ פני ברוך באתר hebrewbooks.
  56. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"ו, סעיף א', רמ"א ומגן אברהם ושפתי כהן.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו, עמוד ב', על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת עוז והדר.
  58. ^ יורה דעה סימן שפ"ז
  59. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ב'.
  60. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף א'.
  61. ^ רמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ג'.
  62. ^ מחבר בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ג'.
  63. ^ בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף א' כתוב "קצת בגדי שבת" והש"ך מביא גרסת אחרת ללא המילה "קצת" ופוסק "וכן נוהגין".
  64. ^ ט"ז בשולחן ערוך שצ"א ג ס"ק ד.
  65. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"א, עמוד ב'
  66. ^ יו"ד ש"צ, ד.
  67. ^ סימן רצ"ב
  68. ^ שו"ת רדב"ז, סימן תתצ"ה
  69. ^ יורה דעה שצ"ה.
  70. ^ 1 2 אליהו גיג, חסד ואמת - מנהגי ק"ק אלג'יר, באתר היברובוקס
  71. ^ חזון עובדיה אבלות ח"ג עמ' ריז,"והנה בדורות אלו נוהגים הרבה להקל שלא להתענות ביום יאר צייט מפני שחולשה רבה ירדה לעולם."
  72. ^ מאמר בו הרב גבריאל גולדמן מגדיר את ההבדל בפסקה "בין אבלות אישית לאבלות לאומית".
  73. ^ הרב שמעון קליין משווה בין אבלות ישנה לאבלות חדשה במאמר "מי"ז ל-ט' במעגלים", פסקה "מעגל שני". Yeshiva.org.il.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.