אספי

עיר במרוקו

אָסָפִי (כך בערבית ספרותית: آسَفي; בערבית המקומית ובברברית: آسْفي/ⴰⵙⴼⵉ – אָסְפִי; בפורטוגלית: Safim – סָאפִים; בצרפתית: Safi – סָאפִי) היא עיר במערב מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי, דרומית לקזבלנקה ומערבית למרקש. בעיר חיים כ־280,000 תושבים, ובמטרופולין שלה קרוב ל־800,000 תושבים. אספי היא עיר נמל שמהווה מרכז כלכלי לתעשיית הסרדינים של המדינה, ומקור ליצוא פוספטים, טקסטיל, קרמיקה ועוד.

אספי
‫آسفي‬, ⴰⵙⴼⵉ
Asfi by night.png
מדינה מרוקומרוקו מרוקו
גובה 79 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 308,508 (נכון ל־2014)
 ‑ במטרופולין 793,000 (1987)
קואורדינטות 32°17′00″N 9°14′00″W / 32.283333333333°N 9.2333333333333°W / 32.283333333333; -9.2333333333333 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

העיר היא אחת הערים העתיקות במרוקו, וכנראה נבנתה לראשונה כמושבה קרתגית, אולי בידי חנון הספן. במשך רוב שנותיה שימשה כאחד מערי הנמל החשובות של מרוקו. ב־1488 נכבשה אספי בידי ממלכת פורטוגל, שבנתה בעיר מבצר העומד עד היום, אך היא נטשה את העיר ב־1550. כעיר נמל מרכזית, הייתה העיר מוקד חשוב של סחר בין מרוקו לאירופה, עד שהקמת הנמל במוגדור ב־1765 הביא לירידת מעמדה. במהלך מלחמת העולם השנייה אספי הייתה אחד ממוקדי הפלישה של מבצע לפיד.

יהודי אספיעריכה

עדויות לקיומם של יהודים באספי ישנן החל מהמאה ה־14, בתעודותיהם של סוחרים פורטוגלים שעברו באספי במסעיהם. ב־1488 היהודים סייעו לפורטוגלים לכבוש את העיר. באותה התקופה מנתה הקהילה כמאה משפחות, שהיו כעשירית מכלל תושבי העיר. גם בראשית המאה ה־16, כאשר הקאיד (השליט הברברי המקומי) החליט למרוד בפורטוגלים, סייעו היהודים לפורטוגלים להגן על העיר. היחסים בין הקהילה לבין פורטוגל היו מעולים, ומבני הקהילה שימשו בתפקידים מנהלתיים בחצר המלוכה. הפורטוגלים מינו לרב העיר את החכם אברהם בן זמרה, שהיה גם רופא ומדינאי.

ב־ 1550 נסוגו הפורטוגלים, אך אספי עדיין הייתה שער מרכזי למסחר בין מרוקו לבין אירופה, והיהודים נטלו חלק בפעילות המסחרית הענפה. גם בחצר השליטים מהשושלת הסעדית שימשו היהודים בתפקידי מינהל ודיפלומטיה.

בשנת 1765 נסגר נמל אספי בגלל עליית חשיבותה של העיר מוגאדור. ביוזמתו של יעקב בן עדי שריקי-דלוואנטה, נפתח הנמל מחדש והיהודים קיבלו שימוש בלעדי במתקניו.

בשלהי המאה ה־19 פעל בעיר רבי אברהם בן שבת, תלמיד חכם ומתורגמן, שמונה על ידי הסולטן סידי מוחמד למנהיג יהודי העיר, והיה מתורגמן של אחת הקונסוליות האירופאיות בעיר.

בשנת 1902 היו באספי 1,600 יהודים. העיר נעשתה לנמל הייצוא של מחצבי הרי האטלס, והקהילה שגשגה. ב־1903 הוקמה האגודה הציונית "אהבת ציון", ומזכירה היה הרב הראשי יעקב מרציאנו. חברת כל ישראל חברים פתחה בית ספר באספי ב־1912.

ב־1940 נפתחה באספי בחסות הקהילה אכסניה לפליטים יהודים מאירופה.

הקהילה הגיעה לשיא גודלה במהלך המאה ה־20: ב־1936 היו 3,654 יהודים וב־1955 היו כ־4000.

בתקופת העלייה ההמונית בשנות החמישים, היגרו רוב יהודי אספי לקנדה ולמדינות אירופה, וחלקם עלו לישראל. ומאז מספר היהודים הלך ופחת: ב־ 1960 הגיע מספר היהודים בעיר ל־1,434 וב־1968 נותרו פחות מ־700.

רבניםעריכה

במאה ה־16 מינו השליטים הפורטוגליים את הרב, הרופא והמדינאי אברהם בן זמרה, לרבם של יהודי אספי.

באספי פעלו מספר ישיבות, שבהן לימדו ר' יצחק גבאי בעל הפירוש לששה סדרי משנה "כף נחת"[1], ר' יוסף בואנו די מסקיטה, ר' כליפה בן מלכא, ר' מסעוד קארוואליו ובנו ר' יהודה ור' אברהם סולטאן, שקברו משמש אתר עלייה לרגל.

במחצית השנייה של המאה ה־19 כיהן כרב קהילת אספי החכם ר' אברהם סיבוני, הקהילה שגשגה בהנהגתו. הוא נפטר בתחילת המאה העשרים. בתחילת המאה ה־20 כיהן הרב יעקב מרציאנו, שהיה גם מזכיר האגודה הציונית המקומית.

בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 כיהן כרב העיר הרב יהודה שטרית, שכיהן לפני כן כרבה של אגאדיר, ומאוחר יותר כרבה של עפולה.

הרב יהושע מאמאן היה חבר בבית הדין באספי.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אספי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה