אקפראסיס
אקפראסיס (מיוונית: ἐκφράσις =תיאור; מהלחם המילים אק [ἐκ=החוצה] ופרזיס [φράσις=לדבר]) הוא תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית.
חוקר הספרות שמעון זנדבנק מגדיר את מושג האקפראסיס בשירה כך: "אקפרסיס - שירה המתארת יצירות אמנות: ציורים, פסלים, בניינים וכדומה".[1]
האקפראסיס נחשב כלי רטורי שבו תחום אחד של אמנות מנסה להתייחס לתחום אחר באמנות, בעזרת הגדרה ופירוט של מהות היצירה וצורתה. פרוזה, שירה, סרט או אפילו תמונה אקפראסטיים יכולים להאיר דרך אותה "חיוּת רטורית" את המתרחש ביצירה החזותית המקורית. האקפראסיס מעשיר את היצירה ואף מסוגל להפיח חיים ביצירה החדשה דרך התיאור. לדוגמה: ציור עשוי לתאר פסל ושיר יכול לתאר תמונה. כמעט כל תחום אמנותי עשוי להיות נושא של אקפראסיס. אמנות אקפראסטית איינה חייבת לייצג או לספר את היצירה המקורית באופן אותנטי, שכּן באקפראסיס רוח היצירה היא החשובה. האקפראסיס מרחיב את ההשפעה האמנותית של היצירה המקורית דרך סינרגיה של היצירות.
חוקר הספרות אבנר הולצמן מסביר כי ישנם שני יסודות שהם הכרחיים באקפראסיס: התיאור והאינטרפרטציה. הולצמן מוסיף כי המתח בין התיאור והאינטרפרטציה הוא שקובע במידה רבה את אופיו של כל שיר. לעיתים יהיה שיר הנוטה אל התיאור המפורט והמדויק, ובמקרים אחרים המשורר יסתפק רק בהבלטת פרטים מעטים מן היצירה ויתמקד בהבעת התחושות וההרהורים העולים בו למראה אותה יצירה. הולצמן מציג את דעותיהם של מספר חוקרי ספרות ותרבות על אודות העניין המיוחד הקיים בחוויה האקפראסטית: "כנרת מאיר, למשל, מדברת על המשחק המורכב בין שלוש נקודות תצפית המופעלות בשיר האקפראסטי בעת ובעונה אחת: 'תפיסתו של הקורא את תפיסתו של המשורר את תפיסתו של האמן הראשון'. פרד מורמרקו מצביע על המתח בין עולמו של השיר האקפראסטי בן-ימינו הנטוע בעולם המושגים של המציאות שבה נכתב לבין עולמה של יצירת האמנות הפלסטית המשתקפת בשיר, אשר ככל שהיא קדומה יותר מתבלטים ריחוקם וזרותם של המציאות ושל הערכים האסתטיים שבתשתיתה".[2]
היסטוריה עריכה
כבר מן העת העתיקה ידוע לנו על חיבורים ושירים שבהם מופעים של אקפראסיס, דוגמת חיבורו של הסופיסט פילוסטרטוס מלמנוס, "תמונות" (ביוונית: "איקונס"), בו מתוארים 64 ציורים בגלריה נאפוליטנית. דוגמה נוספת מן העת העתיקה ניתן למצוא באיליאדה של הומרוס: בשיר השמונה-עשר שם מוצג תיאורו של המגן המפוסל המפואר שייצר הפייסטוס (האל-הנפח) עבור אכילס.
בימי הביניים אין מופעים משמעותיים לתופעה זו, זולת רשימות מלאי של יצירות אמנות פלסטיות. רק במאה הארבע-עשרה החל להתגבר השימוש באקפראסיס. בתקופת הרנסאנס והבארוק הייתה כבר שירה אקפראסטית ענפה. במרוצת השנים נעשה שימוש הולך וגובר באקפראסיס באמנות אירופה. במאה התשע-עשרה, למשל, כתב המשורר האנגלי ג'ון קיטס את שירו הנודע "אודה לכד יווני" (Ode on a Grecian Urn), שיר שכולו תיאור של כלי חרס שהמשורר גילה בו עניין רב. דוסטויבסקי בספרו האידיוט (1869) שב וחוזר אל ציור של ישו שכמה מן הדמויות, ובהן הגיבור הנסיך מישקין, מושפעות ממנו. דוגמה נוספת היא מן המחזה האישה מן הים מאת המחזאי הנורווגי הנריק איבסן (1888). המערכה הראשונה פותחת בתיאור ציור של בתולת ים ואחריו בתיאור של פסל המציג אישה הסובלת מסיוט שבו מאהבה-לשעבר חוזר אליה. שתי יצירות האמנות המתוארות בתחילת המחזה עשויות להתפרש כבעלות חשיבות רבה עבור המשמעות הכוללת שלו. כמו יצירות האמנות המתוארות במחזה, כך גם גיבורת המחזה, אלידה ואנגל, משתוקקת לנעוריה האבודים ולאהובה לשעבר. זו היא דוגמה מעניינת לדינמיקה בין האקפראסיס הספרותי ליצירות אמנות, מאחר שבשנת 1896 צייר הצייר הנורווגי אדוורד מונק ציור דומה לזה שתואר על ידי איבסן במחזה ומונק אף העניק לציורו את השם "האישה מן הים". דוגמה נוספת, בתחום המוזיקה: בשנת 1874 כתב המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי את הסוויטה "תמונות בתערוכה" (Картинки с выставки), יצירה מוזיקלית המתארת ביקור בתערוכת ציור ואת התחושות לנוכח הציורים. במאה העשרים נעשה שימוש נרחב באקפראסיס באמנות. בין הדוגמאות הבולטות ניתן למנות את הסונטה "טורסו ארכאי של אפולו" (1918) מאת המשורר ריינר מריה רילקה, שנכתבה בהשראת פסל טורסו עתיק המוצג במוזיאון הלובר בפריז. שיר זה עוסק בהשפעת האמנות על נפש האדם.
אקפראסיס בשירה העברית עריכה
השירה האקפראסטית בספרות העברית החלה להופיע רק בתחילת המאה העשרים. היעדרה של השירה האקפראסטית העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה בלטה מאוד על רקע שכיחותו של האקפראסיס בספרות האירופית בת הזמן. השיר העברי המודרני האקפראסטי הראשון הוא ככל הנראה שירו של שאול טשרנחובסקי "לנוכח פסל אפולו" (1899). טשרניחובסקי מביע בשירו את התפעלותו מפסל אפולו ומבקש להביע באמצעותו את המתח השורר בין העולם היהודי המסורתי לבין ההשכלה והפתיחות לעולם האירופי, שיסודותיו בתרבות היוונית. בסוף השיר הדובר משתחווה לפסל אפולו. הקידה בפני הפסל, הנתפסת ביהדות כביטוי של עבודה זרה וכאקט פגאני ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה"[3]) מדגישה את הצורך של הדובר, כנציג דורו כולו, להיפתח אל ערכיה החזותיים והאמנותיים של אירופה. השיר "לנוכח פסל אפולו" הוא מעין קריאת תיגר על ההסתייגות היהודית מן האמנות הפלסטית והוא מהווה אבן פינה חשובה לתחילתה של המסורת האקפראסטית בשירה העברית, הן מן הבחינה הרעיונית והן מן הבחינה הכרונולוגית.
באמצע המאה העשרים, העכבות הנובעות מן האמונה היהודית עוד הטביעו את חותמן על השירה האקפראסטית העברית, ואמנים רבים העדיפו לכתוב שירה אקפראסטית על אמנים יהודיים או על אמנים שהיו קרובים ליהדות ביצירותיהם. כך, למשל, המשורר יהודה קרני התייחס בשירו "עם התמונה 'מוות' למארק שגל" לציור "האדם המת" של מארק שאגאל (תמונה שממנה לקוחה דמות הכנר על הגג).
משנות החמישים של המאה העשרים ועד היום חל מפנה בהיקף וטיבה של ההתייחסות אל האמנות הפלסטית בשירה העברית. יותר ויותר משוררים כתבו שירים אקפראסטיים, והשירה האקפראסטית העברית התרחבה משמעותית. משוררים עברים רבים כתבו שירה אקפראסטית. בשנת 1997 אף הוצגה תערוכה של שירה אקפראסטית במסגרת פסטיבל המשוררים במשכנות שאננים בירושלים.
קישורים חיצוניים עריכה
אקפרסיס, דף שער בספרייה הלאומית
