ויקיפדיה

ארמן לוי (מהפכן)

עורך דין צרפתי

אַרְמַן לֵוִי או בשמו המלא פרנסואה-תאודור-ארמן לוי (בצרפתית: François Théodore Armand Lévy;‏ 12 במרץ 1827 – 25 במרץ 1891), משפטן ועיתונאי צרפתי, בעל השקפות רפובליקניות. נודע בתמיכתו במאבק לשחרור לאומי וחברתי של העמים באירופה, מימי אביב העמים בפולין[1] איטליה וברומניה ועד לקומונה הפריזאית ב-1871. בעת שהותו ברומניה הזדהה עם העם היהודי ועם מאבקו לאמנציפציה. ייסד את כתב העת היהודי הראשון ברומניה ישראליטול רומן שהיה דו-לשוני, ברומנית ובצרפתית. היה לו סב יהודי, יליד מץ.

ארמן לוי
Armand Lévy
ציור מאת אנרי דמאר, בשנת 1880
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 12 במרץ 1827
פרסי-סו-טיל, המחוז קוט ד'אור, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 במרץ 1891 (בגיל 64)
פריז, הרפובליקה הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה François-Théodore-Armand Lévy
מדינה צרפתצרפת צרפת
השכלה אוניברסיטת פריז
תקופת הפעילות 1845–1891 (כ־46 שנים)
עיסוק עורך דין, עיתונאי, עורך (L'Espérance, Israelitul român) פעיל זכויות האדם, פעיל חברתי, פוליטיקאי, מהפכן
תחום סיקור מאבקם של עמי אירופה והפועלים לשוויון, המאבק באנטישמיות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו עריכה

ילדות וצעירות עריכה

הוריו של ארמן לוי היו צרפתים קתוליים, אולם אחד מסביו היה יהודי מן העיר מץ שהתחתן עם צרפתייה נוצריה והמיר משום כך את דתו בגיל צעיר. האב, ז'ורז'-פרנסואה לוי, עלה בהייררכיה הפקידותית הממשלתית והיה למזכיר ראשי של הקיסר נפוליאון הראשון, לעומת זאת, בימי הרסטורציה עבד כנוטריון מלכותי ואחר כך היה ראש מועצת העיירה פרסי-סו-טיל במחוז קוט ד'אור שבחבל בורגון (בורגונדיה).[2]

ארמן לוי שנולד בפרסי בשנת 1827, למד בבית ספר בסמור-אן-אוסווה, שבו התוודע למורה לגרמנית ולפילוסופיה, סופר גולה פולני בשם יאקוב (ז'אק) מלינובסקי, מאוהדיהם של מבשרי הסוציאליזם, שארל פורייה ופייר לרו, של ההוגה המיסטיקן אנדז'יי טוביאנסקי (אנ') ושל המשורר אדם מיצקייביץ'. ב-1845 נסע לוי לפריז ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת פריז. בימי הלימודים הכיר בקולז' דה פראנס את מיצקייביץ' עצמו, ואת אדגר קינה וז'ול מישלה שעשו נפשות עבור האמנציפציה של עמי אירופה. לוי ששמע את הרצאותיהם והתיידד איתם, למד פולנית, ותרם להפצת כתביו ורעיונותיו של מיצקייביץ בצרפת. דרך מוריו הצרפתים הכיר לוי גם צעירים רומנים שלמדו בפריז, כמו קונסטנטין א. רוסטי, יון ברטיאנו, האחים ראדו, ניקולאיה, שטפאן, ואלכסנדרו ג. גולסקו, ואוג'ניו קאראדה שכבשו את לבו בעניין המאבק לזכויות לאומיות וחברתיות של העם הרומני.[2] לוי התגייס למאבק האופוזיציה הרפובליקנית הצרפתית ואימץ דעות אנטי-קלריקליות. ב-1846 היה לוי חבר בוועד התמיכה במורדי גליציה. אחרי שמחה נגד סילוקו של אדגר קינה מקולז' דה פראנס, הושעה בעצמו לשנה מהפקולטה למשפטים. בתום לימודיו לא התקבל ללשכת עורכי הדין.[3] במחאה נגד פעילות האגודה הקתולית ונסאן דה פול הקים לוי את האגודה החילונית לסיוע בבתי הספר.[3]

מהפכת 1848 בצרפת עריכה

בפברואר 1848 נמנה לוי עם מארגני ה"בנקט" האחרון - "בנקט בתי הספר" שהפך ל"בנקט הרובע השנים עשר" (כיום מדובר ברובע החמישי שהיה ציון דרך בפריצת המהפכה ב-24 בפברואר 1848. היה חבר בוועד המרד של הסטודנטים ונלחם בקרבות רחוב במתרסים. דרש זכות כללית להצבעה לפרלמנט, התנגד ללוויה הקתולית של הרוגי פברואר.[3] אחרי שיצא למסע תעמולה באזורי הספר, בחזרתו לפריז היה ליושב ראש "מועדון התומכים בשוויון" (Club des égalitaires) וייצג אותו ב"מועדון המועדונים".[3] יחד איתו פעלו במועדון זה פייר לרו, מדייה דה מונז'אן, ברנאר ורדיקלים אחרים. בגלל נאומיו התקיפים נקנס לוי פעמיים על ידי השלטונות.[4] ב-15 במאי 1848 השתתף בהפגנה בעד פולין ונעצר במבצר ונסן שבו הובאו למעצר מנהיגים מהפכנים ידועים כמו ארמן ברבס, ונסן-פרנסואה רספאי, אוגוסט בלנקי. לוי נמצא זכאי ושוחרר אחרי זמן יחסית קצר.

בשנים 1852-1848 עריכה

בשובו לצרפת כתב מאמרים פוליטיים וחברתיים בעיתונים. בין היתר פרסם בעיתון "לה רפורם" של לדרי-רולן סדרת מאמרי סולידריות עם מאבק הלאומי של האיטלקים. יחד עם אנרי ואלטון פרסם את החוברות הסוציאליסטיות "דמוקרטיה חברתית", אחר כך "המורדים, שני ימי שני "-" Les Émeutiers !... Les deux lundis.[5] בבחירות לנשיאות ב-1848 תמך במועמדותו של רספאי.[4]

לוי הורשע מספר פעמים על עבירות עיתונות. אחרי שהשתתף ב-13 ביוני 1849 בהפגנת מחאה נגד התערבותה הצבאית של צרפת ברומא נמלט לבלגיה,[4] אחר כך ללונדון. בסופו של דבר לא נענש והורשה לחזור לצרפת.[5] אחרי הפיכת 12 בדצמבר 1851 לא נרדף. עם זאת חשב לנכון לברוח לחו"ל ושב למולדת בספטמבר 1852.[5]

מזכיר של מיצ'קייביץ'. העניין הפולני והעניין היהודי עריכה

לוי התרחק בהמשך מהפעילות הסוציאליסטית וקיבל בברכה את מדיניות החוץ של נפוליאון השלישי, במיוחד כלפי הרומנים והאיטלקים, בשם "עקרון הלאומים" (principe des nationalités) והגן על קו "הדמוקרטיה האימפריאליסטית". הוא נמצא באותה תקופה, בדומה ליון ברטיאנו הרומני, בקשר עם הנסיך נפוליאון-ז'רום בונפרטה והיה משוכנע ש"רק ברית לויאלית ואיתנה בין נפוליאון לדמוקרטיה עשויה למנוע אסון" לצרפת.[4] מלחמת קרים בין צרפת, בריטניה והאימפריה העות'מאנית מחד לרוסיה מאידך, עוררה תקוות בקרב חלק מעמי מזרח אירופה, בעיקר הפולנים. ב-1853 פרסם לוי את מסתו "רוסיה על הדנובה" שבה קרא ברגשנות לעזרת צרפת על מנת להציל את רומניה מהכיבוש הרוסי.

ב-1853 היה לוי למזכירו של מיצקייביץ'.[3] ככל הנראה ב-11 בספטמבר 1855 הפליג יחד עם המשורר לטורקיה והתגייס איתו בלגיון הפולני שהתארגן בטורקיה תחת חסותו של הגולה הפולני ולדיסלב צ'ייקובסקי שהתאסלם תחת השם סדיק פאשה.[6] תמך ברעיונו של מיצקייביץ' לשתף יהודים פולנים בלגיון. באחד ממכתביו לז'ול מישלה ציין את התלהבותו ממגעיו עם הפולנים והיהודים הפולנים ששהו בבורגס במסגרת לגיון פולני[7][6] כנראה בהשפעת מיצקייביץ' חיזק לוי את הזדהותו כיהודי ואת משיכתו לרעיון המימוש הקרוב של "שיבת ציון". בביקורם בבית כנסת באיזמיר אמר לוי לרב מקומי שצופה סימנים להתקרבות השיבה לירושלים: נפילה בקרוב של שלטון האפיפיור, גסיסתה של האימפריה העות'מאנית וחורבנה של רוסיה.[8] מיצקייביץ' שהתעניין ביהדות ובהיסטוריה היהודית גם בהשפעת המיסטיקן טוביאנסקי, הודה ללוי שהוא לא רצה את עזיבתם של היהודים את פולין, כי כמו הברית בין הפולנים לליטאים, גם הברית עם היהודים ועם לאומים ודתות אחרים עשויה לתרום לגדולת פולין ולשגשוגה החומרי והרוחני.[8] אחרי מותו של מיצקייביץ' מכולרה באיסטנבול ב-26 בנובמבר 1855 הביא לוי לצרפת את גופתו של המשורר ולימים בשנת 1890 נאם נאום פרידה בתחנת הרכבת פריז-מזרח של פריז ממנה הובלו שאריותיו אל פולין.[9] לוי היה יחד עם מישלה שותף להחלטות בקשר למשמורת על ילדי הפולני הדגול.[5] בהשפעת רעיונותיו של מיצ'קייביץ' עלתה התעניינותו של לוי בגורל היהודים במזרח אירופה, כשהוא עודד את מאמציהם לאמנציפציה ושיתף פעולה עם כל ישראל חברים. בפני אנטישמים לא היסס להצהיר על עצמו כיהודי.[10]

המשך פעילותו למען זכויות העמים והפועלים עריכה

ב-1857 הציג ארמן לוי כרפובליקן את מועמדותו בבחירות בנפות סמור ושאטיון-סור-סן, אבל נכשל.[5]

החל מ-1858 הצטרף לבונים החופשיים והיה חבר באינטרנציונל הראשון[5]

בשנת 1859 הקים בז'נבה יחד עם בנו של מיצקייביץ', ולדילסב, את העיתון בצרפתית L’Espérance ("התקווה") שדגל בשחרור העמים המדוכאים, ופתח בעיתון מדור מיוחד "טריבונת הפועלים".[5] לוי ניסה לפשר בין הבונפרטיזם, בין רעיונות התחייה הלאומית שנתמכו על ידי הספונסורים של העיתון, ולרעיונות האינטרנציונל הראשון לגבי סוגיית הלאומים. תוך הצהרת נאמנות לשושלת בונפרטה, דרש יותר זכויות לפועלים, כמו למשל בעצומה מ-22 באפריל 1861.[5]

ערב התערוכה הבינלאומית בלונדון ב-1862 ביקש לוי מהקיסר ומהנסיך נפוליאון-ז'רום לשלוח משלחת פועלים צרפתים לתערוכה.[5] בהמשך פרסם לוי כמה חוברות בעניין הפועלים שמצאו חן בעיני המנהל הקיסרי.[5] ב-1862 סינגר לוי על פועלי הדפוס שנשפטו בגלל רצונם להתאגד. יחד עם פועלים תומכי האידאולוגיה הפרודוניסטית. בבחירות ב-1863 ערך לוי את מצע הבחירות של המועמד לואי לרואה, פועל דפוס במקצועו, במחוז הבחירות השביעי של פריז. מצע זה דרש חופש התאגדות והתכנסות, הזכות לשבות, הקמת קמרות קורפורטיביות המורכבות ממעבידים ועובדים. ב-1864 מתח לוי בקורת על הצעת החוק של אמיל אוליבייה בנושא הזכות להתאגדות. לוי השתתף ב-1865 בהקמת הסניף הצרפתי של האיגוד הבינלאומי של הפועלים ב-1864 התנתק מהנסיך נפוליאון-ז'רום. ב-1869 יחד עם שארל לונגה, בריון, ורדור ומילייר, השתתף לוי בעיתון La Tribune populaire (הטריבונה העממית) שהכריז עצמו "בטאון של הדמוקרטיה הרדיקלית והסוציאליסטית".[5]

בו זמנית המשיך לוי לעקוב בעיניין רב את איחוד האיטלקים, ואת המאמצי הפולנים והרומנים להשיג עצמאות. הוא כתב בעיתון הבונפרטיסטי השמאלי L'Opinion nationale (הדעה הלאומית) וב-1858 פרסם את החוברת Empéreur Napoleon III et les Principeautés Unis (הקיסר נפוליאון השלישי והנסיכויות המאוחדות) בה תמך בעמדת צרפת לטובת איחוד הנסיכויות הרומניות. ככל הנראה להזמנת משרד החוץ הצרפתי, בשנת 1861 פרסם לוי בעילום שם שתי חוברות, אחת בנושא איטליה: L'Empéreur, Rome et roi d'Italie (הקיסר, רומא ומלך איטליה) והשנייה - L'Empéreur Napoléon et le roi Guillaume (הקיסר נפוליאון והמלך וילהלם).[4] ב-1863 תמך בהתקוממות הפולנית. הזדהותו עם הפולנים הייתה כה בולטת ששוטרים צרפתים חשדו שהוא עצמו פולני. באחד הדו"חות של המשטרה בפריז נכתב:"מדווחים שאחד בשם לוי, פולני, הוא מסוכן ביותר".[9]

ברומניה עריכה

רבה הייתה אכבזתו של ארמן לוי מחלק מחבריו הרומנים שהכיר בצרפת אשר בהגעתם לעמדות כוח ברומניה העצמאית חלקם הפכו לאנטישמים ודגלו בהגבלת זכויות היהודים. בראשם בלט יון ברטיאנו שהיה לראש ממשלת רומניה.[10] ב-1867 ליווה לוי את אדולף כרמייה לרומניה כדי להתערב לטובת היהודים הנרדפים.

אחרי שבביקור קודם ברומניה בשנים 1856-1857 השתתף לוי יחד עם ד"ר יוליוס ברש ואינטלקטואלים יהודים אחרים בהוצאה לאור של העיתון היהודי הדו-לשוני רומני-צרפתי Israelitul român (היהודי הרומני), בביקורו ברומניה ב-1867–1868 חידש לוי את עריכת העיתון הזה ותמך בדפיו את הדרישה להתאזרחות היהודים ולשוויון זכויות. עם הזמן התחיל להתרחק מהמשטר הקיסרי.[5] בביקורו האחרון ברומניה ב-1885 לאומן קיצוני רומני התנקש בחייו. ברטיאנו הורה על גירושו של ארמן לוי מרומניה יחד עם קבוצת אינטלקטואלים יהודים ולא יהודים, ביניהם משה גסטר, אליאס שוורצפלד, מרקו ברוצ'ינר ואלכסנדר צ'ינקו (זה האחרון בגלל תמיכתו בעניין הרומנים באוסטרו-הונגריה).[11][10] על אף גירושו המשיך לוי לתמוך בשאיפות לעצמאות ולקדמה של העם הרומני.[10]

איטליה עריכה

תמיכתו בשחרורה ואיחודה של איטליה זיכתה אותו ביותר נחת. עוד משנות ה-40 יצר לוי קשרים עם לוחמי החופש האיטלקים כמו ג'וזפה גריבלדי, ג'וזפה מציני, קמילו קאבור, מאורו מאקי, אמדאו מלגארי, ומאוחר יותר עם הצעיר אטיליו בז'ה[9] שהיה שותף לאהבתו לפולין.

כשנמלט לאיטליה אחרי דיכוי הקומונה הפריזאית, התקבל שם בחום על ידי חבריו שנמנו עם האליטה הפוליטית של המדינה החדשה. בהמשך נשאר לוי באיטליה למשך עשר שנים, שאולי היו המאושרות בחייו הסוערים.[9]

ב-1873 ייצג ארמן לוי את כל ישראל ערבים באיטליה ויזם את בניית הפסל של ג'ורדנו ברונו בקמפו די פיורי ברומא.

בקומונה הפריזאית עריכה

כששמע על פריצת המלחמה בין ארצו לפרוסיה שב לוי לפריז ביולי 1870. בעת פריצת המרד של הקומונה הפריזאית שוב חזר בו הלהט המהפכני. ב-3 בספטמבר 1870 עמד במרכז פריז בראש הפגנה נגד הקיסרות וב - 4 בספטמבר נמנה עם הפולשים לאולם הגוף המחוקק. השתתף בוועד הביטחון (Vigilance) של הרובע החמישי, ב"איגוד הרפובליקני של הרובע השישי" (מחלקה של האינטרנציונל), ב-5 בספטמבר 1870 הצטרף לוועד המרכזי הרפובליקני של עשרים הרבעים ופרסם את העיתון "Le Patriote" (בין 29-6 בספטמבר 1870 ובין 19–24 במרץ 1871), בטאון של האיגוד הרפובליקני של הרובע השישי. השתתף באירועים ב-31 באוקטובר 1870 ונמנה עם 46 חותמי הכרזה האדומה - Affiche rouge מ-6 בינואר 1871, שפנתה בשם 20 רבעי פריז אל תושבי העיר. היא הסתיימה במילים: "מקום לעם! מקום לקומונה!".[5] בין 27 בדצמבר 1870 לינואר 1871 פרסם לוי את העיתון "La Lutte à outrance" (מאבק ללא פשרות), עיתון המועדון של בית הספר לרפואה (שבגיליון האחרון שלו הודיע כי חלק מהעיתון ימשיך לשמש את האיגוד הבינלאומי של פועלים) בוועד המרכזי הרפובליקני של עשרים הרבעים הביע לוי עמדה נגד חסידי הדיקטטורה בסגנון יעקוביני.[5] בבחירות ב-26 במרץ 1871 לקומונה הפריזאית במחוז הבחירות ברובע השישי לא השיג ועד עשרים הרבעים והאיגוד הרפובליקני של הרובע השישי אלא 385 קולות מתוך 9499. עם זאת תמך לוי בקומונה הפריזאית והתקרב לחסידי בלנקי.[5] התרכז שוב בסוגיות הלאומיות של הרומנים והפולנים. אחרי דיכוי הקומונה נמלט לוי לאיטליה, בה פקד את ג'וזפה מציני והשתתף בכנסים רבים למען הדמוקרטיה וחופש העמים. שב לצרפת אחרי החנינה בשנת 1880. התקרב לכמה סיעות סוציאליסטיות קטנות.[5] ב-1881 הציג את מועמדותו במחוז הבחירות של סמור עם מצע דמוקרטי סוציאליסטי אבל הובס על ידי המועמד האופורטוניסטי. ב-1889 נסוג מהמירוץ לטובת הרדיקלי ביזואר-בר.[5]

ב-21 מרץ 1891 בשובו מכינוס של בונים חופשיים בקורבוואה על יד פריז, ארמן לוי איבד את ההכרה ברחוב ואושפז בפריז, בבית החולים בוז'ון. לא חזר להכרה ונפטר בבית החולים כעבור יומיים.[4] סיבת המוות היה אירוע ריאתי חריף.[12] ב-26 במרץ 1891 הובא לקבורה בבית הקברות מונפרנאס בחלקה המיועדת ליהודים עניים שמומנה על ידי הקהילה היהודית.[9] ללווייה הגיעו רבים, כולל נציגי הקהילות הפולנית, הרומנית והאיטלקית בפריז. בין אחרים נאמו נאומי הספד ולדיסלב מיצקייביץ', הרב אנטואן לוי ונציג הבונים החופשיים.[12]

מורשתו עריכה

לדברי ז'אן גומון, לוי היה דמות אבירית של הדמוקרטיה של שנות ה-1848, של הרעיונות ההומניטריים והסוציאליסטים. היה אדם מאמין, דאיסט, ושנא את הכנסייה. היה "מלא הערצה לרוחה ולריעונותיה של המהפכה הגדולה, תקווה ואמונה בדת חדשה, זו של רפובליקת העם".[4] עם הזמן פעילותו למען פולין ורומניה נשכחה. רק ב-1933 צוינה תרומתו בתקשורת הרומנית על ידי חבר אקדמיה בשם סמוקינה שכתב מאמר על המהגרים. .[13] גם בפולין שמו נשכח לתקופה ארוכה. שמרנים פולנים שנאו אותו בגלל היותו מתנגד לכמורה ובונה חופשי ובעל שם משפחה יהודי, טענו נגדו טענות שוא שהתגייר, ושהשפעתו על מיצקייביץ הייתה מזיקה - שהיה אחראי, למשל, על השקפותיו ה"ביזריות" של המשורר הפולני בעיניין היהודים.[9] בנו של מיצקייביץ', ולדיסלב, שמר ללוי רגשות אסירות תודה, אבל העדיף לא להבליט את תרומתו. המונוגרפיה של יז'י בוריישה על ארמן לוי עשתה איתו צדק והייתה גם מחווה אמיצה בזמן תקופת הרדיפות האנטישמיות בפולין בשנת 1968.

פרסומיו עריכה

  • La Russie sur le Danube. Avec la protestation des Roumains contre l'invasion de leur patrie el la correspondance sur les Principautes Danubiennes entre Demetri Bratiano et Lord Dudley Stuart - 1853.

(רוסיה על הדנובה. עם מחאת הרומנים נגד הפלישה למולדתם וההתכתבות על הנסיכויות הרומניות בין דימיטריה ברטיאנו והלורד דאדלי סטוארט (בצרפתית)

  • L'Empéreur, Rome et roi d'Italie (הקיסר, רומא ומלך איטליה)
  • 1858 - Napoleon III et les principautes roumaines (נפוליאון השלישי והנסיכויות הרומניות)
  • L'empereur Napoléon et le roi Guillaume 1861 (הקיסר נפוליאון והמלך וילהלם)
  • 1883 - La Roumanie et la liberté du Danube (רומניה והחופש על הדנובה) מבוא למחאת רומניה.

לקריאה נוספת עריכה

  • Jerzy Boreisza - Sekretarz Adama Mickiewicza, Armand Lévy y jego czasy, 1827-1891 Warszawa 1969

(יז'י בוריישה - מזכירו של אדם מיצ'ייביץ', ארמן לוי ותקופתו 1827–1891)

  • 42–45.Bucciantini Massimo, Campo dei Fiori:Storia di un monumento maledetto,Torino, 2015 pp
  • M.A Halevy - Ziarul "Israelitul Român" ב-Ticu Goldstein (ed) - De la Cilibi Moise la Paul Celan, Antologie Editura Hasefer, București 1996
  • Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004.
  • Jean Gaumont, Un républicain révolutionnaire romantique : Armand Lévy 1827-1891 - ז'אן גומון, מהפכן רפובליקאי רומנטי: ארמן לוי 1827–1891.
  • Un republicain revolutionnaire romantique, Revue d'histoire economique et sociale, vol.19, Nr.4, 1931 pp. 395-467
  • Angela Jianu - A Circle of friends: Romanian revolutionaries and Political Exile 1840-1859 Brill, Leiden Boston 2011
  • 1977 Scheps, Samuel. Armand Lévy: compagnon de Mickiewich, révolutionaire romantique
  • Zosa Szajkowski, “La fondazione dell’Alliance israélite universelle a Roma nel maggio 1873, Rassegna Mensile Israel 22 (1956): 27–33

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ארמן לוי בוויקישיתוף

Revue d'histoire moderne et contemporaine

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "אדם מיצקביץ' ולגיון יהודי", דבר, 8 בספטמבר 1932
  2. ^ 1 2 Halevy עמ' 230
  3. ^ 1 2 3 4 5 D.Beauvois
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Gaumont 1931
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Le Maitron
  6. ^ 1 2 "אדם מיצקייביץ' והלגיון היהודי" לפי מאמרו של בוי זלנסקי במגזין הפולני Wiadomości Literackie
  7. ^ P.Korzec עמ' 780 ציטוט מ-J.Boreisza עמ' 152
  8. ^ 1 2 P.Korzec עמ' 781 ציטוט מ-J.Boreisza עמ' 153
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 P.Korzec עמ' 782
  10. ^ 1 2 3 4 P.Korzec עמ' 781
  11. ^ רזבאן תאודורסקו - פשלה אינטלקטאלית ב-1885 - גירושו של משה גסטר - בContemporanul גיליון 11, 1 נובצבר 2021
  12. ^ 1 2 לפי L'Epoque מ-29 במרץ 1891, בעיתון היהודי-רומני Egalitatea מ-10.4.1891
  13. ^ P.Korzec עמ' 782-783
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארמן_לוי_(מהפכן)&oldid=38341435"