בזוכרי על משכבי

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי
	בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו; אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו; וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֵלֵי שָׁמָיו; נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!; ; לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְּצָרָתִי; בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָּלוּתִי; לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַּאֲוָתִי; פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו; נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!; ; עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵּצַר; וְיִוָּדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִּקְצַר; וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִּגְרַת צָר; אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו; נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!; ; מַה יִּתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְּדַבֵּר וְיִצְטַדַּק; יְצִיר חֹמֶר אֲשֶׁר תָּשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק; מַה יִּתֵּן לְךָ הַאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק; הֲלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו; נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!; ; חֲצוֹת (בְּעוֹד) לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בִּמְהַלְּלָם; זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִּזְכֹּר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם; קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גּוֹאֲלָם; וְהִנָּשֵׂא, הָאֵל עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.; נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!
	-רבי יהודה בן בלעם

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי הוא פיוט מאת הרב יהודה אבן בַּלְעָם, אשר נכתב בסביליה, ספרד, באמצע המאה ה-11. הפיוט מושר בקרב עדות המזרח והמגרב לקראת סוף סדר סליחות.

תוכן עריכה

הפיוט מתאר אדם שאינו נרדם בעקבות מחשבות על חטאיו. האדם קם ממיטתו לבית הכנסת והולך לבקש מחילה ותחנון מהבורא. האדם מוסר את גורלו בידי האל בתקווה לרחמים. בתחנוניו מכיר האדם באפסותו אל מול האל ומבקש את סליחתו, כעבד שבוי בידי יצרו ותאוותיו, והוא שואף להיפדות ולהיגאל. האדם המבקש לברוח מהאויבים השולטים בו ("רודיו וקמיו"). אותם אויבים הם למעשה כוונותיו הרעות ("זדון לבי") וחטאיו ("אשמיו"). כשהוא בורח מהם, הוא מבקש הגיע לידי תקוותו – האל הרחמן ("שברי"). האדם החוטא כביכול נמצא בגלות, כלומר מרוחק מהאל, אך מכיר בכך שהוא מקור כוחו ("איילותי"). האדם מודה על פשעיו וכן על חטאים בשוגג ומצפה מהאל להיענות לסבלו של העם העני, הסובל והאומלל. האדם מבקש שהאל ישמע את דברי השבח של עם ישראל ("מהללם") ויתעלם ממעשיו הרעים ("מעללם"). האדם הוא רק עבד, ותשוקתו כולה מופנית לאל. הפניה לאל מתחילה באמירה ממשיכה בתחנונים והופכת לצעקה. הוא מסיים את דבריו בבקשה לגאולה, בזכות זכות האבות שלו ושל עמו. כלומר, המעשים והחסדים הטובים של הדורות הקודמים. ובאמצעות הגאולה תבוא לידי ביטוי גדולתו של האל.

סוף כל בית נחתם במשפט ”נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו” מקור הציטוט בדברי דוד המלך אשר חטא בספירת עם ישראל שלא לצורך ב"מסע הפוקדים". בבסיס הפיוט עומד אירוע זה, אשר בעקבותיו אמר לדוד גד החוזה שעליו לבחור בין שלוש גזרות: 7 שנות רעב, 3 חודשי הפסד לאויביו או שלושה ימים של מגפת דבר. דוד בוחר במגפה באומרו ”צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה”. דוד בחר בעונש בידי האל, ולא בידי האדם, שכן האל הוא רחום. לבסוף אכן נכמרו רחמיו והמגפה נמשכה פחות מהזמן הנקוב.

מבנה, חריזה ומשקל עריכה

הפיוט נכתב בסימן בלעם חזק. שמו של הכותב, "בלעם", חתום באקרוסטיכון הנבנה מראשי הבתים, והמילה "חזק" מצויה באקרוסטיכון נוסף המורכב מראשי הטורים של הבית האחרון. משקל הפיוט הוא הברתי-דקדוקי המבליעה שוואים-נעים וחטפים בתנועות הסמוכות להם, ואינה מונה אותם כהברה לעצמם המאפיינת את שירת ימי הביניים של יהדות ספרד וברוב הטורים 6 הברות.

לשיר מבנה סטרופי העשוי מחרוזות ולכל מחרוזת חרוז אחיד בסופי הטורים. כמו כן מבנה השיר הוא מעין-אזור הכולל בתוכו מערכת חריזה כפולה: חריזה קבועה בסופי המחרוזות, וחריזה פנימית מתחלפת ממחרוזת למחרוזת. החריזה החיצונית, חורזת את הטור האחרון בכל בית יחד עם הפזמון החוזר, והפנימית, חורזת את שלושת הטורים הראשונים בכל בית בצליל שונה. חרוז הקבע – '-מָיו' – נקבע על ידי הפזמון החוזר שהוא שיבוץ מקראי: "נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' / כִּי רַבִּים רחֲמָיו".

הפזמון הוא חלק אינטגרלי מהשיר ומהווה המשך ישיר לשורות הבית. בשני הבתים הראשונים, לא רק שהשורה האחרונה מתחרזת עם הפזמון, אלא היא גם קשורה אליו מבחינת התוכן: "פדה עבד לך צועק מיד רודיו וקמיו" והעבד עונה את שורת הפזמון – "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו".