ביעור מעשרות

מצוות עשה להשמיד את התרומות והמעשרות באם תוך שלוש רגלים הם לא נתנו לכהנים

ביעור מעשרות היא חובה הלכתית להשמיד את התרומות והמעשרות באם תוך שלוש רגלים הם לא נתנו לכהנים.

חובת הביעורעריכה

החובה ליתן את התרומות והמעשרות איננה מיידית, והבעלים רשאים לחכות עד לזמן מתאים (עד שכהן מסוים יגיע, עד שתצטבר אצלם כמות משמעותית, וכדומה). עם זאת, אם הוא לא נתן אותן לפני שעברו שלוש הרגלים, הוא עובר על מצוות לא תאחר לשלמו“ (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק כ"ב). מעבר לזאת, בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה (השנה הנוכחית (ה'תשפ"ב) היא שנה שביעית לשמיטה [ריענון]), חלה חובת ביעור מעשרות, בה חובה לתת כל מעשר לבעליו או "לבערו" (בדומה לביעור חמץ, אין חיוב של ביעור באש דווקא, אלא כל השמדה, כפי שנפסק להלכה נגד שיטת רבי יהודה במסכת פסחים).

במשנה[1] נאמר שבתחילה היו מעשרים אף את הפירות שלא הגיעו לגמר בישולם לפני ביעור המעשרות, עד שרבי עקיבא לימד, שכל פרי שלא נגמרה מלאכתו, פטור מן הביעור.

המשנה הביאה סיפור על רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה שהפליגו בספינה ורבן גמליאל היה צריך לעשר את פירותיו הרחוקים ממנו לפני שיגיע זמן ביעור מעשרות, ולכן זיכה את המעשר לרבי יהושע, שהיה לוי, והשכיר לו את הקרקע תמורת תשלום פעוט, כדי שיקנה את המעשר בדיני קניין חצר. את המעשר שני נתן לרבי עקיבא, שהיה גבאי צדקה, וכן רבי יהושע זיכה מעשר מן המעשר לרבי אלעזר בן עזריה, שהיה כהן. המשנה מביאה זאת כדוגמה לכך שאדם שהיו פירותיו רחוקים ממנו, צריך להפריש מרחוק.

בזמנינו שאין מצוי להשהות פירות תרומה ומעשר אלא מיד משליכים אותם או נותנים אותם לכהן, עיקר מצוות הביעור מתקיימת בחילול מעות מעשר שני על מטבע בשווי של פרוטה ואיבוד מטבע זו, על ידי חיתוכה או התכתה. במקום הצורך אפשר גם להקל לחלל את המעשר על פרי ולא מטבע, ולאבד את הפרי.

וידוי מעשרותעריכה

  ערך מורחב – וידוי מעשרות

בשביעי של פסח בשנים אלו מתוודים את "וידוי מעשרות", שתוכנו הוא פסוקים מהתורה שאומרים שהמתודה ביצע את כל מצוות המעשרות כתיקנה. אדם שלא ביצע את מצוות המעשרות כתיקנה, לא יוכל להתוודות. הנוסח הוא כזה:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

המשנה במסכת מעשר שני[2] מקדישה חמישה משניות לביאור עניין וידוי מעשרות, בהם מבואר מה מעכב את הווידוי ומה לא:

מעכב לא מעכב
הקדמת מעשר שני לראשון[3]

אכילה באנינות[4]

הפרשה בטומאה[4]

אין קרקע[4]

מעשר עני, לקט, שכחה ופאה[5]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.