בל תאחר הוא איסור לעכב את זמן הבאתם של קורבנות או מתנות עניים שהאדם חייב להביאם. מקור האיסור בפסוק: ”כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק כ"ב).

הדברים שאסור לעכבם עריכה

הפסוק עוסק באופן ישיר בקורבן שהאדם נדר להביאו, או הנודר להביא דבר לאוצר המקדש, שאיננו מיועד להקרבה. חז"ל למדו מלשון הפסוק שמדובר בכל דבר המיועד "לה' אלהיך", ובכל דבר ש"דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך". לפיכך הרחיבו את האיסור גם לקורבנות שהאדם לא נדר להביאם, אלא שהתורה חייבה אותו בהם, כגון מי שחייב קורבן חטאת כתוצאה מחטא שעשה, או מי שבהמתו ילדה בכור. כמו כן האיסור כולל מתנות עניים, כדוגמת הנודר צדקה, או החייב לקט שכחה ופאה, וכן תרומות ומעשרות[1]

האיסור לאחר נאמר בין על מי שנדר להביא קורבן וטרם קבע ("הפריש") איזו בהמה יביא, ובין על מי שכבר קבע בהמה מסוימת וטרם הביא אותה למקדש.

משך הזמן שנחשב כאיחור עריכה

מצוות עשה להביא את הקורבנות לבית המקדש כבר ברגל הראשון מאז שנדר, בעת העלייה לרגל. אולם, נחלקו התנאים האם גם איסור "בל תאחר" קיים כבר ברגל הראשון שלא הביא את קרבנו. הדעה העיקרית (תנא קמא) היא שרק אדם שעיכב את קרבנותיו במשך שלושה רגלים עובר על איסור בל תאחר. אולם, לדעת רבי מאיר גם אדם שלא הביא את קרבנו עובר על איסור בל תאחר כבר אחרי רגל אחד, לדעת רבי אליעזר בן יעקב עוברים על האיסור לאחר שני רגלים. רבי שמעון סבר שאין עוברים על האיסור אלא אם עברו שלשת הרגלים לפי סדרם בתורה, כלומר פסח, שבועות וסוכות (ואם נדר לפני שבועות, למשל, לא יעבור איסור עד שיעברו חמישה רגלים). רבי אלעזר ברבי שמעון חלק על הקביעה שהאיסור תלוי במספר הרגלים, וסבר שעוברים על האיסור רק לאחר חג הסוכות.[2]

להלכה, נחלקו הראשונים כמי יש לפסוק. הרמב"ם הכריע כדעת תנא קמא שעוברים רק לאחר שלושה רגלים, אך אין חשיבות לסדר החגים.[3] אולם, ראשונים רבים פסקו בניגוד לדעת הרמב"ם, והכריעו כרבי שמעון שיש חשיבות לסדר הרגלים, ועוברים רק לאחר שלושה רגלים כסדרם. הסיבה לכך היא הכלל הלכה כסתם משנה והעובדה שהמשנה בתחילת מסכת ראש השנה (פרק א', משנה א') סוברת כרבי שמעון.[4] רבי אליעזר ממיץ פסק כרבי אליעזר בן יעקב שעוברים על האיסור לאחר שני רגלים.[5]

לפי התלמוד הבבלי, לאחר עיכוב של שלוש רגלים, כל יום נוסף של עיכוב נחשב כעבירה נוספת בפני עצמה.[6] המאירי הסביר כי כל יום נחשב לעבירה חדשה דווקא משום שאסור להקריב את הקרבן בלילה (כי קרבנות קרבים דווקא ביום), ולכן כל יום הוא הזדמנות חדשה להביא את הקרבן. לדעתו, בדברים שניתן לקיימן בלילה (כמו צדקה), לא תהיה עבירה חדשה בכל יום.[7]

בצדקה עריכה

האמורא רבא קבע, שהדיון בין התנאים לגבי משך הזמן נאמר רק לגבי קורבנות, מפני שניתן להביאם בבית המקדש בלבד, והתורה איננה מצפה מן הנודר קורבן ללכת מיד לבית המקדש ולהביאו, ולפיכך רק עיכוב ממושך נחשב כעבירה על האיסור לאחר. בצדקה, לעומת זאת, האיסור חל מיד, מפני שהעניים מצויים וניתן לתת להם את הצדקה ללא שהות.[8]

הראשונים נחלקו מה הדין לשיטת רבא כאשר העניים אינם מצויים, ומדוע לשיטתו הברייתא אמרה שגם בצדקה הזמן הקובע הוא שלשה רגלים, וביססה את דבריה על גזירת הכתוב. לדעת הרמב"ם והר"ן, אם אין עניים מצויים כלל לא עוברים על בל תאחר, אפילו אחרי שלשה רגלים, והברייתא כללה צדקה רק כי צדקה כלולה באיסור, אף על פי שזמנה שונה.[9] לעומת זאת, תוספות בארו שאם אין עניים מצויים, חייב לאחר שלושה רגלים לטרוח ולחפש עניים, ואם לא, עובר על איסור בל תאחר לאחר שיעברו שלשה רגלים, ככל שאר הדברים המנויים בברייתא.[10] אולם, הרשב"א חולק וסובר שגם בצדקה אין עוברים על האיסור כלל עד שיעברו שלושה רגלים, שכן מקור הדין הזה הוא בפסוק, ואינו תלוי בסברא. לדידו, רבא לא התכוון לומר אלא שבצדקה חייבים ממצוות עשה לתת את הצדקה מיד (לעומת הקרבנות שבהם העשה הוא רק לאחר הרגל הראשון), אך איסור הלאו של בל תאחר אינו חל עד הזמן הקצוב בתורה.[11]

האישים שעליהם חל האיסור עריכה

מי שירש קורבן מאביו, ולא נדר בעצמו, אף שהוא מחויב להביא את קרבנו של אביו, אינו עובר על האיסור אם איחר.

האמורא רבי זירא[12] התלבט בדינה של אשה, מאחר שאין עליה חובה לעלות לרגל, ולכן אפשר שהתורה איננה מצפה ממנה לבוא למקדש במיוחד לשם הבאת קורבן שהתחייבה בו. התלבטות זו נוגעת גם לזקן וחולה וכל אלו הפטורים מלעלות לרגל.[13] הגמרא מכריעה, שאמנם האשה פטורה ממצוות עולת ראיה, אבל גם היא צריכה לבוא לירושלים בשלוש הרגלים כדי לשמוח ולאכול את שלמי השמחה, ולכן האיסור לעכב את חובותיה למקדש מוטל גם עליה.[14]

כשעבר על האיסור ואיחר עריכה

בית הדין אינו מעניש את מי שעבר על איסור זה בעונש מלקות (שהוא העונש הרגיל למצוות לא תעשה), מפני שהעבירה נעשית באופן פסיבי, וזהו לאו שאין בו מעשה. גם הקורבן אינו נפסל בגלל האיחור. אולם, לאחר שעבר זמן הבאת הקורבן והאדם עבר על האיסור, רשאים בית הדין לכפות אותו להביא את הקרבן.[15]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ד', עמוד א' הוזכרו מעשרות בלבד, ולדעת התוספות שם (ד"ה ומעשרות) הכוונה לכל סוגיהם ואף לתרומה. לדעת בעל טורי אבן שם מדובר על מעשר שני בלבד, שיש חובה להביאו לירושלים.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ד', עמוד ב'.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד, הלכה י"ג. אולם, רבי אפרים הכהן בשו"ת שער אפרים, סימן לב, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום), סבור שגם הרמב"ם התכוון לפסוק כרבי שמעון.
  4. ^ ריטב"א, ראש השנה ד. ד"ה אמר רב חסדא; המאירי, בית הבחירה ראש השנה ד. ד"ה אחד, באתר אוצר החכמה וה: ד"ה אעפ"י; פסקי הרי"ד, ראש השנה ד. ד"ה ולרגלים, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רשב"א, נדרים ג: ד"ה הכי גרסינן.
  5. ^ ספר יראים, מצווה שצג, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ו', עמוד ב', וכן פסק הרמב"ם בספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד, הלכה ט"ו.
  7. ^ בית הבחירה ראש השנה ו: ד"ה עברו, באתר אוצר החכמה. ובספר יראים, מצווה שצג מפורש שלא כדברי המאירי.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ו', עמוד א'.
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה א'; ר"ן, ראש השנה א: (ברי"ף) ד"ה וצדקה; וכן משמע מפסיקת שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ז, סעיף ג', וכן כתב הש"ך שם, ס"ק ה.
  10. ^ תוספות, מסכת ראש השנה, דף ד', עמוד א', ד"ה צדקות.
  11. ^ חידושי הרשב"א, ראש השנה ד. ד"ה וצדקות.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ו', עמוד ב'.
  13. ^ תוספות ד"ה הא
  14. ^ בגמרא ההכרעה איננה מוחלטת, אך זוהי מסקנת הרמב"ם בספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד, הלכה י"ד.
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד, הלכה ט"ו.