בניין קול ישראל

הבניין הראשי של קול ישראל עד 2017

בניין קול ישראל (נקרא בעבר גם בית השידור ולפני כן ארמון המלכה החבשית), הוא בניין מפואר בסגנון נאו-קלאסי השוכן ברחוב הלני המלכה בירושלים. המבנה שימש בימי המנדט הבריטי את שירות השידור של ארץ ישראל (פלשתינה), ולאחר הקמת המדינה את קול ישראל ורשות השידור הישראלית. בשל השימוש בבניין למטרות שידור, נקרא הבניין לעיתים גם "בית השידור"[1][2][3].

בניין קול ישראל
Kol israel bldg.JPG
מידע כללי
סוג בניין עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם קול ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
בעלים קול ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על ההקמה
סגנון אדריכלי נאו-קלאסיציזם עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°46′59″N 35°13′26″E / 31.78313°N 35.22401°E / 31.78313; 35.22401
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
העיטורים בראש הבניין

הקמת הבנייןעריכה

הבניין הוקם בשנת 1903 על ידי קיסרית אתיופיה טאיתו בטול, אשת הקיסר מנליק השני, למען הקהילה האתיופית בירושלים. סביב בנייתו פרץ סכסוך בין הקיסרית לבין ראש הקהילה בעיר ממהר ולדא סמאעת, לאחר שסמאעת התערב בשיפוץ הבניין שעמד על השטח אותו רכשה הקיסרית וקבע את שמו על הכניסה לבניין. טאיתו לא אהבה את מעשיו של סמאעת ואסרה אותו כשהגיע לאתיופיה. לאחר זמן ברח סמאעת ממאסרו והצליח לברוח למצרים, שם הצטרף למנזר קופטי. לאחר סיפור זה, הורתה טאיתו להרוס את הבניין שעמד בשטח, ובראש הבניין החדש שהוקם הציבה את סמלה - שמש עם כתר, ואת שמה. על כן, יש שקראוהו "ארמון המלכה החבשית", אם כי אין לבלבלו עם בניין סמוך אחר שהקימה והמכונה בית הקיסרית טאיתו.

שימושי הבנייןעריכה

בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית שימש המבנה לזמן מה כבית המגורים של המושל נאזים ביי.

בזמן מלחמת העולם הראשונה וראשית ימי המנדט הבריטי שימש את בית הספר אוולינה דה רוטשילד שפונה ממקומו שבבית מחניים שעבר לשמש את הצבא העות'מאני, ולאחר מכן את מנחם אוסישקין והנציב העליון. בשנת 1933 נחנך מבנה ארמון הנציב ובית הספר חזר לבית מחניים.

בפברואר 1937 הוצע ואושר על ידי ממשלת המנדט ושר המושבות להשתמש בבניין שברחוב מליסנדה, כפי שנקרא הרחוב באותה התקופה, לטובת שירות השידור, תוך שנשקלו שיקולי מיקום אסטרטגי לאור המאורעות שחלו בשנים שלפני כן, שיקולי מחיר השכירות של הבניין והערכה כי הוא יתאים לצורכי השידור במשך עשור שנים[4].

בחודש יוני 1939[5] עבר שירות השידור של פלשתינה (א"י) ממקום מושבו הקודם במלון "פלס", אל בניין זה. מאז שימש הבניין למשרדים ואולפני רדיו של שירות השידור הבריטי, ולאחר מכן שירות השידור הישראלי, קול ישראל ורשות השידור הישראלית.

בתקופת המנדט הבריטי הבניין היה מאובטח הן על ידי חיילים בריטיים והן על ידי חיילי הלגיון הערבי. ביום 2 באוגוסט 1939 פוצץ מבנה התחנה על ידי מאיר צפניה שהשתייך לאצ"ל. באירוע זה ניספו הקריינית היהודיה מלכה מאי וייסנברג והמהנדס הערבי אדיב מנצור[6]. מספר שבועות לאחר החלטת כ"ט בנובמבר צוותי השידור היהודים חשו סכנה להגיע לבניין זה[7]. במלחמת העצמאות ניזוק הבניין, והשידורים שבו להתבצע ממנו בשנת 1950, לאחר תיקונים ושיפוצים בעלות של כ-15,000 לירות[8] והקמת 9 אולפני שידור בתוכו[2].

לאורך השנים הכנסייה האתיופית השכירה בדמי מפתח את הבניין לרשות השידור[9], ולאחר סיום שידורי רשות השידור ב-2017 עבר הבניין והמתחם שסביבו לכונס הנכסים הרשמי ובוצע במתחם תהליך של פינוי הרכוש והציוד. בסוף 2017 פורסם כי נבחנת האפשרות לשכן את גלי צה"ל בבניין זה[10], אך ההצעה ירדה מן הפרק[11].

אוסף תמונותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בניין קול ישראל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה