פתיחת התפריט הראשי

ברוך (בנדיקט) ייטלס (בכתיב ארכאי: ייטלש; כ"ט בניסן תקכ"ב, 22 באפריל 1762כ"ה בכסלו תקע"ד, 18 בדצמבר 1813) היה ראש ישיבה ומנהיג הדור הראשון של תנועת ההשכלה בפראג.

ברוך ייטלס
Benedict Jeitteles.jpg
לידה 22 באפריל 1762
פראג, ממלכת בוהמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בדצמבר 1813 (בגיל 51)
פראג, האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יגנץ ייטלס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נולד ב-1762 ליונה מיכל ייטלס, רופא בפראג. האב היה פרוטו-משכיל שהתעניין בדקדוק ומדעים. אחיו היה הבלשן יהודה ייטלס. נשא לאישה את פרידעל, בת הגביר שלמה פורית. חותנו החזיק עבורו ישיבה והעמיד אותו בראשה. כמו כן למד מידידיו היו רבי בצלאל רנשבורג, רבי אלעזר קאליר ורבי אלעזר פלקלס. חידושיו מצוטטים בספרי בני דורו, ומספר תשובות הלכתיות שלו משוקעות בספר "שו"ת מהרנ"ש" של ידידו רבי ניסן שידלוב.

ברוך חלק את התעניינות אביו בחכמות כלליות. בשלב מסוים בין 1778 ל-1780, בטרם מלאו לו שמונה-עשרה, נמלט מביתו ונסע לברלין, שם שגשג חוג משכילים סביב משה מנדלסון ואחרים. לאחר מכן שב לפראג והתפייס עם הנוב"י.[1] עם התעוררות ההשכלה המאורגנת בשנות ה-80, נרשם כמנוי לבטאונה 'המאסף', ששירים רבים פרי עטו ראו בו אור מאוחר יותר תחת שמות עט כ"י – ר".[2] הוא היה התורם המשמעותי ביותר לכתב-העת בבוהמיה ומנהיגה של השכלת פראג. בכך קומם נגדו חלק מהקהל המסורתי בעירו. הוא ובנו של הרב, שמואל לנדא, היו שניהם מנויים על 'המאסף' ועל ביאור התורה 'נתיבות השלום' של משה מנדלסון. הילל קייבל העריך שהשפעתם הביאה לכך שהנוב"י, שדרש קודם בתקיפות נגד נפתלי הרץ וייזל, מיתן במידת-מה את התנגדותו להשכלה.[3]

לאחר פטירת מורו ב-1793 שיגר הספד ארוך ב'המאסף'. השבחים ל'נודע' זעזעו את העורך החדש אהרן האלה-וולפסון והוא האשים את ייטלס בבגידה. הלה התקומם מצדו על הקיצוניות שהפגינו וולפסון והאחרים שתפסו את ההנהגה בברלין בדור השני להשכלה. בין היתר קבל על "שיחה בארץ החיים" שהתפרסם בבטאון, בו הוצג רב כדמות נלעגת. כעבור שנה פרסם נגדם את "ספר האורב", שם הוקיע את מגמותיהם האנטי-מסורתיות: "וגם אגלה את חרפת המאספים האלה, ולא יזידון עוד עשות כהנה, ולא יקרא עוד המאסף כי אם יקרא שמו בישראל האספסוף." הוא האשים את וולפסון, יואל ברי"ל ועמיתיהם כי הם מסלפים את האידיאלים של התנועה, ופעל להשמיצם בעיני משכילים מתונים אחרים באירופה.[4]

ייטלס קידם עצמו כמועמד לאב"ד פראג, ועל רקע זה הסתכסך עם הרב שמואל לנדא, שירש לבסוף את המשרה מאביו המנוח. הלה האשימו בגניבה ספרותית מדרשותיו.[5] טענות דומות עלו לגבי העתקה כביכול מ"בני אהובה" של רבי יהונתן אייבשיץ.[6]

ב-1800 החליטו פרנסי פראג להפסיק להתעלם מהסיעה השבתאית החזקה בעירם, שתמכה בגלוי ברחל אווה פרנק. בסתיו הוכרז עליהם נידוי. בקהילה היהודית אירעו התפרצויות אלימות. הרב ייטלס השתתף בפולמוס, שהגיע גם אל הרשויות, וניסח מנשרים ודרשות תקיפים נגדם. ב-1801 חיבר את ספרו הגדול, 'טעם המלך', מהדורה מוערת ל'שער המלך' מאת הרב יצחק נוניש בילמונטי.[3] בין תלמידי ישיבתו היו כאלה שהפיצו את השכלת פראג למורביה והונגריה, כגון הרב חיים דייטשמן ויוסף פלעש.

ב-1813 הובאו לפראג המוני פצועים מקרב דרזדן וקרב קולם. ייטלס מימן הקמת בית-חולים שדה ואף טיפל בהם בעצמו. כך נדבק במחלה קשה ממנה נפטר באותה שנה. הוא ניסח בעצמו את הנחקק על מצבתו: "מעטים ורעים היו ימי מגורתי, הרבה יגעתי ולא מצאתי / הרבתי לי אוהבים, גם הרבתי לי אויבים / אלה מאהבתם הרימו הודי, אלה משנאתם הורידו כבודי / ואני לא קמה בי רוח, אמרתי: מתי אשקוט מתי אנוח / עתה לשווא אהבתם, עתה לשווא שנאתם / אלה לריק הרימו הודי, אלה לריק הורידו כבודי / הגוף שב אל האדמה, שם תאכלהו תולעת ורמה / אל אלקים שב הרוח, עתה אשקוט עתה אנוח".

המוניטין של ברוך ייטלש כמשכיל הביא בין היתר לכך שבישיבות הונגריה נאסר לקרוא בספריו. בנו איגנץ ייטלס (1783–1843),[7] חיבר מספר חיבורים בגרמנית בענייני פילוסופיה ואתיקה. נכדו אהרן לודוויג יוסף (1799–1878)[8] התנצר והתמנה לפרופסור ומנתח בווינה.

כתביועריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • רות גלדשטיין-קסטנברג, מי היה מחבר ה"שיחה בין שנת תק"ס ובין שנת תקס"א", בתוך: קריית ספר שנה מ' (תשכ"ה), עמ' 569–570
  • רות גלדשטיין-קסטנברג, אופיה הלאומי של השכלת פראג, בתוך: מולד, גיליון כג (תשכ"ה), עמ' 221–233
  • רבי בער אופנהיימר, אגרת ובה קווים לדמותו של בעל "טעם המלך", "מוריה", גיליון קכה, אלול תשנ"ט, עמ' סד-סו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Hillel J. Kieval,The Unforeseen Consequences of Cultural Resistance: Haskalah and State-Mandated Reform in the Bohemian Lands. Jewish Culture and History, 2012, גיליון 2. עמ' 11.
  2. ^ משה פלאי, דור המאספים בשער ההשכלה, הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 109.
  3. ^ 3.0 3.1 Hillel J. Kieval, Languages of Community: The Jewish Experience in the Czech Lands, University of California Press, 2000. עמ' 49, 55, 242-3.
  4. ^ שמואל פיינר, The Jewish Enlightenment, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 351–355. ציטוט מ'ספר האורב', עמ' ה', למטה.
  5. ^ ראו: נודע ביהודה (מהדורה תנינא) או"ח סי' צא: "ואעפ"כ איש אחד שלח בו יד להתלבש עצמו במה שהי[ה] בכח השגתו לתפוס". כוונתו לדברים שנדפסו ב"טעם המלך" בהלכות חמץ ומצה פ"א ה"ג.
  6. ^ הרב שמעון אליעזר זוסמן-סופר, מראש צורים, בני ברק תשנ"ח, עמ' 52–53.; דוד צבי ניימן, הגאון שנשכח, ירושלים: אורייתא, תשמ"ב. עמ' 42–44.
  7. ^ ייטלס, איגנץ, במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית).
  8. ^ ייטלס, אהרן (אנדראס) לודוויג יוסף, במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית).