ג'ון ואנאמייקר
ג'ון ואנאמייקר (באנגלית: John Wanamaker; 11 ביולי 1838 – 12 בדצמבר 1922) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מפילדלפיה, פנסילבניה, שכיהן כמנהל הכללי של דואר ארצות הברית בממשלו של הנשיא בנג'מין הריסון.
 | |||||||
| ג'ון ואנאמייקר | |||||||
| לידה |
11 ביולי 1838 פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 בדצמבר 1922 (בגיל 84) פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | כנסיית סנט ג'יימס הקטן, פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בן או בת זוג |
Mary Brown Wanamaker | ||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
ראשית חייו עריכה
ג'ון ואנאמייקר נולד באזור הכפרי שלימים יהיה חלק משכונת גריי פרי שבדרום פילדלפיה.[1] הוריו היו ג'ון נלסון ואנאמייקר, יצרן לבנים יליד קינגווד, ניו ג'רזי ואליזבט דשונג קוצ'רספרגר, בתו של חוואי ובעל פונדק בגריי פרי. אבותיה של אמו הגיעו מריטרשופן שבאלזס ומקנטון ברן שבשווייץ. בגיל 19 הוא החל לעבוד בסניף פילדלפיה של ימק"א והיה למזכיר הראשון של הארגון.[2]
קריירה עסקית עריכה
ואנאמייקר פתח את חנותו הראשונה ב-1861 בשותפות עם גיסו נייתן בראון. החנות נקראה "אוק הול", ושכנה בצומת הרחוב השישי ורחוב מרקט שבפילדלפיה, בסמיכות למעון הרשמי ששימש את הנשיא ג'ורג' וושינגטון כאשר פילדלפיה הייתה בירת ארצות הברית. אוק הול התפתחה באופן משמעותי בהתבסס על העיקרון של ואנאמייקר שנחשב למהפכני באותה עת: "מחיר קבוע ואפשרות להחזרת מוצרים".
ב-1869 הוא פתח את חנותו השנייה ברחוב צ'סטנאט מספר 818 ושינה את שם החברה על שמו "ג'ון ואנאמייקר ושות'", זאת בשל מותו בטרם עת של גיסו והמוניטין שלו שעלה. ב-1875 הוא רכש תחנת רכבת נטושה והסב אותה למחסן גדול, לו הוא קרא "תחנת הרכבת הגדולה" ("The Grand Depot"). ואנאמייקר'ס (Wanamaker's) נחשבת לחנות הכלבו הראשונה בפילדלפיה.
בניין ואנאמייקר עריכה
בניין ואנאמייקר (Wanamaker Building) היה בית מסחר בפילדלפיה של 12 קומות שהיה בנוי מגרניט, שתוכנן על ידי האדריכל המפורסם משיקגו דניאל ברנהם. בנייתו הושלמה ב-1910 והוא הוקדש לכבודו של הנשיא ויליאם הווארד טאפט. הבניין ניצב במקום בו הייתה "תחנת הרכבת הגדולה", ותפס את שטחו של מבנן שלם בפינת רחוב 13 ורחוב מרקט, בסמוך לבניין עיריית פילדלפיה. חנות הכלבו החדשה, שעדיין עומדת על תילה היום, הפכה למוסד מוכר בפילדלפיה ולחלק מתרבות העיר. במקור כל שטחו של הבניין הוקדש לחנות הכלבו ולמשרדי החברה של ואנאמייקר.
האולם הגדול עריכה
המאפיין הבולט ביותר של בניין ואנאמייקר הוא האטריום המרכזי שלו מחופה השיש בגובה 12 קומות, שידוע כ"האולם הגדול". עד מהרה הפך האולם הגדול לאתר החביב על תושבי פילדלפיה, כשבולטים בו "העיט של ואנאמייקר" ו"העוגב של ואנאמייקר". האולם הגדול הופיע בסרטי קולנוע רבים, כמו: הרגלים רעים (Nasty Habits) משנת 1977, אהבה בחלון ראווה (אנ') משנת 1987, התפוצצות משנת 1981 ו-12 קופים משנת 1995.
העוגב של ואנאמייקר עריכה
העוגב של ואנאמייקר (אנ') עוצב על ידי ג'ורג' אשדאון אודסלי ונבנה על ידי חברת העוגבים של לוס אנג'לס עבור היריד העולמי של סנט לואיס (אנ'). לכלי נגינה עצום זה 10,059 צינורות ועלות בנייתו הגיע ל-105,000 דולר. ב-1909 רכש ואנאמייקר את העוגב והעביר אותו מסנט לואיס על גבי 13 קרונות משא. הרכבתו של העוגב בפילדלפיה ארכה שנתיים. הפעם הראשונה בה הוא הופעל הייתה ב-22 ביוני 1911, יום הכתרתו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת.
בשנים 1911–1917 הוספו לעוגב 8,000 צינורות, ולאחר מכן ועד 1930 הוספו לו 10,000 צינורות נוספים, ובכך מסתכם כיום מספר הצינורות בו ב-28,750. אחת לשנה, בחודש יוני, נערך פסטיבל שהעוגב עומד במרכזו.[3]
העיט של ואנאמייקר עריכה
בעת ביקורו של הפסל הגרמני אוגוסט גאול ביריד העולמי של סנט לואיס ב-1904, רכש ואנאמייקר ממנו פסל גדול של עיט עשוי ארד. הפסל שמשקלו 1,134 ק"ג הוא המוקד של "האולם הגדול", שלצורך הצבתו היה צורך לחזק את רצפתו. הפסל ידוע בשם "העיט של ואנאמייקר" (Wanamaker Eagle) והוא הפך לנקודת מפגש פופולרית בפילדלפיה. הביטוי "פגוש אותי ליד העיט" ("Meet me at the Eagle") הפך לאמרת כנף פופולרית בפילדלפיה.
פעילות עסקית מחוץ לפילדלפיה עריכה
ב-1896 הרחיב ואנאמייקר את עסקיו לניו יורק, והמשיך את עסקי הסחר שבמקור החל בהם אלכסנדר טרני סטיוארט (אנ'). בהמשך הוא הרחיב את עסקיו אל מחוץ לארצות הברית ופתח חנויות כלבו בלונדון ובפריז.
ואנאמייקר היה חדשן, יצירתי, גאון שיווקי, שהכיר בכוחו של הפרסום, אם כי צנוע ובעל מוניטין של יושר. אף על פי שהוא לא היה זה שהמציא את שיטת המחיר הקבוע, הוא היה זה שלזכותו נזקפה המצאת תג המחיר.[4] הוא גם היה זה שהנהיג שיטת ההחזר הכספי, שכיום היא נוהג עסקי מקובל.
וואנאמיקר הבטיח לעובדיו ביטוח רפואי בחינם, חינוך, מתקני פנאי, תשלומי גמלאות ותוכניות לשיתוף רווחים, עוד לפני שהטבות כאלו נחשבו למקובלות. עם זאת, פעילי איגודי עובדים ראו בו כמתנגד תקיף לפעילותם. במהלך תהליך ההקמה של ארגון אבירי העבודה ב-1887, הוא פיטר את 12 חברי הארגון הראשונים שנחשפו על ידי בלשיו.
ואנאמייקר היה הקמעונאי הראשון שפרסם מודעה בגודל של חצי עמוד בעיתון ב-1874 והראשון שפרסם מודעה בגודל של עמוד שלם ב-1879.[5] בתחילה הוא ניסח בעצמו את מודעות הפרסומת, אך בהמשך הוא העסיק רעיונאי במשרה מלאה, ג'ון אמורי פאוורס. בתקופה בה הועסק פאוורס על ידי ואנאמייקר, הוכפלו הכנסותיו מ-4 מיליון דולר ל-8 מיליון דולר.[6] מיוחסת לו האמירה "מחצית מהכספים שהוצאתי על פרסום ירדו לטמיון, הבעיה היא שאני לא יודע איזו מחצית".[7]
המנהל הכללי של דואר ארצות הברית עריכה
ב-1889 פתח ואנאמייקר בנק לחיסכון. באותה שנה הוא מונה על ידי הנשיא בנג'מין הריסון כמנהל הכללי של דואר ארצות הברית. עיתוני התקופה האשימו אותו שהוא קנה את המשרה בכסף. ידידיו של ואנאמייקר ייחסו לו את הוצאת בול הזיכרון הראשון והנהגת צעדי ייעול רבים בשירות הדואר. הוא היה הראשון שהכין תוכניות לשירות דואר ללא תשלום באזורים הכפריים, אף על פי שהתוכנית יושמה רק החל מ-1896.[8]
ב-1890 שכנע ואנאמייקר את הקונגרס להעביר חוק שיאסור מכירת כרטיסי לוטו בדואר ולאחר קבלת החוק הוא פעל בתקיפות נגד מפריו. צעדים אלו שמו קץ לפעילות מפעלי הלוטו בכל המדינות עד לחידוש פעילותם ב-1964, בין השאר מתוך מאמץ לסכל את פעילותם של גופי פשע מאורגן.
במהלך תקופת כהונתו של ואנאמייקר כמנהל הכללי של הדואר הוא פיטר כ-30,000 עובדי דואר שהועסקו במערכת כהטבה מטעם אישים פוליטיים שבהם הם תמכו. שינוי חריף זה גרם למבוכה, לחוסר יעילות ולהתעמתות עם מי שנחשב למגן משרתי הציבור, עמיתו הרפובליקני תאודור רוזוולט.
ב-1890 זכה ואנאמייקר ללעג בתקשורת על סדרה של בולים שהונפקו באיכות גרועה, הן בשל איכות ההדפסה והן בשל החומרים שמהם הם יוצרו. ואנאמייקר אסר על שליחת העותקים של סונאטת קרויצר של לב טולסטוי באמצעות הדואר בטענה שמדובר על ספרות תועבה.[9] על צעד זה הוא זכה ללעג מעיתונים רבים בארצות הברית.
ב-1891 הורה ואנאמייקר על שינוי במדיהם של הדוורים, והוא הואשם שהוא הסדיר את הזמנת המדים מחברה אחת מבולטימור, שעלה חשד שהיו לו קשרים עסקיים עמם.[10] בתערוכה העולמית של שיקגו שהתקיימה ב-1893 השמיע ואנאמייקר תחזית שהדואר בארצות הברית ימשיך להסתמך על כרכרות וסוסים במאה הבאה, ובכך הוא כשל בראיה לעתיד של השימוש ברכבות ובמכוניות.[11]
נדבנות עריכה
_of_Seated_Hermes.jpg)
ואנאמייקר נודע בשל פעילות הנדבנות שלו לטובת תוכניות לעזרה לעניים בפילדלפיה. ב-1878 הוא היה שותף לייסוד בית מחסה ומטבח לעניים בפילדלפיה. הארגון, הקרוי "ארוחת הבוקר של יום ראשון", פעיל עד היום, ואז הקמתו הוא הרחיב את פעילותו למתן שירותים נוספים לעניי פילדלפיה.[12]
ואנאמייקר היה אספן נלהב של חפצי אומנות ועתיקות. הוא תרם כמה פריטים למוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה.[13] בין התרומות הללו היה אוסף של העתקי ארד של ממצאים שנחשפו בחפירות בפומפיי ובהרקולנאום, שאותם הזמין ואנאמייקר מבית יציקה בנאפולי במיוחד עבור המוזיאון. אוסף זה ידוע בשם "מוצגי הארד של ואנאמייקר".[14]
משפחתו עריכה
ב-1860 נשא ואנאמייקר לאישה את מרי ארינגר בראון. לזוג נולדו שישה ילדים, כששניים מתוכם מתו בילדותם.
בנו הבכור, רודמן ואנאמייקר, רכש ב-1899 את העיתון מפילדלפיה דה נורת' אמריקן (The North American). הוא הרגיז את אביו כאשר נתן לאינטלקטואלים רדיקלים לפרסם טורים קבועים בעיתון, כמו הנרי ג'ורג' הבן (בנו של הנרי ג'ורג'), והסוציאליסטים הנרי ג'ון נלסון (שהיה מאוחר יותר עורך הדין של אמה גולדמן) וקרוליין ה. פמברטון. ואנאמייקר הבן הוציא את העיתון גם בימי ראשון, צעד שפגע ברגשותיו הדתיים של אביו.
בנו השני, רודמן ואנאמייקר, בוגר אוניברסיטת פרינסטון, חי בצרפת בתקופה מוקדמת בחייו. בזכותו נוצר בפילדלפיה בפרט ובארצות הברית בכלל הביקוש למוצרי מותרות מצרפת, שקיימת עד היום. לזכותו של רודמן ניתן לזקוף את העיצוב האומנותי האיכותי של החנויות של רשת ואנאמייקר. הוא גם היה פטרון של מוזיקה, וארגן קונצרטים לעוגב ולתזמורת בחנויות של הרשת המשפחתית בפילדלפיה ובניו יורק בניצוחו של אלכסנדר ראסל (אנ').
מותו עריכה
ג'ון ואנאמייקר נפטר בפילדלפיה ב-12 בדצמבר 1922. הלווייתו התקיימה יומיים לאחר מכן בכנסיית בת'אני הפרסביטריאנית שבעיר והוא נטמן באחוזת הקבורה המשפחתית שבכנסיית סנט ג'יימס הקטן. הוא היה אחרון חברי הקבינט של בנג'מין הריסון שנותר בחיים.
קישורים חיצוניים עריכה
- ג'ון ואנאמייקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ון ואנאמייקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ון ואנאמייקר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Maxin, Halley C. "Wanamaker, John". Literary and Cultural Heritage Map of Pennsylvania. pabook.libraries.psu.edu. Archived from the original on May 1, 2013.
- ^ "YMCA Hall of Fame". pridenet.springfield.edu.
- ^ ABOUT THE GRAND COURT ORGAN
- ^ "Who Made America? - Innovators - John Wanamaker".
- ^ Joel Shrock (30 June 2004). The Gilded Age. ABC-CLIO. p. 53.
- ^ Stephen R. Fox (1984). The Mirror Makers: A History of American Advertising & Its Creators. University of Illinois Press. pp. 25–28.
- ^ George Bradt, Wanamaker Was Wrong -- The Vast Majority Of Advertising Is Wasted, Forbes, Sep 14, 2016.
- ^ "History of the United States Postal Service 1775-1993". Archived from the original on 9 March 2008.
- ^ Peter Ulf Möller, Postlude to The Kreutzer Sonata: Tolstoj and the Debate on Sexual Morality in Russian Literature in the 1890s, Brill Archive, 1988, pp. 102-105.
- ^ John Wanamaker (Industries) Historical Marker - explorepahistory.com
- ^ Kaku, Michio (2011). Physics of the Future. New York: Doubleday.
- ^ Sunday Breakfast Rescue Mission - History.
- ^ Molly. "Conserving Egyptian Mummies: Mummies, Mannequins and Wanamaker's". Artifact Lab. Penn Museum.
- ^ "Statue, Reproduction". Penn Museum. Penn Museum.