גני שאלימאר
גני שאלימאר (אורדו شالیمار باغ - "שאלימאר באע'"; פרסית باغ شالیمار - "באע'-י שאלימאר") הם גני נוי השוכנים במזרחה של לאהור בפקיסטן, כחמישה קילומטר ממרכזה של העיר. הגנים הוקמו על ידי שאה ג'אהן, שליטה של האימפריה המוגולית, בשנים 1641–1642, במקביל לבניית הטאג' מאהל והמצודה האדומה בדלהי, ובמקביל לבניית גן באותו שם בשאהג'אהנבאד (דלהי העתיקה). הוא נבנה לאחר שאביו, ג'אהנגיר בנה גן דומה באותו השם בשרינגאר עבור אשתו נור ג'אהן. הגנים נבנו בסגנון האדריכלות המוגולית. הם הוקמו לצידה של התעלה המלכותית (שאה נאדאר) אשר סיפקה להם מים להשקיה, אותם הביאה ממרחק של כ-160 ק"מ. הגנים הוקמו על שטח שהיה שייך למשפחת באנבגפורה, משפחת אצולה מקומית, ואשר נמסר לקיסר לבקשתו. בתמורה העניק הקיסר את ניהול הגנים לבני המשפחה ואלה החזיקו בהם משך למעלה מ-300 שנים, עד שהגנים הולאמו על ידי ממשלת פקיסטן בשנת 1962. מאז שקיעתה של האימפריה המוגולית, נחשפו הגנים למעשי שוד ולפגעי מזג האוויר, אך הם שופצו בשנות ה-70 של המאה ה-20. הגנים הוכרזו בשנת 1981 כאתר מורשת עולמית, יחד עם מצודת לאהור, ובשנת 2000 הוכללו ברשימת האתרים בסיכון לפי בקשתה של פקיסטן, ובשל הנזקים למערכת הובלת המים ולחומה ההיקפית של המתחם.
_terrace_-_Shalimar_Gardens.jpg) | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה |
1642  | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 16 הקטאר | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 פקיסטן | ||||||||
| מיקום |
לאהור | ||||||||
| קואורדינטות | 31°35′09″N 74°22′55″E / 31.585833333333°N 74.381944444444°E | ||||||||
 | |||||||||
  | |||||||||
הגנים עריכה
שטחם של הגנים הוא 170 דונם, וצורתם כשל מלבן באורך של 658 מטר מצפון לדרום וברוחב של 258 מטר ממזרח למערב. הם מחולקים לשלוש טרסות מדורגות, שהגבוהה שבהן היא בצידם הדרומי של הגנים, והנמוכה בצידם הצפוני. הפרש הגבהים בין כל שתי טרסות הוא של כחמישה מטרים. הטרסות הדרומית והצפונית בנויות בצורת ריבועים, בעוד שהמרכזית קטנה מהן וצורתה כשל מלבן מוארך לרוחב המתחם. הגנים מוקפים בחומת אבן חול בגוון אדום שלאורכה מגדלי שמירה. צידה הפנימי של החומה היה מכוסה בעיטורים מזוגגים של צורות גאומטריות ומוטיבים מעולם הצומח. בשטחם של הגנים שוכנים ביתנים, בריכות נוי, 410 מזרקות, חמישה מפלי מים וצמחייה עשירה. התעלה המרכזית זורמת לאורכם של הגנים מדרום לצפון, ותעלות משניות מתפצלות ממנה. אורך התעלות הכולל הוא 852 מטר.
הטרסה הדרומית עריכה
הכניסה לגנים היא דרך שער בביתן השוכן בטרסה הדרומית הגבוהה, אשר שימש כביתן מנוחה לשאה (1). במקור שכנה הכניסה בטרסה הצפונית והנמוכה ביותר (2), כדי שהמפלים יפנו כלפי הבאים בשערי הגן. שמה של הטרסה הדרומית הוא "באע'-י פרח בח'ש", או "הגן שמעניק הנאה", והיא הייתה שמורה לבני המלוכה בלבד, שרק להם הייתה הזכות להסתכל אל עבר הגנים מהנקודה הגבוהה ביותר בשטחם. המים הגיעו לגנים בטרסה זו, וממנה זרמו צפונה ליתר חלקיו, דבר שייצג באופן סמלי את חשיבותו של הקיסר כמקור של עוצמה וכוח. הטרסה מחולקת לארבעה ריבועים קטנים יותר על ידי שתי שדרות הנפגשות במרכזה. בצידה המזרחי של הטרסה שוכן ביתן לקבלת פנים (3), והביתן הניצב ממולו, בצידה המערבי של הטרסה, שימש למגורי אשת הקיסר (4). במרכזה של הטרסה בריכת מים גדולה ובה 105 מזרקות (5).
הטרסה המרכזית עריכה
הטרסה המרכזית המכונה "באע'-י פאיז בח'ש", או "הגן שמעניק שפע", צרה ומוארכת, ורוחבה 78 מטר בלבד. הגישה אליה הייתה מוגבלת, ובני אדם מהשורה יכלו להיכנס לשטחה רק באירועים מיוחדים. הטרסה מחולקת לשלושה חלקים לאורכה. במרכז שוכנת בריכת מים רבועה גדולה, שאורך כל אחת מצלעותיה הוא כ-60 מטר, ובה 152 מזרקות (6). עוד שוכנים בטרסה זו ארבעה ביתנים והמפל הגדול בגנים, המוביל מים מהטרסה הדרומית אל הבריכה. סמוך למפל ניצב כס שלטונו של השאה שפוסל משיש. בחלקה המזרחי של הטרסה ניצב חמאם (7).
הטרסה הצפונית עריכה
הטרסה הצפונית מכונה "באע'-י חיאת בח'ש", או "הגן שמעניק חיים", ובה 153 מזרקות המסודרות לאורך התעלה המרכזית בטרסה (8). אורכה של התעלה הוא 243 מטר, רוחבה חמישה וחצי מטרים ועומקה כחצי מטר. הטרסה מחולקת לארבעה ריבועים שכל אחד מהם מחולק בתורו על ידי תעלות מים קטנות יותר לארבעה ריבועים נוספים.
קישורים חיצוניים עריכה
- אתר אינטראקטיבי אודות גני שאלימאר
- הגנים בפקיסטנפדיה
- אודות הגנים
- הערכת מצב מטעם ארגון אונסק"ו, 2006, עמ' 94