דוד בר-אילן
דוד בר-אילן (7 בפברואר 1930 - 5 בנובמבר 2003) היה עיתונאי ופובליציסט, מוזיקאי ופסנתרן ישראלי. שימש עורך הג'רוזלם פוסט ומנהל האגף לתקשורת ולתכנון מדיני במשרד ראש הממשלה.
 | |
| לידה |
7 בפברואר 1930 חיפה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
5 בנובמבר 2003 (בגיל 73) |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
בית הספר ג'וליארד |
| מעסיק |
האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית |
  | |
ביוגרפיה
עריכהבר-אילן, נולד בחיפה, אמו סטלה הייתה אשת עסקים, יבואנית של אופנת נשים בתקופת המנדט[1]. בר-אילן למד פסנתר במכון למוזיקה בחיפה והיה מתלמידיה של גיטה ויצמן[2]. כשהיה בן 17 זכה במלגה ללימודים בבית הספר ג'וליארד בניו יורק ובשנת 1947 עזב את ישראל. בשנת 1953 זכה בתחרות נגינה יוקרתית בלונדון[3], ובאותה שנה נתן קונצרט בכורה בקרנגי הול. מאז פרחה הקריירה שלו כפסנתרן מקצועי ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה. בר-אילן ניגן עם כל התזמורות הגדולות בארצות הברית (גולל, התזמורת הסימפונית של מיניאפוליס, ניו יורק, וסן פרנסיסקו)[4], ועם כמה מהגדולות ביותר באירופה (כולל הפילהרמונית של ברלין, לונדון, אמסטרדם, ליברפול, מינכן ועוד)[5].
בתחילת שנות ה-80 החל להיות פעיל בלובי היהודי בארצות הברית, קשר קשרים עם סנטורים ואנשי קונגרס, ועם הדיפלומטים הישראלים בארצות הברית. במקביל כתב מאמרי פובליציסטיקה בעיתונים "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "וול סטריט ג'ורנל, "לוס אנג'לס טיימס" ואחרים. בהמשך החל להופיע בתוכניות טלוויזיה כמיצג העמדה הישראלית, ואף הגיש תוכנית טלוויזיה בכבלים משלו, "אינטרנשיונל דייט ליין", שעסקה בנושאי המזרח התיכון. באותן השנים יצר לראשונה קשרי חברות עם בנימין נתניהו בעת שכיהן כשגריר ישראל באו"ם[5].
בשנת 1986 פגש את איל העיתונות האוסטרלי, רופרט מרדוק, בטקס שנערך במלאת מאה שנה לפסל החירות, ושבו נכחו המהגרים המצטיינים, שתרמו יותר מכל לארצות הברית. מרדוק יצג את ההגירה האוסטרלית, ובר־אילן את זאת הישראלית. בר-אילן שכנע את מרדוק להשקיע בעיתון ישראלי, בעל קו ימני. בשנת 1987 חזר לישראל, קנה בית בירושלים והחל לעבוד על הקמת העיתון שקיבל את השם "לעניין"[6]. בר-אילן גייס את נדב העצני, שהחל בעריכת העיתון, בניית מערכת וגיוס עובדים. מרביתם, עיתונאים צעירים המזוהים עם הימין[7]. תחילה היה "לעניין" אמור להיות עיתון ארצי, לבסוף הוחלט שיתפרסם כמקומון באזור תל אביב והמרכז ויופץ בחינם במאה אלף עותקים, בפורמט של מגזין[8]. העיתון יצא לאור לראשונה ב-2 בדצמבר 1988[9]. מרדוק השקיע כמיליון וחצי דולר ובר-אילן כ-100 אלף. לאחר חצי שנה הוחלט לגבות תשלום של 50 אגורות והתפוצה ירדה לכ-35 אלף עותקים. בינואר 1990 החליט מרדוק להפסיק לממן את העיתון והוא נסגר[10].
בין השנים 1990 ל-1992 שימש כעורך בעיתון הג'רוזלם פוסט, וכעורך ראשי בין השנים 1996 ל-1999. בתפקידו כעורך היה דומיננטי בשינוי הטון של מערכת העיתון אשר זוהה כליברלי עד שנרכש בשנת 1989 על ידי קונרד בלק לכיוון ימני ושמרני[11].
בכהונתו הראשונה של בנימין נתניהו מונה לשמש כמנהל האגף לתקשורת ולתכנון מדיני במשרד ראש הממשלה[12]. לאחר ההפסד של נתניהו בבחירות 1999 חתם על חוזה להרצאות בארצות הברית[13].
בפברואר 2000 לקה בהתקף לב קשה, שבעקבותיו סבל מסיבוכים שונים. בשנת 2003 נפטר בירושלים, היה בן 73 במותו.
חיים אישיים
עריכהבר-אילן היה נשוי שלוש פעמיים, בפעמיים הראשונות לנשים נוצריות ממוצא אנגלו-אמריקאי, מהן נולדו לו שלושה ילדים[5]. אשתו השלישית התגיירה למענו ועברה איתו לישראל ב-1987[5].
קישורים חיצוניים
עריכה- נתן דונביץ, כוכבים ומזלות - הצלחותיו של דויד בר־אילן, הארץ, 13 בנובמבר 1962
- נפטר יועצו לשעבר של נתניהו, דוד בר-אילן, באתר ynet, 5 בנובמבר 2003
- Lawrence Joffe, David Bar-Ilan - Gifted Israeli pianist whose rightwing views put him at Netanyahu's side, הגרדיאן, 2003
הערות שוליים
עריכה- ^ אריה נשר, סטלה בר-אילן, אשת עסקים, הארץ, 14 בנובמבר 1960
- ^ <<אם>> המוסיקה בחיפה, הארץ, 9 באוקטובר 1957
- ^ אמש נערכה סעודה בבית אבא אבן, על המשמר, 18 במרץ 1953
- ^ הפסנתרן ד. בר־אילן יופיע ביום ה', למרחב, 21 ביוני 1955
- ^ 1 2 3 4 מירב ארלוזורוב, מי זה דוד בר־אילן - ואיך הוא יוציא את עם ישראל מהבוץ, חדשות, 4 בינואר 1989
- ^ יוסי מלמן, העיתון הישראלי של מרדוק, כותרת ראשית, 6 באוקטובר 1988
- ^ נחום ברנע, איפה עיתון ימני, כותרת ראשית, 6 באוקטובר 1988
- ^ זאב אופרי, איל העיתונות רופרט מרדוק מקים שבועון חדש בגוש דן, חדשות, 22 באוגוסט 1988
- ^ אמיר פלג, צוות לעניין, חדשות, 30 בנובמבר 1988
- ^ עופר פטרסבורג, סיפור קצר, מעריב, 2 בפברואר 1990
- ^ חמי שלו, 18 שנה לפני ישראל היום: זה היה העיתון הראשון של נתניהו, באתר הארץ, 2 במרץ 2018
- ^ בר-אילן: ישראל לא מוכנה לפעימה של מעל %9, באתר גלובס, 5 במאי 1998
- ^ בר-אילן יקבל כ-20 אלף דולר להרצאה, באתר גלובס, 6 ביולי 1999