דחייה (טקטיקה)

דחייה היא קביעת ביצוע פעולה במועד מאוחר יותר. לעיתים כוללת הדחייה קביעה של המועד שבו תתבצע הפעולה, ולעיתים מסתתר הדוחה מאחורי אמירה עמומה, כגון "בבוא העת" או "אחרי החגים".

דחיית סיפוקים היא סוג של טקטיקת דחייה, שבה קביעת ביצוע הפעולה במועד מאוחר יותר מיועדת להשיג מטרה של רווח או גמול גדולים יותר מאלו שניתן להשיג באמצעות פעולה מיידית.

דחייה לצורך סירוב

פעמים רבות הדחייה היא מסיבות מוצדקות, ולעיתים כתוצאה מכוח עליון, אך לעיתים הדחייה משמשת לצורך סירוב, כאשר הדוחה אינו נמצא במצב המאפשר לו פשוט לומר "לא". לתיאור דחייה מסוג זה משמשים ביטויים אחדים בשפה העברית: "דחייה בקש", "דחייה בלך ושוב" ו"דחייה בשה"י פה"י". כל הביטויים הללו מרמזים לכך שההסבר לדחייה כלל אינו משכנע, והרושם הוא שכל רצונו של הדוחה הוא לדחות את הפעולה עד קץ כל הימים.

הביטוי "בוקרה פיל מישמיש", שהגיע אל הסלנג העברי מהערבית, נוקט לכאורה בלשון דחייה, אך לשני הצדדים ברור שזהו סירוב מוחלט.

נורת'קוט פרקינסון, ההיסטוריון שקנה את פרסומו דווקא כמומחה למינהל ציבורי, עוסק במאמרו The Law Of Delay (שפורסם בשנת 1970 בספר הנושא שם זה) בדחייה מסוג זה. הוא מציין שלכל אמירה "בבוא העת" ניתן לקבוע כמה רחוקה על העת להיות על מנת שהדחייה תהיה למעשה סירוב. כאשר אדם טובע צועק "הצילו!", מדגים פרקינסון, די לדחות את ההיחלצות לעזרתו ב-5 דקות, כדי שדחייה זו תהיה למעשה סירוב. בעקבות ניתוחו את שיטת הסירוב הזו, קבע פרקינסון את "חוק הדחייה", האומר "דחייה היא הסוג המרושע ביותר של סירוב" (Delay is the deadliest form of denial).

הסופר פרימו לוי העיד כי בעגת מחנה הריכוז אושוויץ המילה "מחר" משמעה "לעולם לא".

דחייה לצורך הסתרת האמת

לעיתים ניתן נימוק משכנע לדחייה, אך קיימים מניעים נסתרים עליהם מחפה הנימוק הרשמי.

דוגמאות:

• תיאטרון מודיע כי ההצגה נדחתה עקב מחלת אחד השחקנים, בעוד שלמעשה נובעת הדחייה ממכירת כרטיסים דלה, אך לתיאטרון לא נעים להודות בכישלון הקופתי.
• במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי משתמשים פוליטיקאים באמירה "ישראל תגיב בזמן ובמקום המתאימים לה" כאשר לא נוח להם לומר לציבור שבנסיבות הקיימות מוטב להבליג על הפגיעה בישראל.^{[דרוש מקור]} כך, למשל, הגיב ראש הממשלה יצחק שמיר, בעקבות ירי טילי סקאד ממערב עיראק לישראל במלחמת המפרץ, משום שידע כי תגובה צבאית ישראלית עלולה לסכן את שלמות הקואליציה האמריקנית-ערבית שהתגבשה נגד עיראק. מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה נקט לשון איום דומה בהצהירו כי "מי שעשו את ההתנקשות יקבלו את עונשם בזמן, במקום ובסגנון שנבחר", כהסבר להשתהות בתגובת הארגון לחיסול עימאד מורנייה.

דחייה כאמצעי משפטי

לעיתים משמשת הדחייה את אחד הצדדים לחוזה כדי להתחמק מתוצאה שאינה רצויה לו. אמצעי זה מתואר באופן ציורי על ידי הביטוי "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות". מקור הביטוי בסיפור על יהודי שהתחייב בפני הפריץ ללמד את כלבו לשיר, והוא מנסה לדחות שוב ושוב את מימוש החוזה, בתקווה שבמהלך הדחיות, או שהכלב ימות או שהפריץ ימות, וכך יהיה פטור מלעמוד בהתחייבויותו.

באופן דומה משמשת הדחייה את אחד הצדדים למשפט, כדי להרחיק מעצמו ככל האפשר את התוצאה האפשרית של המשפט, שהוא חושש ממנה. כאשר ננקטת שיטה זו, עלול הדיון המשפטי להשתרע על פני שנים רבות.

בעקבות דחייה של פתיחת משפטו של הנשיא לשעבר, משה קצב, פרסם המשפטן אביעד הכהן מאמר נזעם, ובו כתב:

אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים. הכלל הזה חל, כנראה, גם על הסימפוניה הבלתי גמורה של פרשת משה קצב. ... אם הייתה אליפות עולם ב"משחק על זמן", קצב ופרקליטיו כבר היו לוקחים את מדליית הזהב בהליכה. ... הרי מיד יגיע חג הפסח, ועד "אחרי החגים" לא יהיה זה ראוי לגזור את דינו של מי שהיה האזרח מס' 1. ואחר כך יחלו ימי ספירת העומר, וימי בין המצרים, ופגרת הקיץ הארוכה של בתי המשפט אף היא זכורה לטוב.

— אביעד הכהן, "אמנות הדחייה", ישראל היום, 26.3.08, עמ' 4

דחיינות

נטייה לדחות באופן עקבי את ביצוען של פעולות מסוימות, אף שהאדם רוצה שיתרחשו, עלולה לשקף הפרעה נפשית הקרויה דחיינות. דחיינות עלולה לנבוע מחרדה, מהערכה עצמית נמוכה, מהלך רוח תבוסתני או מבעיה נפשית כגון דיכאון או ADD. היא עלולה להיות הפרעה מתמשכת ומתישה ולגרום למוגבלות.