משה קצב

נשיאה השמיני של מדינת ישראל, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל

משה קצב (נולד בא' בטבת ה'תש"ו, 5 בדצמבר 1945) הוא איש ציבור ישראלי שכיהן כנשיאהּ השמיני של מדינת ישראל. קודם לכן כיהן כראש מועצת קריית מלאכי, כחבר הכנסת, כסגן ראש הממשלה וכשר בממשלות ישראל.

משה קצב
موسى قصاب
לידה 5 בדצמבר 1945 (בן 78)
א' בטבת ה'תש"ו
איראן 1925-1964איראן 1925-1964 יזד, המדינה האימפריאלית של איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1951
השכלה
מפלגה הליכוד עריכת הנתון בוויקינתונים
דת יהדות
בן או בת זוג גילה קצב (1969–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא מדינת ישראל ה־8
1 באוגוסט 20001 ביולי 2007
(6 שנים)
סגן ראש הממשלה ושר התיירות
18 ביוני 19966 ביולי 1999
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
שר התחבורה ה־19
22 בדצמבר 198813 ביולי 1992
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
שר העבודה והרווחה
13 בספטמבר 198422 בדצמבר 1988
(4 שנים)
תחת ראשי הממשלות שמעון פרס
יצחק שמיר
סגן שר הבינוי והשיכון
19811984
(כ־3 שנים)
תחת שר הבינוי והשיכון דוד לוי
חבר הכנסת
13 ביוני 19771 באוגוסט 2000
(23 שנים)
כנסות 915
ראש מועצה מקומית קריית מלאכי
31 בדצמבר 19731981
(כ־7 שנים)
פרסים והוקרה
מסדר השמש של פרו (23 במאי 2005) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קצב הורשע בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו בעת שכיהן כשר התיירות וכנשיא המדינה, וכן בשיבוש מהלכי משפט[1]. בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר על קצב שבע שנות מאסר. בדצמבר 2016, בתום חמש שנות מאסר, שוחרר מהכלא בתנאים מגבילים, לאחר שעונשו קוצר. קצב הוא נשיא מדינת ישראל היחיד שהורשע בעבירה פלילית.

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת עריכה

קצב נולד לגוהר ושמואל קצב בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה בייחוסה לגולי בבל. שמו המקורי היה משאללה קצב. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. בשנת 1951, כשהיה בן חמש, עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה שוכנה בתחילה במעברת שער העלייה שבחיפה[2], ולאחר מכן עברה המשפחה למעברת קסטינה, שלימים התפתחה לעיירה קריית מלאכי. אחיו התינוק, ציון, נספה במעברה בעת השיטפונות הקשים של שנת 1951. אחיו, אהרון, נפטר עוד כשמשפחתו התגוררה באיראן, ביזד.

בילדותו הוזמן על ידי רחל ינאית בן-צבי למשכן נשיאי ישראל, יחד עם ילדי המעברות שהצטיינו בקריאת ספרים. במהלך הביקור זכה קצב לחיבוק ולטיפה מיצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. היה זה ביקורו הראשון של קצב בירושלים.

את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר "האחים" בקריית מלאכי ואת לימודיו התיכונים עשה בכפר הנוער בן שמן, שם התמחה בחליבה ברפת ובמטעי עצי פרי. את בחינות הבגרות השלים בבית הספר התיכון בבאר טוביה. ב-1964 התגייס לצה"ל, שם שירת בחיל הקשר והוצב במפקדת גייסות השריון. הוא קיבל חופשות רבות כדי לסייע לפרנסת המשפחה.

לאחר שירותו הצבאי עבד כפקיד בבנק הפועלים וכעוזר לחוקר במכון וולקני. שימש עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וכיהן כנשיא "צעירי בני ברית", שם הכיר את רעייתו, גילה. לאחר שחסך כסף למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1969 היה יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל באוניברסיטה. בזמן לימודיו באוניברסיטה לימד היסטוריה ומתמטיקה בבית ספר תיכון. הוא היה הסטודנט הראשון שיצא מקריית מלאכי.

בשנת 1969, כאשר היה בן 24, התמודד מטעם מפלגת גח"ל על ראשות מועצת קריית מלאכי, מול ראש המועצה המכהן דוד עבודי. בבחירות שנערכו ב-28 באוקטובר 1969 גבר קצב על עבודי ונבחר לראשות המועצה. עם זאת, נציגי המערך ערערו על זכייתו של קצב בבית משפט השלום בבאר שבע, בטענה כי במספר קלפיות התגלו ליקויים בהצבעה ובספירת הקולות. בית המשפט הכריע לערוך בחירות חוזרות בקלפי מספר 6, ובהן גברה סיעת פועלי אגודת ישראל על המפד"ל, והעניקה לעבודי את הרוב הדרוש להרכבת קואליציה.

בבחירות לרשויות המקומיות ב-31 בדצמבר 1973, גבר קצב על עבודי ונבחר לראשות מועצת קריית מלאכי. קצב כיהן כראש המועצה עד שנת 1981.

קצב השתתף כחייל במילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים ושירת באוגדתו של האלוף אברהם אדן ומפקד החטיבה תת-אלוף נתן (נתקה) ניר. קצב נמנה עם הכוחות שצלחו את תעלת סואץ[3].

בכנסת ובממשלה עריכה

בשנת 1977 נבחר לראשונה לכנסת, מטעם רשימת הליכוד. בזמן חברותו בכנסת התשיעית נשלח על ידי ראש הממשלה מנחם בגין לאיראן, כדי להאיץ ביהודים שנשארו שם לעלות לישראל.

בבחירות לכנסת העשירית נבחר שוב לכנסת מטעם רשימת הליכוד, וכיהן כסגן שר הבינוי והשיכון, תחת השר דוד לוי. במשרתו זו הופקד על ידי ראש הממשלה מנחם בגין על "פרויקט שיקום שכונות". ב-27 בינואר 1982 הודיע קצב על יציאתו ל"חופשת מחאה" בטענה כי לוי דוחק את רגליו ומנסה להכשיל את הפרויקטים אותם הוא מקדם. ב-5 בפברואר 1982 יושרו ההדורים בין השניים, לאחר התערבותו של בגין.

בממשלת האחדות הלאומית הראשונה (ממשלת ישראל העשרים ואחת וממשלת ישראל העשרים ושתיים) כיהן כשר העבודה והרווחה, והפך לשר הצעיר ביותר מאז קום המדינה. במהלך כהונתו התגלע מאבק בינו לבין סגנו מנחם פרוש, לאחר שקצב ביקש למזג בין שני משרדיו כדי לחסוך בהוצאות ואילו פרוש דרש להשאיר את המצב על כנו. לבסוף התפטר פרוש מתפקידו כסגנו של קצב ובמקומו מונה רפאל פנחסי.

ב־1985 נבחר קצב על ידי תא הכתבים הפרלמנטריים בירושלים לחבר הכנסת הסובלן ביותר, זאת במסגרת פרויקט "כבוד לזולת" בו נתבקשו הכתבים לבחור חבר כנסת המצטיין באדיבותו, בנימוסיו, בסבלנותו, בכבוד הדדי ובסגנון דיבורו[4]. ב-10 במרץ 1986 עמד בראש ועידת הליכוד.

לאחר הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988 היה קצב מראשוני התומכים בהמשך ממשלת האחדות למרות שהליכוד היה יכול להקים ממשלה צרה עם שותפיו מימין. קצב שותף אז על ידי שמיר בצוות המשא ומתן הקואליציוני[5].

בשנת 1988, צפו היחסים העכורים בין קצב לשמעון פרס. במהלך נאומו של פרס על "מסמך שולץ"[6] קצב קם ממקומו ואמר: "אני מבקש להודיע בזאת, כי דברי ממלא מקום ראש הממשלה (פרס) בנושא המדיני, אינם על דעת הממשלה". אמירתו של קצב גררה תגובות סוערות מצד חברי הכנסת.

בממשלת ישראל העשרים ושלוש וממשלת ישראל העשרים וארבע כיהן כשר התחבורה וחבר בקבינט הביטחוני. התקדמותו הפוליטית המהירה השתקפה גם בבחירות למרכז הליכוד, שבהן נבחר במסגרת "השביעיות" למקום הראשון.

בעת שמפלגתו הייתה באופוזיציה, בין השנים 19921996, כיהן קצב כיו"ר סיעת הליכוד וכיו"ר האגודה לקשרי ישראל וסין. בבחירות לראשות הליכוד ב-1993 התמודד קצב מול בנימין נתניהו, דוד לוי ובני בגין. מערכת הבחירות הייתה סוערת ובסיומה זכה נתניהו ברוב גדול כשאחריו לוי, בגין וקצב.

קצב התנגד להקמת מדינה פלסטינית וראה בה סכנה קיומית למדינת ישראל[7]. הוא התנגד להסכמי אוסלו ואמר שההסכם יביא לכך שארגוני הטרור יתחרו ביניהם מי ירצח יותר יהודים[8]. הוא גם אמר ש"לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה"[דרוש מקור]. במאי 1995 הוא טען שרבין מכהן כראש ממשלה בחסדי ערפאת, וטען שזו התופעה הבזויה ביותר בתולדות ממשלות ישראל[9]. קצב השתתף בהפגנות נגד הסכמי אוסלו וב-5 באוקטובר 1995 עמד, יחד עם אריאל שרון ובנימין נתניהו, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', אך לא נאם. עם זאת, יצא קצב נגד דיבורים על הקמת מיליציות פרטיות להגנת תושבי יהודה ושומרון וטען שדיבורים אלו פוגעים במאבק הלגיטימי של הימין[10].

בממשלת ישראל העשרים ושבע כיהן כסגן ראש הממשלה ושר התיירות, ומאוחר יותר גם כשר הממונה על המגזר הערבי. כמו כן, כיהן כיושב ראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים והממונה על אירועי שנת היובל למדינה[11].

קצב היה הנציג הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שהשתתף ביום האבל לציון טבח כפר קאסם.

לקראת הבחירות לכנסת ה-15 שהתקיימו ב-1999, עמד בראש מטה הבחירות של מפלגתו. מינויו של קצב לתפקיד יו"ר מטה הבחירות לווה בהתנגדות מצד חבר הכנסת ישראל כץ, שדרש לתת את התפקיד לאריאל שרון או לצחי הנגבי. בליכוד דחו את בקשתו של כץ וטענו שדבריו באים לאחר שלא שובץ לתפקיד נאות[12].

נשיא מדינת ישראל (2000-2007) עריכה

 
הנשיא קצב נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול, 11 במאי 2003

משה קצב כיהן כנשיא המדינה מכ"ט בתמוז ה'תש"ס (1 באוגוסט 2000) ועד להתפטרותו, שנכנסה לתוקף בט"ו בתמוז ה'תשס"ז (1 ביולי 2007); עם זאת, למעשה הפסיק קצב למלא את תפקידו כנשיא כבר ב-25 בינואר 2007, אז יצא לנבצרות זמנית על רקע החקירה הפלילית נגדו.

הבחירות לנשיאות עריכה

לאחר התפטרותו המאולצת של עזר ויצמן בחודש יולי 2000, נבחר קצב למועמד הליכוד מול שמעון פרס. בבחירות הנשיאותיות בכנסת שהתקיימו ב-31 ביולי 2000, זכה קצב בסיבוב הראשון ל-60 קולות מול 57 לשמעון פרס. כיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירה, נערך סיבוב שני שבו זכה קצב ב-63 קולות מול 57 לפרס, ובכך נבחר לתפקיד, להפתעת רוב הפרשנים הפוליטיים[13].

למחרת היום, בכ"ט בתמוז ה'תש"ס, 1 באוגוסט 2000, הצהיר קצב אמונים בכנסת ונכנס לתפקיד הנשיא השמיני של מדינת ישראל. קצב היה הנשיא הראשון שנבחר מטעם הליכוד, והראשון שנבחר לכהונה בת 7 שנים.

כהונתו כנשיא עריכה

 
קצב עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין

השנים הראשונות לנשיאותו התאפיינו במתינות ובממלכתיות, ללא הצהרות מעוררות מחלוקת, בניגוד לקודמו בתפקיד, עזר ויצמן, שניסה לתת לתפקיד משמעויות נוספות שאינן סמליות.

קצב תמך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה אריאל שרון, בתוכנית ה"הודנה" להפסקת אש זמנית בין ישראל לפלסטינים בשנת 2002. כמו כן, היה בין הראשונים במערכת הציבורית שקראו להקמת גדר הפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית.

בתחילת נשיאותו הצהיר כי לא יחון את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין[14].

בנובמבר 2001 נפגש קצב בבית הנשיא עם נציגי קהילת הלהט"ב. הייתה זו הפגישה הרשמית הראשונה של נשיא המדינה עם נציגות מאורגנת של קהילה זו בישראל[15].

במאי 2002 אירח במשכן נשיאי ישראל את קנצלר גרמניה לשעבר הלמוט קוהל ודן עמו בשיפור ההסברה הישראלית בחו"ל.[16]

 
פסלו של משה קצב במשכן נשיאי ישראל

בשנת 2003 ביקר קצב באיטליה וקרא לאפיפיור יוחנן פאולוס השני להשיב לישראל את כלי בית המקדש השני, שלטענתו נבזזו מירושלים בזמן המרד הגדול בשנת 70 לספירה ומוסתרים בקריית הוותיקן. האפיפיור נעתר לבקשת קצב, ואפשר לנציגי רשות העתיקות לחפש אוצרות יהודים במחסניו. נציגי רשות העתיקות שהו כשלושה ימים במרתפי הוותיקן, אך לא איתרו שום ממצא משמעותי[17].

בנובמבר 2003 כינה את הציבור החילוני "תינוקות שנשבו". אמירה זו גררה ביקורת מצד שר המשפטים טומי לפיד וממספר חברי כנסת ממפלגת שינוי וממפלגת מרצ[18]. באותו החודש נפגש עם יוסי ביילין ויאסר עבד רבו שניסחו את "יוזמת ז'נבה" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך פגישתם תקף קצב את היוזמה בטענה כי היוזמה לא נידונה בדעת הקהל הישראלית, בכנסת ובממשלה[19].

בפברואר 2004 ביקר קצב בצרפת ונפגש עם נשיא צרפת ז'אק שיראק. ביקורו של קצב בארמון האליזה בא לאחר כשני עשורים בהם לא ביקר נשיא ישראלי בצרפת[20].

במרץ 2005 הזמין קצב את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לביקור בישראל[21]. פוטין נענה בחיוב להזמנתו של קצב, והגיע לביקור בישראל בחודש אפריל. במהלך ביקורו בישראל דן פוטין עם קצב בעסקת הטילים בין רוסיה לסוריה ובסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. בנוסף, השניים חתמו על הצהרת כוונות משותפת בדבר הגברת המאבק בטרור ובאנטישמיות וחיזוק מערכת היחסים בין ישראל ורוסיה. במהלך ביקורו הביא פוטין לקצב פסל לזכר קורבנות השואה, המוצב עד היום בסמוך לפסלי הנשיאים במשכן נשיאי ישראל[22].

בפברואר 2005 יצא קצב לביקור באוסטרליה, לאחר כשני עשורים בהן לא ביקר נשיא ישראלי באוסטרליה. במהלך הביקור נפגש קצב עם ראש הממשלה ג'ון הווארד ועם נציג האופוזיציה קים ביזלי וניסה לחמם את היחסים בינם לבין ישראל, זאת לאחר מספר תקריות דיפלומטיות וסילוק שגריר ישראל אמיר לאטי מהמדינה[23].

באפריל 2005 השתתף קצב בהלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס השני. במהלך הלוויה לחץ קצב את ידיהם של נשיא סוריה בשאר אל-אסד ונשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בותפליקה, והחליף מספר מילים עם נשיא איראן מוחמד חתאמי[24].

ביוני 2005 ביקר קצב בגרמניה ונאם בבניין הרייכסטאג, מקום משכנו של הפרלמנט הגרמני. בנאומו טען כי גרמניה אינה עושה מספיק להילחם בתופעת האנטישמיות באירופה והוסיף כי הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני נמצא בהישג יד. בנוסף, קצב נפגש עם נשיא גרמניה הורסט קלר, הקאנצלר גרהרד שרדר ושר החוץ יושקה פישר[25].

ביוני 2005 הקים את ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, בראשות פרופסור מנחם מגידור. הוועדה הגישה את המלצותיה בינואר 2007.

במהלך תוכנית ההתנתקות ניסה קצב להביא לדיאלוג בין המתנחלים ברצועת עזה לראש הממשלה אריאל שרון. ב-10 באוגוסט 2005 נשא נאום לאומה בשידור חי. הנאום בא לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות ובעקבות הפגנות סוערות ברחבי ישראל. בנאומו חלק שבחים רבים למתנחלים וביקש סליחה ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שייאלצו להתפנות מבתיהם, אך קרא לציות לחוק[26]. קצב קרא לקיום משאל עם טרם ביצוע תככנית ההתנתקות[27].

ב-9 ביולי 2007 הוצב פסלו של קצב במשכן נשיאי ישראל. הצבת פסלו עוררה דיון ציבורי נרחב ולבסוף החליטה הוועדה לסמלים וטקסים להשאיר את הפסל במקומו[28]. במאי 2016 הוצב ליד הפסל עמוד בו נכתב כי קצב הורשע בעבירות שיש עימן קלון ונדון למאסר[29].

במהלך כהונתו הכפיף קצב את משכן הנשיא לביקורת מבקר המדינה ומינה מבקר פנים[30]. בשנת 2011 קבע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שבתקופת כהונתו של קצב חרג בית הנשיא מהניהול התקין והנהיג הפקרות תקציבית. בין השאר, ההון של קרנות בית הנשיא, שייסדו נשיאים שונים, בוזבז לתמיכה במיזמים ציבוריים (כמו סיוע לנכים), דבר שהביא לסגירתן[31].

האישום בעבירות מין עריכה

חקירה עריכה

ביולי 2006 נפגש קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והתלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו[32]. עד מהרה הפך הנשיא ממתלונן על סחיטה לחשוד בעבירות מין. בעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו, אך צוות החקירה המשטרתי לא קיבל תלונה רשמית נגדו[33][34]. ב-23 באוגוסט החלה חקירה באזהרה של קצב[35]. ב-15 באוקטובר 2006 המליצה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד קצב.

ב-23 בינואר 2007 פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, את טיוטת כתב האישום, ובה האשמות באונס, הטרדה מינית, מעשה מגונה בכוח ובעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות כלפי ארבע נשים, ששמותיהן נאסרו לפרסום וכונו: א' מבית הנשיא (האישה הראשונה; לימים פורסם שמה: אורלי רביבו[36]), א' ממשרד התחבורה (לימים פורסם שמה: אודליה כרמון[37]), וה' ול' מבית הנשיא. כן נאמר בטיוטה כי הנשיא קצב העניק מתנות אישיות מתקציב לשכתו, תוך ביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר בנסיבות מחמירות. הטיוטה כללה גם האשמות בהטרדת עד ובשיבוש מהלכי משפט[38]. קצב הכחיש את כל המיוחס לו בטיוטת כתב האישום ועבר שימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיו הוסכם להגיע להסדר טיעון במסגרתו יודה קצב בעבירות של מעשה מגונה, הטרדה מינית והטרדת עד ויתפטר מתפקידו כנשיא, ובתמורה יבוטלו האישומים האחרים והעונש יעמוד על מאסר על תנאי ופיצוי לנשים[39].

תפקודו כנשיא במהלך החקירה עריכה

בתקופת חקירתו באזהרה, טרם ההחלטה על הגשת כתב אישום, עלתה שאלת השתתפותו באירועים ציבוריים כנשיא המדינה. ב-13 בספטמבר 2006 אישרה ועדת הכנסת לנשיא קצב נבצרות זמנית של 16 שעות, על מנת שיוכל להיעדר מטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש[40]. ב-16 באוקטובר 2006 החליט קצב להיעדר מישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, לאחר שמספר חברי הכנסת איימו לעזוב את אולם המליאה במחאה.

ב-25 בינואר, לאחר פרסום טיוטת כתב האישום, אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים[41], וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו המתוכננת כנשיא, עם תום שבע שנות כהונתו ב-15 ביולי 2007.

הסדר הטיעון עריכה

ב-28 ביוני 2007 נחתם הסדר טיעון בין קצב לפרקליטות המדינה ובו סוכם כי קצב יודה ויורשע בסעיפים: ביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה תוך הפעלת אמצעי לחץ לגבי א' ממשרד התיירות והטרדה מינית והטרדת עד כלפי ל' מבית הנשיא. כמו כן התחייב קצב להתפטר מתפקידו כנשיא המדינה, לפצות את הנשים בפיצוי כספי בסכום של כ-30,000 ש"ח כל אחת, ולהשיב לקופת המדינה את עלות טובת ההנאה שנטל. על פי ההסדר סוכם כי ייגזר עליו מאסר על תנאי על כל האישומים שבהם היה צפוי להודות[42]. לטענת הפרקליטות תלונתה של רביבו נגנזה עקב העדר ראיות מספיקות, התלונה לגבי אונס כלפי א' ממשרד התיירות נגנזה עקב צפי לקשיים בהוכחה הנדרשת למעשה אונס.

למחרת החתימה הגיש קצב את התפטרותו מתפקיד נשיא המדינה[43] שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2007. הסדר הטיעון עורר סערת רוחות והוגשו לבג"ץ עתירות נגדו, אך אלה נדחו[44]. בדיון שנערך בבג"ץ הגן המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן על הסדר הטיעון[45]. בעקבות הסדר הטיעון, הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן נגד קצב בו הוסרה הטענה לאונס ונותרו ההאשמות רק על הטרדה מינית ועל הטרדת עד[46], אך בעת פתיחת משפטו ב-8 באפריל 2008, שבו היה אמור קצב להודות בחשדות המיוחסים לו, הודיעו פרקליטיו כי קצב כופר בהאשמות נגדו וחוזר בו מהסדר הטיעון[47].

המשפט וההרשעה עריכה

לאחר חזרתו של קצב מהסדר הטיעון, נחלקו הדעות בפרקליטות המדינה באשר להגשת כתב אישום נגדו. פרקליט מחוז ירושלים התנגד להגשת כתב האישום, ואילו התובעת בתיק תמכה בהגשת כתב אישום. לבסוף החליט פרקליט המדינה להגיש נגד קצב כתב אישום מחמיר הכולל עבירות של אונס, וזה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-19 במרץ 2009[48]. קצב כפר בהאשמות נגדו לכל אורך המשפט, והכחיש כל קיום יחסי מין בינו לבין א' ממשרד התיירות[49]. פרקליטיו של קצב עתרו לבג"ץ בבקשה לקיים את משפטו בדלתיים פתוחות תוך שמירת האנונימיות של הנשים אך בקשתם נדחתה[50]. משפטו של קצב החל ב-1 בספטמבר 2009 בדלתיים סגורות, כמקובל במשפטים העוסקים בעבירות מין.

ב-30 בדצמבר 2010 הורשע קצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשתי עבירות אונס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בא' ממשרד התיירות, בעבירה של הטרדה מינית כלפי ה' מבית הנשיא, בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט כאשר ניסה לתאם גרסאות עם ל' מבית הנשיא. השופטים ציינו שהאליבי של קצב הופרך ועדותו הייתה "זרועה בשקרים"[1]. בכך היה לנשיאה היחיד של מדינת ישראל המורשע במשפט. ב-22 במרץ 2011 גזר בית המשפט המחוזי על קצב שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 125,000 ש"ח לנשים[51].

בעקבות הרשעתו קיבל קצב מכתב תמיכה מעשרות רבנים, ובהם צבי ישראל טאו ושלמה אבינר, שבו הביעו אמון בחפותו ותקפו את התקשורת הישראלית[52]. עשרות רבנים אחרים, ובהם יעקב אריאל ואהרן ליכטנשטיין[53] וכן חברי הכנסת אורי אורבך ויצחק הרצוג ואישים רבים נוספים יצאו נגד מכתב תמיכה זה[54].

ביולי 2011 פורסם כי קצב, בנו נועם ואחיו ליאור ויורם נחקרו באזהרה במשטרה בחשד שהזמינו שני חוקרים פרטיים, שהטרידו עדים ומעורבים במשפט[55]. תיק החקירה נגדם נסגר.

קצב ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה[56]. ב-7 בדצמבר 2011 החל קצב לרצות את עונשו באגף התורני של כלא מעשיהו[57]. בקשתו לדיון נוסף נדחתה[58]. באוקטובר 2013 הגיש קצב לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בקשה למשפט חוזר, בנימוק שבהרשעתו יש עיוות דין[59]. בקשתו נדחתה במאי 2014 בנימוק שלא נגרם לו עיוות דין[60].

בעקבות החשדות למעשים פליליים שהועלו נגד הנשיא קצב, החליטה בשנת 2007 ועדת הכספים של הכנסת, הממונה על משכורות הנשיאים ותנאי פרישתם, שמנשיא לשעבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון יישללו כל זכויות הפרישה, מלבד הזכות לפנסיה חודשית ולשירותים רפואיים[61].

בזמן שהותו בכלא נשללו מקצב הטבות שונות שלהן זכאי נשיא לשעבר, כגון רכב צמוד עם נהג, אך הוא המשיך לקבל מהמדינה את הפנסיה שצבר בתפקידיו הציבוריים[62].

שחרורו מהכלא עריכה

ב-6 באפריל 2016 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של קצב לשחרור מוקדם. בנימוקיה להחלטה כתבה הוועדה: "האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם"[63]. קצב ערער לבית המשפט המחוזי, שהחליט ב-5 ביולי 2016 להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים לצורך דיון בחוות דעת חדשה מטעם הרשות לשיקום האסיר. ב-4 באוגוסט 2016 החליטה ועדת השחרורים פה אחד שאין לשחרר את קצב בשלב זה[64].

ב-18 בדצמבר 2016 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם, אך לבקשת הפרקליטות שחרורו עוכב, כדי לאפשר לערער על החלטתה של ועדת השחרורים[65]. בסופו של דבר שוחרר קצב מהכלא ב-21 בדצמבר 2016, תוך שהוטלו עליו הגבלות שונות[66].

ב-6 במרץ 2017 ביקש קצב מוועדת השחרורים לבטל את מעצר הבית הלילי שהוטל עליו[67]. ב-4 במאי 2017 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו[68]. במאי 2017 פנה לנשיא המדינה בבקשה לבטל את ההגבלות שהטילה עליו ועדת השחרורים[69]. באוגוסט 2017 נדחתה בקשתו[70].

ספרו עריכה

במאי 2022 יצא לאור, בהוצאת "ספרי צמרת", ספרו האוטוביוגרפי, "זיכרונותיו של נשיא המדינה"[71].

משפחתו עריכה

רעייתו של משה קצב, גילה קצב, נולדה בתל אביב ב-1948, בת לבן-ציון ורחל פרדני, אביה יוצא תנועת בית"ר בפולין, ואימה יוצאת התנועה באוקראינה. שניהם חסידי גור [דרוש מקור]. בני הזוג קצב נישאו בשנת 1969, ולהם ארבעה בנים ובת. גילה קצב עבדה במשך כ-30 שנה בבנק לאומי[72]. במהלך חקירת עבירות המין שבהן נחשד משה קצב והמשפט שבו הורשע, עמדה לצדו והביעה בו אמון מלא, אם כי נמנעה מחשיפה תקשורתית[73].

בנו של קצב, נעם קצב, התפרסם כסופר צעיר לאחר שהוציא את הרומן "ימים אחרונים של תמימות" בהוצאת שוקן. הספר עוסק בהתבגרות של תלמיד ישיבה וביציאה בשאלה[74]. נעם קצב שימש עורך בעיתון "מעריב", אך התפטר מתפקידו עם פרסום החשד לגבי עבירות המין של אביו.

אחיו הצעיר של משה קצב, ליאור קצב, נבחר בשנת 1998 לראשות עיריית קריית מלאכי, ושימש בתפקיד 5 שנים. אף הוא ניצב לצד משה קצב כשהואשם בעבירות מין[75].

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

משפט קצב עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 תפ"ח 1015/0 מדינת ישראל נגד משה קצב, ניתן ב-30 בדצמבר 2010
  2. ^ הצלקת שבפניו היא תוצאה של נפילה בשער העלייה.
  3. ^ אתר הכנסת - שירותו הצבאי.
  4. ^ יהונתן גפן‏, כשיהונתן גפן התאהב במשה קצב: הכוכב מהעיירה שסיים כאנס מורשע, באתר וואלה‏, 24 בדצמבר 2016
  5. ^ מנחם שיזף, אילן כפיר, מקורבי לוי: אם שמיר ייתן את תיק האוצר למערך, נצביע נגד האחדות, חדשות, 12 בדצמבר 1988
  6. ^ באתר הכנסת
  7. ^ פרס הזמין את שמיר; שמיר: לא, סופית, חדשות, 22 במרץ 1990
  8. ^ הפגנה אלימה בי-ם: ח"כ מצא קרא למרד, חדשות, 31 באוגוסט 1993
  9. ^ מסר מערפאת לדראושה: בטל את האי אמון, אני רוצה את הממשלה הזו, The Australian Jewish News (Sydney)⁩, 26 במאי 1995
  10. ^ סערת רוחות בימין ובשמאל: הח"כים פלד והנגבי קוראים להקים "מיליציות פרטיות" בגדה
  11. ^ אורה קורן וצבי לביא, ‏מודעי: "מסוכן להפקיד בידי קצב אחריות לביצוע על רקע משחקי הכבוד שלו", באתר גלובס, 27 בינואר 1998
  12. ^ אורה קורן וצבי לביא, ‏קצב: לא נאפשר סגנון גס ואלים, באתר גלובס, 28 בפברואר 1999
  13. ^ תומר שדמי ולינוי בר גפן, משה קצב נבחר לנשיא המדינה, באתר ynet, 31 ביולי 2000
  14. ^ הנשיא קצב: לא תינתן חנינה ליגאל עמיר, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
  15. ^ יניב הלפרין, נשיא המדינה נפגש עם נציגי ארגוני הקהילה, באתר GoGay, ‏27 בנובמבר 2001
  16. ^ חדשות הארץ, תקרית בבית הנשיא: הלמוט קוהל נגס בפלפל אדום חריף והשתנק, באתר הארץ, 16 במאי 2002
  17. ^ ארנון סגל, נחבאים אל הכלים: מסע בעקבות כלי המקדש האבודים, באתר nrg‏, 3 באוקטובר 2014
  18. ^ הנשיא מתפתל: "תינוק שנשבה זה מושג של סלחנות", באתר ynet, 24 בנובמבר 2003
  19. ^ אייל הראובני, קצב ליוזמי הסכם ז'נווה: רק לממשלה זכות לקיים מו"מ, באתר ynet, 26 בנובמבר 2003
  20. ^ שיראק לקצב: צרפת מחוייבת לחלוטין לקיומה של ישראל, באתר nana10‏, פברואר 2004
  21. ^ אפרת פורשר, לראשונה: פוטין יבקר בישראל, באתר nrg‏, מרץ 2005
  22. ^ שירות גלובס, ‏ולדימיר פוטין ומשה קצב סוקרים היום משמר כבוד בבית הנשיא, באתר גלובס, 28 באפריל 2005
  23. ^ "אני מצטער על התקרית הדיפלומטית בניו-זילנד", באתר nrg‏, פברואר 2005
  24. ^ מנחם גנץ, "סלאם עליכום" אמר קצב לחתאמי, באתר nrg‏, אפריל 2004
  25. ^ עמירם ברקת, קצב הזהיר בגרמניה: מוסלמים עשויים להשתמש בניאו-נאצים לפיגועים, באתר הארץ, 31 במאי 2005
  26. ^ אהוד אשרי, עוד כוכב נולד, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2005
  27. ^ קצב: משאל עם יכול להביא להפגת המתח סביב ההתנתקות, באתר ynet, 24 באוקטובר 2004
  28. ^ חגי עינב, פרס משאיר את פסל קצב: לא לשנות ההיסטוריה, באתר ynet, 22 במרץ 2011
  29. ^ איתמר אייכנר וגלעד מורג, עמוד הקלון של קצב: כיתוב על מעשיו בבית הנשיא, באתר ynet, 15 במאי 2016
  30. ^ משה קצב, זכרונותיו של נשיא המדינה, צמרת, 2022, עמ' 335
  31. ^ תומר אביטל, מבקר המדינה על בית הנשיא: קצב ניהל באופן קלוקל כספי תרומות ובזבז כספי ציבור, באתר כלכליסט, 3 בינואר 2011
  32. ^ אבירם זינו, קצב מבהיר: לא הוגשה תלונה על סחיטה, באתר ynet, 9 ביולי 2006
  33. ^ ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, סעיף 12
  34. ^ אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר-חרותי‏, עדויות: כך הטריד קצב את העובדות, באתר וואלה‏, 12 ביולי 2006
  35. ^ אפרת וייס ואבירם זינו, נשיא המדינה נחקר באזהרה, באתר ynet, 23 באוגוסט 2006
  36. ^ א' מבית הנשיא נחשפת: קוראים לי אורלי רביבו, באתר הארץ, 24 במאי 2013
  37. ^ הארץ, א' ממשרד התחבורה נחשפת: "קצב משך אותי למיטה", באתר הארץ, 18 במרץ 2013
  38. ^ אבירם זינו, נשיא המדינה משה קצב יואשם באונס, באתר ynet, 23 בינואר 2007
  39. ^ יובל יועז, מסמך: מדינת ישראל נגד משה קצב, באתר הארץ, 28 ביוני 2007
  40. ^ אילן מרסיאנו, ועדת הכנסת אישרה: "נבצרות זמנית" לנשיא, באתר ynet, 13 בספטמבר 2006
  41. ^ אריק בנדר, ועדת הכנסת אישרה הנבצרות הזמנית, באתר nrg‏, 25 בינואר 2007
  42. ^ אבירם זינו, מזוז: קצב חתם על הסדר - יתפטר ולא ייאסר, באתר ynet, 28 ביוני 2007
  43. ^ אריק בנדר ושני מזרחי, קצב הנבצר התפטר ויהפוך לנשיא לשעבר, באתר nrg‏, 29 ביוני 2007
  44. ^ בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-26 בפברואר 2008
  45. ^ בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, עמ' 13}}
  46. ^ מסמך: כתב האישום נגד קצב, באתר nrg
  47. ^ רוני מלול ואפרת זמר, "החלטתי ללכת בדרך הקשה ולהוכיח חפותי", באתר nrg‏, 8 באפריל 2008
  48. ^ עפרה אידלמן, כתב האישום נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, הוגש לבית המשפט בתל אביב, באתר הארץ, 19 במרץ 2009
  49. ^ עפרה אידלמן, הנשיא לשעבר משה קצב בתשובתו לכתב האישום: כופר בהאשמות, באתר הארץ, 15 ביולי 2009
  50. ^ ורד לוביץ', בית המשפט: תיק קצב יתנהל בדלתיים סגורות, באתר ynet, 9 ביוני 2009
  51. ^ אביעד גליקמן ונעמה כהן פרידמן, מבית הנשיא לכלא: 7 שנות מאסר לאנס משה קצב, באתר ynet, 22 במרץ 2011
  52. ^ קובי נחשוני, מכתב רבנים לקצב: חזק ואמץ, האמת תתגלה, באתר ynet, 23 בפברואר 2011
  53. ^ קובי נחשוני, רבנים נגד תומכי קצב: הציבור איבד אמון בתורה, באתר ynet, 25 בפברואר 2011
    יואל בן-נון, הטעויות של הרב אבינר, באתר ynet, 4 במרץ 2011
  54. ^ קובי נחשוני, "דברי הרב אבינר - חילול השם וביזוי התורה", באתר ynet, 28 בפברואר 2011
  55. ^ אלי סניור, החשד: קצב שכר חוקרים שהטרידו מתלוננת, באתר ynet, 11 ביולי 2011
  56. ^ ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־10 בנובמבר 2011
  57. ^ יניר יגנה, יניב קובוביץ, קצב החל בריצוי מאסרו: "היום מוציאים אדם להורג. מעולם לא פגעתי באיש", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
  58. ^ דנ"פ 864/12 משה קצב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־13 במאי 2012
  59. ^ יובל יועז, ‏קצב מבקש משפט חוזר: "ביהמ"ש היה צריך לזכותי מחמת הספק", באתר גלובס, 14 באוקטובר 2013
  60. ^ רויטל חובל, העליון דחה את בקשת קצב למשפט חוזר, באתר הארץ, 19 במאי 2014
  61. ^ לילך ויסמן, ‏ועדת הכספים החליטה פה-אחד: ההטבות של קצב כנשיא לשעבר יישללו - אם יורשע, באתר גלובס, 30 ביולי 2007
    החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נשיא המדינה ושאיריו) (תיקון), התשס"ז-2007, ק"ת 6610 מיום 22 באוגוסט 2007
  62. ^ תכנית חיסכון, ‏כמה צבר משה קצב בפנסיה - בכלא?, באתר ‏מאקו‏, 21 בדצמבר 2016
  63. ^ רותם אליזרע, תלם יהב, טובה צימוקי וגלעד מורג, נדחתה בקשת משה קצב לשחרור מוקדם, באתר ynet, 6 באפריל 2016
  64. ^ אבי אשכנזי‏, בפעם השנייה: ועדת השחרורים דחתה פה אחד את בקשת קצב לשחרור מוקדם, באתר וואלה‏, 4 באוגוסט 2016
  65. ^ רענן בן צור, גלעד מורג, מתן צורי ואלכסנדרה לוקש, ועדת השחרורים: משה קצב ישוחרר מהכלא, באתר ynet, 18 בדצמבר 2016
  66. ^ יאיר אלטמן, צבי הראל, ההגבלות שיחולו על קצב: איסור להתראיין, מאסר בית בלילה, באתר ישראל היום, 18 בדצמבר 2016
  67. ^ אביעד גליקמן, קצב ביקש לבטל את מעצר הבית הלילי שלו - המשטרה מתנגדת, באתר nana10‏, 13 במרץ 2017
  68. ^ גלי גינת‏, ימשיך לשוב הביתה עד 22:00: ההגבלות על האסיר המשוחרר קצב לא יבוטלו, באתר וואלה‏, 4 במאי 2017
  69. ^ אביעד גליקמן, קצב פנה לריבלין: "בטל המגבלות שהוטלו עלי לאחר השחרור", באתר nana10‏, 23 במאי 2017
  70. ^ גיא פלג, ‏ריבלין: לא יבוטלו תנאי שחרור קצב, באתר ‏מאקו‏, ‏13 באוגוסט 2017
  71. ^ תמיר מורג, לא מביע חרטה: 11 שנים לאחר הרשעתו באונס - משה קצב מוציא ספר זיכרונות, באתר ישראל היום, 26 במאי 2022
  72. ^ יפה נבו וטובה דדון, "אני גילה, גילה מהבנק", ידיעות תל אביב, 7 באוקטובר 2006
  73. ^ גילה קצב: לעולם לא אעזוב את משה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2006
  74. ^ גלית גרינפלד, אל תקראו לי דתל"ש, באתר nrg‏, 18 במאי 2005
  75. ^ דנה ויס, ‏ליאור קצב: "משה קצב מתלבט אם לערער", באתר ‏מאקו‏, 26 במרץ 2011
משה קצב - תבניות ניווט
ראשי עיריית קריית מלאכי
חיים גושן עבודי דוד-אלבג משה קצב יוסף ונונו משה שמעון ליאור קצב מוטי מלכה יוסי חדד אליהו זוהר
19591960 19601969, 19701974 19691970, 19741981 19811993 19931998 19982003 20032013 2013 2013 ואילך