שלמה דידובסקי

משורר ישראלי החותם על יצירותיו וספריו בשם דידו
(הופנה מהדף דידו (ש. דידובסקי))

שלמה דידובסקי (נולד ב-1 בינואר 1955) הוא משורר ישראלי החותם על יצירותיו וספריו בשם "דידו", וכך הוא מוכר בקהילה הספרותית הישראלית.

דידו דידובסקי

ביוגרפיה עריכה

דידו נולד וגדל בפתח תקווה. אביו, עקיבא, נולד בירושלים. אמו אסתר, נולדה בברלין ובגיל 14 עלתה לארץ ישראל עם משפחתה. יש לו אחות אחת. בילדותו למד בפתח תקווה בבית ספר יסודי ע"ש י.מ. סלומון,[1] ובתיכון ברנר. בשנים 1973–1976 שירת בצבא: תחילה התגייס לנח"ל, ואחרי מלחמת יום הכיפורים עבר הסבה לחיל השריון.

עם סיום שירותו הצבאי, בשנים 1976–1979 נדד באירופה.

כששב לישראל עשה קורס גינון ועבד מספר שנים כגנן עצמאי. החל מ-1990 עבר לעבוד כשכיר וניהל את המשק החקלאי בחוות הנוער הציוני.

בשנות הארבעים לחייו למד במכללת בית ברל וסיים שם תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה.

יצירתו עריכה

דידו החל לכתוב שירים כבר בהיותו בבית הספר התיכון.

פרסומו הראשון היה בבטאון תנועת הקיבוץ המאוחד "מבפנים" (1975) ומאז המשיך לכתוב ולפרסם שירים וסיפורים קצרים.

סיפורו "כדורים פורחים" זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" (2002) וסיפורו "הבית הזה" זכה במקום השלישי בתחרות פרס עינת, הפרס לסיפורת ספקולטיבית קצרה ע"ש עינת פלג ז"ל לשנת 2010. ספר שיריו "האיש מבבל" זיכה אותו בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום-שם בתחום השירה על-שם נתן יונתן לשנת 2011.

המשוררת סבינה מסג, כתבה על ספרו השני "לזכר הזמן": "דידו כותב שירים קטנים ויפים, שירים פשוטים ותמציתיים בנוסח שירת הייקו היפנית, שירה ששמה לה למטרה לתאר תמונות מחיי היום-יום בצורה חדשה ורעננה. זוהי שירה קונטמפלטיווית המנכיחה במלה או ברמז את המקום ואת העונה שבה נכתבים הדברים. כליה העיקריים הם התמונה, הסמל והפרדוקס, שמשמש להקפצת השיר לממד רוחני העומד מעל לחשיבה הקווית/שכלתנית".[2]

המשוררת חמוטל בר-יוסף כתבה על ספרו "מקומי": "דידו כותב שירה בשלה, חכמה, עמוקה. הרגישויות שלו חורגות ממעגל האני ומצוקותיו, הן נוגעות בזולת, בהיסטוריה היהודית והכללית ובטבע. שיריו של דידו [...] מלמדים אותנו בחן רב להתפייס עם המגבלות של אחרים ושל עצמנו. הלשון השירית של דידו מוזיקלית, מרוכזת ומשעשעת בעדינות".[3]

משפחתו עריכה

נשוי לחמדה. אב לארבעה.

מתגורר בירושלים.

כתיבתו עריכה

ספרי שירה עריכה

  • אבן גיר רכה: שירים, תל אביב, גוונים, 1999.
  • לזכר הזמן: שירים, ירושלים, הוצאת כרמל, 2003.
  • האיש מבבל: שירים, ירושלים, הוצאת כרמל, 2012.
  • מקומי, תל אביב, ספרי עיתון 77, 2020.

סיפורים קצרים עריכה

  • כדורים פורחים[4]
  • הבית הזה[5]
  • אמריקן אקספרס[6]
  • מרייטה[7]

פרסים שקיבל עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מיה ברק, בית ספר סלומון - הסוף, באתר ynet, 23 בפברואר 2004
  2. ^ סבינה מסג, דידונימוס: לזכר הזמן, באתר הארץ, 5.01.2004
  3. ^ חמוטל בר-יוסף, על הספר "מקומי", באתר עיתון 77, ‏15.06.2020
  4. ^ דידו, כדורים פורחים
  5. ^ דידו, הבית הזה
  6. ^ דידו, אמריקן אקספרס
  7. ^ דידו, מרייטה