האנטי-שילוש
האנטי-שילוש או השילוש האנטי-קדוש (באנגלית: The Anti-Trinity) הוא מושג המתייחס לשלושה אלים: מוחמד, אפולון וטרוואגנט (Tervagant) או טרמאגנט (Termagant) (אנ'), שלפי תפישה נוצרית מוטעית מתקופת ימי הביניים, היוו את פנתאון האלים האסלאמי. השילוש האנטי-קדוש נוכח בכרוניקות ובז'אנרים ספרותיים שונים שיצאו בעיקר בסמוך למסעי הצלב; אלו סייעו בידי הצלבנים בהאשמת המוסלמים בפגאניות ובעידוד נוצרים רבים להצטרף למסעות הצלב לשחרור המקומות הקדושים מידי השושלת האיובית.
רקע היסטורי עריכה
במאות השביעית והשמינית לספירה, רוב העולם הנוצרי – בעיקר באזור המזרח התיכון תחת השלטון הביזנטי, בחצי האי האיברי ובצפון אפריקה – נפל לידיה של האימפריה המוסלמית.[2] דור הנוצרים הראשון, שהתמודד עם הפלישה המוסלמית, ראה באלו האחרונים כוח צבאי ופוליטי מאיים – אך לא הקדיש תשומת לב של ממש לאמונותיהם ולפרקטיקות הדתיות הייחודיות להם. ואולם, משהשפה הערבית החלה להתעצב כשפה הדומיננטית באימפריה בעידוד שושלת בני אמיה השלטת, והמרת הדת לאסלאם הקלה בהשתלבות נתיני האימפריה במשרות ממשלתיות – החלו בני הקהילה הנוצרית להתאסלם במספרים הולכים וגדלים. אז, ורק אז, החלו מנהיגי הקהילה הנוצרית ברחבי האימפריה לחוש בצורך האקוטי להתעמת עם דת האסלאם, וחיפשו דרכים למנוע את הגדילה ההולכת ומתעצמת של מומרים בני קהילתם. זו, בתורה, הולידה פולמוס אנטי-מוסלמי שהופנה לא עבור קהל מוסלמי, אלא בהכרח לקהל נוצרי, ומתוך רצון להניא אותם מהמרת דתם. בסוריה הביזנטית כמו גם בספרד הוויזיגותית – הכיבוש המוסלמי הוסבר בקונטקסט דתי-נוצרי כתוכנית אלוהית אפוקליפטית. לפי תוכנית זו, הרי שהמרת דת המונית מהנצרות לדת מונותאיסטית 'מזויפת', כופרת ואנטיכריסטית במהותה – כפי שהוצגה דת האסלאם - הייתה צפויה מראש (בכתבים דוגמת כתביהם של סופרניוס, מקסימיוס ופסאודו מת'ודיוס במזרח התיכון, כמו גם כתביהם של פאולוס אלווארוס ואילוגיוס מקורדובה). נראה, כי דווקא ההיכרות עם המוסלמים הכובשים ומנהגיהם הובילה למיקוד התוכחה דרך כתיבת ביוגרפיות משמיצות על מוחמד (אנ'), שלא חושכות את שבטן בתיאורים של שחיתות, הונאה, ואפילו סטייה מינית.[3] בניגוד לכותבים הספרדים והביזנטיים, הרי שבצפון אירופה – היכן שהמוסלמים לא הצליחו לדרוס רגל כלל ועיקר – הבורות סביב האסלאם המתפשט בדרומה של האימפריה הביזנטית ובחצי האי האיברי, כמו גם האדישות כלפיו, הביאו להפצת מידע כוזב על האסלאם, לפיו הוא בהכרח דת פולותאיסטית-פגאנית. מחשבה זו התפתחה במאה ה-11 והביאה לכדי יצירת 'השילוש האנטי-קדוש' שהחל מזוהה עם האסלאם ולהתפרסם בשורה של כרוניקות ויצירות אפיות. כך, החלו מזהים את האסלאם כדת פוליתאיסטית המקדשת שלושה אלילים: מחמד (שנתפש כאל ולא כנביא), אפולון ואל דמיוני העונה לשם טרוואגנט.[4]
ייצוג השילוש האנטי-קדוש בספרות ימי הביניים עריכה
בין המאה ה-11 למאה ה-15, ניתן למצוא ייצוגים של השילוש האנטי קדוש בז'אנרים ספרותיים רבים, החל מהשירה האפית על מעללי גבורה (chansons de geste) – שבמהרה החלו לחדור לכל המסורות הספרותיות באירופה של ימי הביניים – וכלה בדרמה ורומאנים. אלו זכו לפרסום רב כחלק מתעמולה אנטי-מוסלמית, ליוו את מסעות הצלב השונים ובטאו את רצונם העז של הנוצרים במערב אירופה לשחרר את המקומות הקדושים בארץ הקודש מידי המוסלמים, הנתפשים כפגאנים עובדי אלילים.[5] להלן מספר דוגמאות ליצירות שכאלו, ברוח התקופה:
שירת רולאן עריכה
בשלהי המאה האחת עשרה התפרסמו לראשונה בצרפת השירים האפיים על מעללי גבורה. המוקדם שבהם, שירת רולאן, מעלה על הכתב עלילת מאבק ציוויליזציוני בין הנצרות לאסלאם: עלילה זו מבוססת על אחד ממסעי המלחמה שניהל קרל הגדול בשנת 778 (לימים הקיסר שרלמאן) מול המוסלמים בצפונה של ספרד, ועל מותו של רולאן, אחד הלוחמים בקרב זה ואחיינו של קרל.[6] לפי העלילה הבדיונית, הרי שהנוצרים תחת הנהגתו של קרל הגדול הביסו את המוסלמים בסרגוסה לאחר שאלו האחרונים הונו את קרל הגדול וצבאותיו; זאת, באמצעות שליחת אוצרות רבות לקרל הגדול ומסירת הבטחה בדבר נכונותם לקבל את עול הנצרות כמו גם להיות ווסאלים לקרל בראשונה, והתקפה בפועל על גייסותיו של קרל הגדול במתקפת פתע באחרונה.[7]
בעוד שהלוחמים המוסלמים והנוצרים מתוארים באופן זהה מבחינת מבנה הגייסות, תיאור המלכים המנהיגים את הלחימה וטכניקות הלוחמה – הרי שתיאור הדת שונה בתכלית. האבירים הנוצרים מתוארים כמי שמבקשים את עזרת האל והקדושים באופן וורבלי וללא תיווך של עצמים, בעוד שהלוחמים המוסלמים נושאים עמם לשדה הקרב צלמים חרוטים של שלושת האלים – מחמד, אפולון וטרוואגנט – בהם הם מאמינים. לא רק זאת, אלא שבשירת רולאן המוסלמים מצטיירים כמי שמפנים עורף לאלים אלו, כל אימת שהם נוחלים תבוסה צבאית, ומבטאים את כעסם ואכזבתם באיקונוקלאזם רב עוצמה[8][9] כפי שמובא בשורות 2581-91:
"ואזי הם אצים על נקרת אפולין,הם עולבים בו בבוז וצורחים בפניו: "הה, אליל מרושע, את כבודנו השפיל,
את מלכנו נתן למשיסת האויב, גמול אכזר לעובדי צלמך בשקידה!" הם מושכים את כתרו ותולשים שרביטו, וכופתים את צלמו בידיו לעמוד. משליכים לעפר ורומסים את גבו,
ודשים וחובטים בו במוט ואלה. מטרוואגנט לוקחים את אבני הכדכד, את צלמו של מהונד משליכים אלי בור,שם יהיה למשיסת חזירים וכלבים".[10]
"המשחק של ניקולאוס הקדוש" עריכה
בשנת 1200 לערך חיבר המשורר הצרפתי ז'אן בודל את המחזה "המשחק של ניקולאוס הקדוש" (Le Jeu de Saint Nicolas). המחזה נכתב עבור קהל דובר-צרפתית בתקופה שבה הדחיפות וההתרגשות לקראת מסע הצלב הרביעי הייתה בשיאה, ומספר את סיפורו של מלך מוסלמי נטול שם. על-פי העלילה, המלך מבין כי כוחות נוצריים עתידים לפשוט בקרוב על ממלכתו, ולאחר ניסיון התייעצות עם האל טרוואגנט – שמספק למלך תשובות בלתי מחייבות לשאלה בדבר יציאה לקרב, ומתואר כצוחק ובוכה לסירוגין כסמל לחוסר יכולתו להכריע – הוא מחליט לתקוף את הכוחות הנוצרים, וטובח בכולם. השורד הנוצרי היחיד מהטבח, שגם הוא אנונימי, מחזיק עמו צלם מעץ הנושא את דמותו של ניקולאוס הקדוש. במסגרת מבחן שעורך המלך לבחינת כוחותיו של צלם ניקולאוס הקדוש – שבסופו אוצר שנגנב מהמלך על ידי שלושה שודדים מוחזר לו – מתגלה ניקולאוס הקדוש כבעל כוחות נסיים. בשל כך, המלך המוסלמי מגיע לכדי הכרה באפסיותו של טרוואגנט והשמדה טוטאלית של פסלו, כמו גם להתנצרות מוחלטת של חצר המלוכה.[11]
למעשה, כמו בשירת רולאן, גם במחזה זה המוסלמים מתוארים כמי שעובדים את מחמד, אפולו וטרוואגנט, נשבעים בשמם ומבטאים את נאמנותם לאלים הללו באמצעות שבועת אמונים או הכרזה על כפיפות צבאית להם ("הבה ומחמד יהיה לנו כמפקד!", שורה 395).[12] בנוסף, הרי שגם במחזה זה המלך מתואר כמי שפוגע באלים, מוכיח אותם על העדר ההצלחה הצבאית של מאמיניהם, לועג להם ("טרוואגנט, בן זונה", שורה 134; "פרצוף מכוער וגוף דוחה", שורה 137)[13] ומנתץ אותם. ואולם, שלא כמו בשירת רולאן, הרי שבמחזה זה האל המרכזי הוא טרוואגנט, המתואר כפסל גדול ומוזהב, הנמצא במסגד אשר ממוקם בסמוך לארמון המלך. בנוסף, הרי שבעוד שבשירת רולאן השמדת האליל הפגאני משויכת לכוחות צבאיים-כובשים נוצריים מחוץ, הרי שבמחזה הזה ההתנערות מהאל הפגאני והשמדתו נעשית על ידי המלך מבית, מתוך חוויה רוחנית והכרה בכוח הנצרות ונסיו.[14]
נקודה מעניינת נוספת קשורה, אפוא, באנתרופומורפיזם של האלים. האל טרוואגנט איננו פסל דומם גרידא, אלא מתואר כבעל יכולת דיבור: משנטשו המאמינים את האמונה בטרוואגנט, ובסמוך להמרת דתם לנצרות – טרוואגנט התעורר לחיים ואמר מספר משפטים בשפה לא מוכרת (שורות 1519 - 1529), שמתוארת כמובנת למלך המוסלמי עצמו. זה האחרון מצליח לתרגם לנוצרי שעמו את דבריו של טרוואגנט ומביע את חוסר העניין במה שיש לאל לומר: "ידידי, הוא (טרוואגנט) גוסס מכעס וייסורים על שהפנתי לו עורף ופניתי לאל (הנוצרי) אך אינני מייחס כל חשיבות להטפותיו. לך בשמי, טול אותו מהמקדש והשלך אותו" (שורות 1522 - 1526).[15]
"הסולטן מבבל" עריכה
בראשית המאה ה-15 החלה הכתיבה האנגלית התיכונה להעניק התייחסות ספרותית לשילוש האנטי קדוש, ולשלב מאפיינים זהים לאלו המופיעים בספרות הצרפתית שקדמה להם. דוגמה מובהקת לכך נוכחת היטב במחזה "הסולטן מבבל": המחזה מרחיב את סיפור הגבורה של קרל הגדול וצבאותיו בספרד מעבר להבסת העיר סרגוסה המתוארת ב"שירת רולאן", ומתחקה אחר סיפורו של פייראבראס – דמות פיקטיבית המתוארת כבנו של סולטן אנדלוסיה. זה האחרון נלחם מול כוחותיו של קרל הגדול ונוחל תבוסה בקרב. בשל כך, פייראבראס בוחר לזנוח את האסלאם, להתנצר ואף להצטרף לצבאותיו של קרל הגדול במלחמותיהם מול האסלאם.[16] גם בעלילה זו שזור היטב השילוש האנטי קדוש, ולא זו בלבד, אלא שלשילוש המוכר לקהל הקוראים הנוצרי במאה ה-15 זה מכבר, מצטרפות ישויות אלוהיות חדשות, בהן לכאורה מאמינים המוסלמים: יופיטר, אסקארוט (ascarot) ואלקארון (alcaron).[17] לפי המתואר במחזה, כלל האלוהויות הללו מיוצגות כפסלים מזהב, ואף מתוארים טקסי הפולחן שהוקדשו להם: הסולטן מתואר כמי שמורה לאנשיו להקטיר לבונה מול האלילים, לתקוע מולם בשופרות לאות כבוד ואף להעלות להם כמנחה חלב, דבש, שמן, זהב וכסף.[18] כמו בז'אנרים הצרפתיים, גם בכתיבה האנגלית התיכונה אלילי השילוש האנטי-קדוש מקבלים תיאורים אנתרופומורפיים וזוכים לקיום עצמאי מעבר לפסלים המייצגים אותם. כך, למשל, ב'סולטן מבבל' מחמד מתואר כמי שאוסף אליו את נשמתם של המתים ומביא אותם אל האושר הנצחי.[19] כמו כן, גם במחזה זה מתוארים ארבעה מקרים שונים בהם הסולטן זועם על האלים כתוצאה מהפסד המוסלמים בקרבות מול קרל הגדול, ומאיים בשרפתם.[20]
שימוש במושג כיום עריכה
על אף המתיחות הדתית בין הנוצרים למוסלמים בימי הביניים, הרי שהביקוש הגובר בקרב הנוצרים באירופה בסוף המאה העשירית לסחורה מן המזרח הביא לכדי שגשוג סחר ים-תיכוני. תהליך זה הביא למיתון האנטגוניזם הפוליטי והדתי והכרה במונותיאיזם האסלאמי באופן הדרגתי במהלך ימי הביניים.[21] ואולם, נראה כי עד היום ניתן למצוא הדים לשילוש האנטי-קדוש: כך, למשל, בשנת 2008 תועד הפוליטיקאי האוסטרלי קים ביזלי כשהוא מכנה את יריבו הפוליטי טוני אבוט בשם 'טרוואגנט'.[22]
הערות שוליים עריכה
- ^ Unknown author, Alemannischen Vitaspatrum (manuscript) (Heidelberg: University Library Heidelberg, 2009 [1477]).p.99-100
- ^ ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה (תל אביב: דביר, 1995), עמ' 59, 82-72
- ^ John Victor Tolan, Medieval Christian Perceptions of Islam (New York: Psycology Press, 1996), p.xiii
- ^ Tolan, Medieval Christian Perceptions of Islam, p.xiv
- ^ Suzanne Conklin Akbari, Idols in the East: European Representations of Islam and the Orient, 1100-1450 (New York: Cornell University press, 2009), p.206, 213
- ^ Gerard J. Brault, La Chanson de Roland: Oxford Text and English Translation (University Park: The Pennsylvania State University Press, 1984), p. xvi-xvii
- ^ Gerard J. Brault, La Chanson de Roland, p. xix
- ^ Suzanne Conklin Akbari, Idols in the East: European Representations of Islam and the Orient, 1100-1450 (New York: Cornell University press, 2009), p. 206-207
- ^ John Victor Tolan, Saracens: Islam in the Medieval European Imagination (New York: Columbia University Press, 2002), p.125
- ^ אריה סתיו, שירת רולאן (תל אביב: תמוז, 2000), עמ' 172
- ^ Joseph A. Dane, Res-Verba: A Study in Medieval French Drama (Leiden:Brill Academic Publishers, 1985), p.47.
- ^ Richard Axton and John Stevens, Medieval French Plays (Oxford: Basil Blackwell, 1971), p.90
- ^ Axton and Stevens, Medievel French Plays, p.80
- ^ Akbari, Idols in the East, p.212
- ^ Axton and Stevens, Medievel French Plays, p.134
- ^ Akbari, Idols in the East, p.214
- ^ לא מן הנמנע, כי השמות מתייחסים ל-Iscraiot (איש קריות) ול-Charon, המזוהים עם הגיהנום בתפישה הנוצרית.
- ^ Akbari, Idols in the East, p.214-215
- ^ Akbari, Idols in the East, p.214-215
- ^ Akbari, Idols in the East, p.214-215
- ^ איריס שגריר ודפנה אפרת, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים (כרך ד':מערב ומזרח) (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה,2003), עמ' 132.
- ^ Stephanie Peatling,"Obama offers hope for the art of speechmaking", The Sydney Horning Herald, אוחזר ב-26 בנובמבר 2015, http://www.smh.com.au/news/opinion/obama-offers-hope-for-the-art-of-speechmaking/2008/01/20/1200764074900.html