פתיחת התפריט הראשי
עמוד השער של המחזה בגרמנית, 1897

הגטו החדשגרמנית: Das neue Ghetto) הוא מחזה בארבע מערכות, פרי עטו של בנימין זאב הרצל אז עיתונאי ומחזאי ווינאי, ולימים מייסד הציונות המדינית. המחזה נכתב במשך 17 יום בלבד,[1] מ-21 באוקטובר עד 8 בנובמבר 1894. מחשש לתגובות למחזה כתב הרצל את המחזה תחת שם העט "אלברט שנאבל".

המחזה תורגם לעברית על ידי ראובן בריינין עוד בסוף המאה ה-19.

תוכן עניינים

הרקע לכתיבת המחזהעריכה

עד לסיקור משפט דרייפוס היה הרצל יהודי מתבולל, בן למשפחת בורגנים מבוססת שראה עצמו גרמני לכול דבר. בשנת 1893 הוא אף טען כי הפתרון לבעיה היהודית באירופה הוא התנצרות כללית של הנוער היהודי באירופה, אך בד בבד טען כי הוא לעולם לא יתנצר. באותה תקופה עברו על הרצל משברים בחייו הפרטים, אשר הובילו אותו לכתוב את המחזה.

הרצל כתב את המחזה במשך "שלושה שבועות־אושר של להט ועבודה, דמעות וצחוק עד טירוף". בתחילה קרא לו "הגטו", אולם אחר כך שינה את שמו ל"הגטו החדש". הוא הקדיש אותו "בידידות לבבית" למקס נורדאו.[2]

עלילת המחזהעריכה

המחזה הוא מלודרמה שבמרכזהּ עומד פרקליט יהודי בשם יעקב סמואל. רעייתו של סמואל, הרמינה, היא בלונדינית מפונקת, בת למשפחה עשירה, אשר אינה מבינה לליבו של בעלה. סמואל הוא יהודי מתבולל הנחוש לצאת מן הגטו החברתי שנכפה על יהודי המערב, אך נכשל. בסוף המחזה נהרג סמואל בדו-קרב בידי אציל אנטישמי שפגע בכבודו כיהודי. כשהוא גוסס אומר סמואל בקול חלש: "יהודים, אחי, יבוא יום ויניחו לכם לחיות – כאשר תדעו כיצד למות". בקול רעם ובכוחותיו האחרונים הוא אומר: "לצאת! לצאת מן הגטו!" מותו של סמואל נועד לשמש אזהרה כי מצבם של יהודי המערב הוא ללא נשוא.

הרצל תיאר במחזה את דמות הצעיר היהודי שנמצא במתח האמנציפטורי המובהק - הוא אדם אמנותי ועדין-נפש הרוצה להתקבל בחברה הנוצרית בזכות עצמו, אך אינו יכול לחמוק מהזיהוי של היהודים כספסרים מעוררי שאט-נפש, ויתרה מזאת, גם לא יכול לתרץ בפני עצמו שהדעות הקדומות כלפיו נובעות רק מצרות-עין חשוכה: המשפחה שהוא נושא את בתה היא אכן ייצוג נאמן של סטריאוטיפ היהודי הנובוריש, וגם הוא נשאב לתוך עסקאותיהם המפוקפקות. במסעו אחר חירות פנימית וכבוד עצמי הוא נקרע בין האמונה הליברלית בכך שבני-האדם שווים ושכל האפליות תתבטלנה עם התפשטות הקדמה, לבין המציאות החברתית הגוזרת עליו כליאה בגטו חברתי-מעמדי גם לאחר ביטול הגטו הממשי. חברו הנוצרי הטוב נוטש אותו בגועל, ולבסוף קורא לו לדו-קרב. גיבור המחזה מסרב לנהוג באופן המצופה מיהודי ונענה להזמנה, ומילותיו האחרונות כשהוא גוסס הן "אני רוצה החוצה! החוצה מהגטו!". ז'אק קורנברג כתב כי המחזה משקף את יאושו של הרצל ואובדן אמונתו באפשרות של קבלת היהודים לחברה, הן בגלל אופיים הריאלי שאותו הוא ביקר קשות והן בגלל דעותיה המושרשות של הסביבה הנוצרית: לבסוף, מוצאו היחיד של הגיבור הוא במוות. "הגטו החדש" היה חלק מגל של יצירות דומות, שנכתבו על ידי מתבוללים שהתעוררות האנטישמיות אילצה אותם לבחון את הנחות-היסוד שלהם.[3]

תגובות למחזהעריכה

ארתור שניצלר, אחד מחבריו הקרובים, אשר היה האדם היחידי שקרא את המחזה, הסכים לבקשתו של הרצל לנסות להעלות את המחזה על בימת התיאטרון. שניצלר פנה לשישה תיאטראות בווינה, בברלין ובפראג; בכל תיאטרון הוא זכה לתשובה שלילית. המנהלים היהודים זועזעו מעזות-הפנים של המחזה; המנהלים הלא-יהודים חששו כי המחזה יתפרש שלא כהלכה. "הקנוניה" הזאת קירבה מאוד בין הרצל לשניצלר. למרות חוסר ההצלחה ההתחלתי, המחזה הועלה בסופו של דבר ביותר מ-20 מקומות ברחבי אירופה. בשלב הזה הרצל כבר עסק בציונות במידה ישירה ורחבה בהרבה.

לדברי הביוגרף עמוס אילון, זהו המחזה הטוב ביותר שהרצל כתב מעודו.[2]

בתחילת ינואר 1898 הועלה המחזה על ידי מפיק פרטי, פרנץ פון יאונר, בקארלתיאטר בווינה. עורכיו של הרצל, באכר ובנדיקט, זעמו על כך שכתב המפורסם שלהם יהיה מעורב ב"מחזה יהודי". באכר דרש מהרצל לאסור על הצגת המחזה, אולם הוא סירב, ובעקבות המריבה הקשה אירעה לו התקפת־לב קלה. הצנזור המשטרתי של וינה, שחשש ממהומות נוספות על אלו שאירעו לאחרונה בעיר, דרש לקצץ קטעים מן המחזה, אולם הרצל והמפיק ערערו על החלטתו בפני מושל אוסטריה תחתית, והיא בוטלה. רק הגבלה אחת נותרה: שדמות הרב (השלילית) לא תופיע בבגדי כהונה. ההצגה אכזבה הן את הרצל והן את הצופים והמבקרים נותרו אדישים. בהצגת הבכורה בווינה נכח גם זיגמונד פרויד. המחזה עורר בו "פקעת מחשבות וחלומות", שהיוו לאחר מכן בסיס לתורת החלומות שלו, שתוארה בספרו "פשר החלומות". לאחר מכן עבר המחזה לברלין, שם נקטל בידי המבקרים.[4]

המחזה בעבריתעריכה

  • תיאודור הירצל, הגיתו החדש: חזיון בן ארבע מערכות (מתורגם מאשכנזית לעברית: על ידי ר. בריינין), ורשה: אחיאסף, תרנ"ה-1898

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמואל ליב ציטרון, הרצל, חייו ופעילותו
  2. ^ 2.0 2.1 עמוס אילון, הרצל, עמ' 143.
  3. ^ Kornberg, From Assimilation to Zionism, עמ' 137–142
  4. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 282–283.