הדמים מודיעים

הדמים מודיעים הוא כלל במשפט העברי ולפיו במקרי ספק מסוימים מה הקנה אדם לחבירו, סכום הכסף ששילם הקונה מוכיח.

מקור הכלל

מקורו של הכלל הוא במשנה במסכת בבא בתרא בה הכלל שנוי במחלוקת בין רבי יהודה לחכמים:

"מכר את הצמד, לא מכר את הבקר. מכר את הבקר, לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר, הדמים מודיעין. כיצד, אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז. וחכמים אומרים, אין הדמים ראיה."

— משנה בבא בתרא, פרק ה', משנה א'.

למרות שבכל מחלוקת של רבי יהודה וחכמים - הלכה כחכמים, הראשונים כתבו שמכיוון שכלל זה הובא בתלמוד במסכת בבא בתרא: ”וליחזי דמי היכי נינהו” (-בתרגום חופשי: "נבדוק כמה כסף שולם") שם הכלל נכתב ללא חולקים, על כן יש לחלק בין מקרים בהם הדברים שנאמרו בשעת הקנין אינם עומדים בניגוד למשתמע מסכום הכסף ששולם, וכן המשתמע מסכום הכסף ששולם אינו מכליל דברים חדשים מעבר לדברים שכלולים בקנין בבירור, במקרים כאלו "הדמים מודיעים". אך במקרים אחרים לא.

בהלכה

לפי דעת הבית יוסף והרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך, אדם שהשכיר בית לחבירו ולא קצב את זמן השכירות, אך השוכר הקדים ושילם את התשלום עבור השכירות, הדמים ששילם השוכר מודיעים לכמה זמן השכירות תימשך. מפרשי השולחן ערוך נחלקו בדין זה, הסמ"ע והקצות החושן הסכימו עם דין זה, אך לפי הש"ך והנתיבות המשפט, במקרה כזה השוכר ידור בבית רק שלושים יום מכיוון שסתם שכירות שלושים יום.