הדרה שפלן קצב

הדרה שפלן קצב (נולדה ב-14 באוקטובר 1963) היא מרצה, חוקרת ואוצרת ישראלית, המתמחה באמנות מודרנית ועכשווית, תאוריה ביקורתית ופמיניסטית.

הדרה שפלן קצב
הדרה שפלן קצב.jpg
לידה 14 באוקטובר 1963 (בת 58)
תל אביב
פעילות בולטת מרצה, חוקרת ואוצרת

קורות חייםעריכה

נולדה בתל אביב ליהושע ודליה שפלן.

למדה בבית הספר היסודי "גורדון" בגבעתיים ובתיכון קלעי בגבעתיים. שירתה בצה"ל כמשקית ת"ש. בשנת 1989 סיימה תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, וב-1991 תואר שני בתולדות האומנות באוניברסיטת סורבון בפריז, בנושא "סוגיות של זהות בעבודתו של האמן כריסטיאן בולטנסקי". בהנחיית פרופסור ז'ילבר לאסקו.

בשנת 2009 קיבלה תואר דוקטורט בבית הספר למדעי התרבות, שבאוניברסיטת תל אביב. בנושא ­­­­­"המפגש בין הסובייקט האימהי למסמן החזותי – באמנות ישראלית עכשווית", בהנחיית פרופסור רות רונן.

פעילות מקצועית אקדמיתעריכה

הוראהעריכה

עסקה בהוראה במוסדות חינוך והשכלה שונים וביניהם: המכון הטכנולוגי בחולון, אוניברסיטת ליברפול, אוניברסיטת תל אביב, ויטל, המכללה האקדמית שנקר, בצלאל, קמרה אובסקורה, המסלול האקדמי של המכללה למנהל, סמינר הקיבוצים (בעבר - המכללה להוראת טכנולוגיה).

תפקידים אקדמאים ופעילות מקצועיתעריכה

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הקימה בבצלאל את הקורס החלוצי בישראל בנושא אמנות ומגדר.

משנת 2008 ועד 2018 שימשה כראש החטיבה לאמנות במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בשנים 2011–2013 כיהנה כראש תחום לימודים עיוניים בבית הספר לעיצוב וחדשנות. בשנת 2015 שימשה כשופטת בוועדות השיפוט של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, וכחברת הפורום לשילוב חינוך ואומנות. הייתה שותפה בקבוצת חקר למגדר ולחינוך. בשנים 2018–2019 קיימה קבוצת חקר נוספת בנושא הורות. בין השנים 2012–2020 עמדה בראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים. בשנת 2021 הקימה קבוצת מחקר במכון ואן ליר בנושא ארגז הכלים ליצירת סובייקטיביוּת פוליטית פמיניסטית.

מחקרעריכה

בספרה "א (י)מניות: אימהות מביאות אמנות לעולם" (גמא, 2020) חקרה את נושא האם היוצרת אמנות – ה"אימנית". בעוד אמנות ואימהות נתפסו כספירות המתנהלות בשני קווים מקבילים ונפרדים, הספר מציע תאוריה ביקורתית חדשנית המעמידה את האימהות כנקודת מוצא. גישה זו מאמצת את התפיסה המטריצנטרית הרואה באימהות קטגוריה נפרדת ושמה במרכז השיח את נקודת המבט של האם עצמה, תחת הגישה המקובלת המביטה על האם כאובייקט בתוך השיח. תפיסה זו רואה באימהות גורם בעל חשיבות המגדיר את חייהן של נשים רבות, לעיתים אף יותר מן המגדר עצמו, וטוענת כי רבות מהסוגיות שנשים מתמודדות עימן קשורות במישרין לתפקידן ולזהותן כאימהות.

לטענתה, מקומה של האימהות כגורם מכונן ביצירת האמנות נשאר כלקונה מחקרית. השאלה – האם וכיצד האימהות משפיעה על האימנית – כמעט ולא נשאלה בשיח האמנותי, וזאת בניגוד לשאלות חיוניות אחרות שעלו בדבר השפעתם של מרכיבי זהות שונים על האמניות והאמנים, כגון: מגדר, מעמד חברתי, מוצא וגזע, אמונה דתית ועוד.

הספר בודק כיצד האימהות מיוצגת בתיאוריה ובפרקטיקה האמנותית בישראל וביתר העולם המערבי, ומצטרף למחקרים בודדים על הקשר בין אמנות ואימהות, תוך ביקורת על המהלך ההיסטורי הפטריארכאלי שהפך את האם ואת עבודתה לשקופות. התפיסה המטריצנטרית טוענת כי תפקידה של האם בתרבות הוא תפקיד חשוב לאין שיעור, ואי לכך ראוי להיכתב מחדש. בספר נבחנו האופנים שבהם האמנות הפלסטית מאפשרת לאימהות להפוך סדרי עולם ולכתוב את עצמן בעצמן.

בשנת 2021 זכתה בפרס בינלאומי בתחרות מאמרים בנושא: "אמנות פמיניסטית בתוכניות לימודים אמנותיות בינלאומיות" במסגרת: The Advance HE Connect.

אוצרות תערוכותעריכה

בשנים האחרונות אצרה תערוכות מחלקתיות לכבוד יום האישה הבינלאומי.

  • 2013 - "חברות" בקמפוס האמנויות.
  • 2014 - "גולדה מאיר", כנסת ישראל (אוצרות משותפת עם סיגל ברקאי).
  • 2015 - "זכר ונקבה ברא אותם", בית התפוצות (אוצרות משותפת עם סיגל ברקאי)[1].
  • 2016 - "מילת נשים", גלריה "פס, פורט", תל אביב (אוצרות משותפת עם סיגל ברקאי)[2]
  • 2017 - "אבק דרכים", גלריה מקום לאמנות, תל אביב (אוצרות משותפת עם סיגל ברקאי)[3].
  • 2018 - "האישה עם העדשה", מרכז אדמונד דה רוטשילד (אוצרות משותפת עם טל דקל)[4].
  • 2019 - "לנענע את העריסה. ואת המערכת", מרכז אדמונד רוטשילד (אוצרות משותפת עם טל דקל).
  • 2020 - "כאילו יש מחר", מרכז עמיעד (אוצרות משותפת עם טל דקל).
  • 2021 - "קרוב-רחוק", מקום לאמנות (אוצרות משותפת עם טל דקל).

כאוצרת עצמאית ארגנה בשנת 2019- תערוכת "נבראת" בגלריה 12, יפו.

פרסומיםעריכה

ספרים בעבריתעריכה

מאמרים נבחרים בעבריתעריכה

  • מרחב נשימה תרבותי. אמנות לעם. (1997, יחד עם שרה קונפורטי)
  • אמא של חייל. . מוזיאון עין הוד. (1999, יחד עם יהודית מצקל)
  • קולה של אימא: אמניות ישראליות וייצוג האם. התשמע קולי?: ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית. יעל עצמון (עורכת). מכון ואן-ליר והקיבוץ המאוחד (2001)
  • ה"קיטש" כמרד במודרניזם. כוורת 6 (2003)
  • 40/16. שתי נשים - המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. (2006, יחד עם תמר שליט-אבני)
  • עמידה מאוזנת. גלריה 39 לאמנות עכשווית. (2008, יחד עם הילה לב ארי)
  • "לא לשמור הכל בבטן" - על הבטן כדיוקן עצמי: בין מלאות להחסרה, מותר, 18, 57-62 (2011)
  • זמן הווה. ערב רב (2012)
  • סודות הרקמה. ערב רב. (2016)
  • האישי והפוליטי באמנות ישראלית – אימניות יוצרות באזור סכסוך מתמשך, מגדר, כתב עת אקדמי למגדר פמיניזם, 5 (2018)
  • תיאטרון האימהות. מלי דה-קאלו: So Tell Me. הוצאה עצמית (2020)
  • חינוך בקורתי לאמנות בראי הפמיניזם: ערעור על הקאנון המסורתי בלימוד יצירות מופת. החינוך וסביבו, מ"ג (2021)
  • אימניות משלבות מרחבים – המרחב האימהי והמרחב האמנותי, הורות מכל הכיוונים. הקיבוץ המאוחד. (2021)

מאמרים נבחרים באנגליתעריכה

  • Scheflan Katzav, H. (2021). Visual Literacy and Gender Sensitivity: Teaching Art from a Feminist Perspective. Journal of Visual Literacy, 40
  • Scheflan Katzav, H. (2021). The artistic narrative, the mirror, and the vagina: Teaching History of Art from a Feminist Perspective. the Advance HE Connect (won a prize in the essay competition "Feminist art in an international art curriculum" of the Advance HE Connect). https://connect.advance-he.ac.uk
  • Scheflan Katzav, H. (2014). Re-representation – Critical art and the return of the repressed. In A. Markowska (Ed.). Politics of Erasure, From "DAMNATIO MEMORIAE" To Alluring Void (pp.91-91). Warsaw-Torun: Polish institute of World Art Studies & Tako Publishing House.
  • Scheflan Katzav, H. (2014). Artistic Expressions of Maternal Jouissance – Beyond the Phallus. In P. Büskens (Ed.). Mothering and Psychoanalysis (pp. 299-321). Toronto: Demeter Press
  • Scheflan Katzav, H., Richter, S. (2014). If Mothers Counted: Status Symbols for the Invisible Art of Mothering. In M. Bjornholt., A. Mckay (Eds.), Counting on Marilyn Waring: New Advances in Feminist Economics (pp.149-165). Toronto: Demeter Press.

משפחהעריכה

הדרה שפלן קצב נשואה למוזיקאי אייל קצב ואם לשניים.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה