החזקה

מושג בפסיכולוגיה

החזקהאנגלית Holding) היא מושג בפסיכולוגיה המתאר את המצב הטבעי של אם המגינה על תינוקה ומאפשרת לו להיות שרוי באשליה של ביטחון מוחלט ואומניפוטנטיות. מושג זה טבע דונלד ויניקוט והוא מיושם במסגרת טיפולית ככלי להתערבות טיפולית המאפשרת צמיחה של העצמי.

ויניקוט ראה את ההחזקה של האם את התינוק כמכלול התרומה שלה, הכולל את כל העשייה הנפשית והגופנית לה זקוק התינוק כדי להימנע מחודרנות (impingements) שתאיים על תחושת ההמשכיות שלו. ההחזקה של האם אינה טכניקה, אלא התכווננות אמפתית לצורכי התינוק הממשיכה את החוויה ברחם. ההחזקה יוצרת תחושה של עקביות, רציפות והמשכיות. על-פי תפיסות התפתחותיות התינוק חווה מעברים חדים בין רגשות של חרדה ותסכול והחזקת האם מאפשרת לו להתמודד עם המעברים האלו ולפתח אמון בעולם הסובב אותו. היעדר ההחזקה מאלץ את התינוק להתמודד עם המציאות ולהתאים עצמו לסביבה. כששלב זה קורה מוקדם מדי, כשאין לתינוק עצמי מגובש המקנה לו יכולת להתארגן מול המציאות, מתפתח אצל התינוק עצמי כוזב שמתאים עצמו לציפיות אחרים ודרישות חיצוניות.

ההחזקה בטיפול עוסקת בהיבטים חווייתיים ורגשיים ביחסים בין המטפל והמטופל. היא מאפשרת יצירת אמון ביניהם וביטחון אצל המטופל. אלו מאפשרים את הפחתת החרדה, הצורך בהגנות ותהליך של רגרסיה מבוקרת. בדומה לתפיסות טיפוליות רבות, הבנת תהליכי ההתפתחות בילדות משליכה על ההבנה של שיטת הטיפול גם בגיל מאוחר יותר. התייחסות לשלב התפתחותי כל כך מוקדם בשיטת הטיפול של ויניקוט נבעה מתפיסתו שהוא עוסק בפתולוגיה מוקדמת מאוד שהתפתחה בראשית החיים. הטיפול בה דרש להשקפתו רגרסיה משמעותית שתאפשר למטופל תלות במטפל שלא התאפשרה בינקותו ותוביל לחשיפתו של עצמי אמיתי.

בגישות קלאסיות, קיימת הנחה שיש ערך טיפולי להכרה במציאות וכי האשליה עלולה להפריע לתהליך הטיפולי. לכן, משמעות ההחזקה היא שמירה על הסטינג. לעומת זאת, בגישת יחסי אובייקט ובגישות נוספות, רעיון ההחזקה מוביל להתערבויות טיפוליות בעלות אופי תומך ומאשר. מטפל בגישה זו יימנע מפרשנות שיעמתו את המטופל עם עקרון המציאות. על פי ויניקוט, ההחזקה יכולה להביא גם למגע גופני, כמו החזקת היד, או הראש. ההחזקה יכולה גם להתבטא דווקא בהפרת הסטינג הטיפולי. עם זאת, ההחזקה לרוב לא מתבטאת באופן קונקרטי זה. על פי ויניקוט, גם הכרה בצורך של המטופל יכולה להוות החזקה.

מידע על ויניקוטעריכה

 
ביתו של ויניקוט בלונדון

דונלד וודס ויניקוטאנגלית: Donald Woods Winnicott;‏ 7 באפריל 189628 בינואר 1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין, בעל השפעה במיוחד בתחום תאוריית יחסי האובייקט ופסיכולוגיה התפתחותית. הוא היה חבר מוביל בקבוצה העצמאית של האגודה הפסיכואנליטית הבריטית וכיהן פעמיים כנשיא האגודה (1956-1959,1965-1968). ויניקוט ידוע בעיקר בשל רעיונותיו על העצמי האמיתי והעצמי הכוזב, אמא טובה דיה ואובייקט מעבר. הוא כתב מספר ספרים, כולל משחק ומציאות ויותר מ-200 מאמרים.

התפתחות התיאוריהעריכה

תרומתו של ויניקוט לאבולוציה של הפסיכואנליזה מהווה שינוי משמעותי מהתיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית. משנת 1945 ואילך, מאמריו המדעיים השנויים במחלוקת של ויניקוט יוצרו גישה פסיכואנליטית מסוימת הקשורה להתפתחות העצמי. בעוד שפרויד התמקד בפסיכו-מיניות ובתסביך אדיפוס, ויניקוט הדגיש את תחילת החיים, והמשמעות של התפקיד ההורי ביחסי אובייקט מוקדמים. לפיכך, בליבת תרומתו של ויניקוט עומדת מערכת היחסים בין הורה לתינוק.

עבודתו של ויניקוט מזוהה עם שלוש תקופות נפרדות, שכל אחת מהן מייצגת הישג תאורטי משמעותי:

• 1935 – 1944 - מערך הסביבה-פרט

• 1945 – 1960 – תופעות מעבר

• 1960 – 1971 – השימוש באובייקט

מערך הסביבה-פרט- ההבנה של ויניקוט, ב-1942, ש"אין דבר כזה תינוק" הדגישה את העובדה שלא ניתן לראות אדם מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה הנפשית העמוקה של הוריו. התבוננות זו בנויה על הכרתו של פרויד בהעברה כביטוי נפשי הקשור להיסטוריה הנפשית המוקדמת של התינוק. בגלל התלות של התינוק באובייקט, תחושת העצמי המתפתחת שלו שילבה בהכרח את ההעברה של הוריו.

תופעות מעבר- מושג זה מסביר את הדינמיקה הבין-תוך נפשית של הסובייקט לעבר היכולת להבחין באני ובאחר, כלומר, היכולת לסמל. השימוש של התינוק הצעיר ב"אובייקט מעבר", היה הדרך בה התינוק חשב כיצד לפתח תחושת עצמי אוטונומית, אם כי מושתתת על אינטרנציונליזציה של הטיפול באחר.

השימוש באובייקט- היכולת לחשוב באופן סימבולי פירושה שהסובייקט יכול להשתמש באובייקט. עבור ויניקוט זה אומר שהאובייקט שרד את התקשורת האינסטינקטיבית האינטנסיבית של התינוק. הוצע כי תיאוריה זו היא תאוריית התוקפנות הסופית של ויניקוט המציעה דרך חלופית להבין את התוקפנות האנושית מבלי להזדקק לרעיון של יצר המוות.

החזקה על-פי ויניקוטעריכה

עבודתו של ויניקוט עם ילדים ואימהותיהם הובילה לכינון תפיסתו באשר ל"סביבה מחזיקה". הוא מתאר את הסביבה המחזיקה כשלב התפתחותי בו הילד והאם הם ישות אחת, שעדיין לא מובחנת בתודעת התינוק. הצהרתו המפורסמת "שאין כזה דבר תינוק (בלי אימא)", מבטאת את החשיבות שהוא מייחס ליחידת אם-תינוק כמכלול שלם, אשר בשלבים הראשוניים של החיים לא ניתן להפרידו. לא נוכל להבין כיצד התינוק מתפתח מבלי לראות ולהבין את מעורבותה של האם בתהליך.

החזקה (Holding) מבטאת את מכלול התרומה האימהית לתינוק. האם מותאמת לצורכי התינוק, ובכך מספקת את הסביבה הדרושה לשגשוגו. "הסביבה המחזיקה" כוללת את כל העשייה האימהית הנפשית והגופנית לה התינוק זקוק כדי להתפתח ולהיות מוגן מפני חודרנות (impingements), כמו: החזקה, הרגעה, רחיצה, האכלה של התינוק. האם מסוגלת לעשות זאת על ידי כניסה למצב של "התעסקות אימהית ראשונית", בו הסובייקט שלה מתמזג בחלקו עם המצב הנפשי של התינוק. ויניקוט זיהה שהאם אינה יכולה להיות מושלמת, כי היא בהכרח אדם עם פגמים וצרכים משלו. אימהות בהכרח עייפות, מתוסכלות ואף עסוקות גם בעניינים אחרים. האם לעולם לא יכולה להיות זמינה לחלוטין רק לצורכי התינוק. על כן, חשוב כי האם תספק אימהות "טובה דיה" עבור התינוק בתקופת הינקות המוקדמת. האם מתוך עמדה של אכפתיות, דאגה ואהבה לתינוק מייצרת עבורו סביבה מחזיקה ונענית לכל צרכיו. חשוב להדגיש כי בהחזקה אין כוונה להיענות מוחלטת לצורכי התינוק, אלא היענות המותאמת לצרכיו בשלבי ההתפתחות השונים. תסכולים חשובים ומסייעים להתפתחות בריאה של התינוק, שלומד שיש גבולות לצרכיו ולמה שהסביבה יכולה לספק. כשהתינוק חווה גבולות ותסכולים, הוא הופך מודע לאם כאדם נפרד. רמת התסכול של התינוק צריכה להיות מיטבית כזו שלא תציף אותו בייאוש.

בקרב תינוקות, החזקה תקינה היא סיפוק תחושת אינטגרציה בין חוויות פנימיות, בעוד שבקרב פעוטות היא תתבטא דווקא במתן ביטחון אשר יאפשר לפתח בהדרגה עצמאות ונפרדות מהאם. לדוגמה: כאשר תינוק בוכה, החזקה משמעותה שהאם מיד תרים ותרגיע אותו. בעוד שככל שהילד גדל, האם תפסיק להרים אותו בכל פעם שהוא בוכה, כי היא יודעת שהילד הפנים את התחושה הטובה שהיא שם בשבילו והוא יכול להתמודד בכוחות עצמו עם טלטלות קלות. התינוק אינו יכול להתקיים ולשגשג ללא הטיפול האימהי, ההחזקה יוצרת עבור התינוק תחושה של קוהרנטיות והמשכיות לה הוא זקוק, המאפשרת התפתחות אותנטית ורציפה, מימוש הפוטנציאל שלו ומסייעת להתמודד עם תחושותיו ולפתח אמון בעולם.

התפתחות פסיכופתולוגיהעריכה

בהתאם לתרומתה המרכזית של ההחזקה להתפתחות הנפשית התקינה, ויניקוט טען כי בהיעדר החזקה, במיוחד בינקות המוקדמת, תהליכי ההתפתחות ראשוניים של אינטגרציה וגיבוש עצמי עשויים להיפגע. ויניקוט סבר כי אחד המכשולים ההתפתחותיים של תינוק, הוא הסיכון לחוות טראומה בשל מודעות מוקדמת לחוסר האונים שלו. תינוק אשר מודע מדי לסכנות הקיימות בעולם האמיתי יהיה חרד מכדי ללמוד בצורה מיטבית. אם טובה דיה, מכוונת לצורכי ילדה ובסיפוק צרכיו היא מגנה על התינוק באשליה של אומניפוטנטיות, שהוא כל-יכול. לדוגמה, תינוק שמטפלים בו היטב בדרך כלל לא חש רעב הרבה זמן לפני שמאכילים אותו. לדעתו של ויניקוט, התגובה המהירה של ההורים להאכיל את התינוק נותנת לו תחושה שבכל פעם שהוא רעב, האוכל מגיע כמו קסם, כאילו התינוק עצמו גורם לאוכל להופיע רק על ידי היותו רעב. תחושת העוצמה הזו, אפשרה לתינוק להרגיש בטוח, רגוע, סקרן וללמוד מבלי לבזבז אנרגיה בהגנות.

כאשר התינוק אינו זוכה לסביבה מחזיקה ולאימהות טובה דיה, לא מתאפשרת צמיחה של עצמי אותנטי בו התינוק חותר למימוש הפוטנציאל שלו. להפך, התינוק חווה קונפליקט עמוק בין ביטויי עצמאות אותנטיים לבין דרישות ותגובות הסביבה ומפתח מבנה נפשי הגנתי, לא אותנטי, שנועד להתייחס לאותן חדירות-פגיעות שמאיימות עליו ויתאים לסביבה. מצבים אלו מביאים להיווצרות מחלות חסר סביבתיות המהוות את הבסיס להיווצרות עצמי כוזב בדרגות חומרה שונות. סביבה בלתי מחזיקה באופן קיצוני יכולה להביא גם להיווצרות פחד מהתמוטטות; מצב של פחד מקריסה נפשית, נפילה או התפרקות אשר מבטא, למעשה, את האימה הבלתי ניתנת לחשיבה שהתינוק חווה בינקותו לנוכח היעדר החזקה בסיסית החיונית לבניית אישיותו.

החזקה בטיפולעריכה

ויניקוט השאיל את המונח של החזקה גם לתיאור היחסים הטיפוליים. הוא הציע כי בדומה לאם אשר דרך החזקה יוצרת סביבה מותאמת בה ילדה יכול להתפתח, המטפל מייצר יחסים טיפוליים המבוססים על החזקה: "פרשנות נכונה ומתוזמנת היטב בטיפול אנליטי נותנת תחושה של מוחזק פיזית שהיא יותר אמיתית... מאשר אם היו מתרחשים החזקה או הנקה אמיתית. ההבנה מעמיקה יותר".

החזקה הומשגה כמקום בטוח שנוצר על ידי האנליטיקאי עבור המטופל. בפסיכותרפיה, החזקה מתייחסת להחזקה רגשית ונפשית. המטפל מאפשר למטופל להרפות מהמציאות ולחזור למצבים מוקדמים יותר של עצירת ההתפתחות, בשירות של תיקון וריפוי. המטפל מזהה את צרכיו הרגשיים של המטופל ומנסה להיענות להם, כך הוא יוצר סביבה בה נפשו של המטופל יכולה להתפתח. המטפל מציע החזקה רגשית למטופל, להיות נוכח אתו, לזהות ולהבין מה הוא מרגיש, בצורה בטוחה ומקבלת. המטפל נוכח עם המטופל מול תחושותיו, מגלה עניין ומקבל את רגשותיו שהן אמתיות וחשובות כאחד.

באמצעות החזקה נפשית, המטפל מסייע למטופל לשקף את רגשותיו, לחשוב בצורה חופשית יותר על עצמו ולשנות את המושגים של המטופל לגבי מי שהוא חושב שהוא, כך שהוא יוכל לפתור בעיות ולהתמודד עם דברים שהוא רוצה להשיג. כפי האם עוזרת לילדה להרגיש בטוח יותר על ידי ניהול הרגשות הסוערים שלו כלפי עצמו, הילד לא נאבק ברגשות קשים לבדו, שכן האם עוזרת לילד להבין את רגשותיו וללמוד לנהל אותם, כך גם בטיפול. המטפל מסייע למטופל לנהל את הרגשות שקשה לו להתמודד עימם, כמו בלבול, דיכאון, חרדה או כעס. הדרך לעשות זאת היא באמצעות מערכת יחסים מחזיקה, בה המטפל נוכח באופן אמין, עקבי, נוכח, בטוח ומותאם למצבו הרגשי האישי של המטופל. המטפל נוכח וקשוב לרגשות המטופל, בכך הוא מאפשר למטופל לעשות את אותו הדבר עבור עצמו ולגלות באמצעות טיפול כי רגשות אשר קשה לו לבטא או להתמודד איתן יכולות להיות קלות יותר להבנה. בהקשר זה, ההחזקה ככוללת את התמיכה ההכרחית של האנליטיקאי לבידוד מפני פגיעות מהעולם החיצוני. בידוד זה חשוב מכיוון שהוא מקל על תהליך בו מטופלים יכלו לחוות את פנימיותם ללא הפרעה. עמדה זו מאפשרת להתפתחות נפשית להתרחש ולחוויות של אינטגרציה הולכים וגדלים.

מה בין החזקה והכלהעריכה

החזקה והכלה שואפות ליצור אותו ואפקט; לשמור על העצמי מפני התפרקות, ולאפשר למטופל להביע ולחקור רגשות שונים, כשהמטפל יוצר עבורו מרחב רגיש, מוגן ואמפתי. בנוסף, שני המונחים שמים דגש דומה על חוויית השכול, הפרידה, הנטישה כממריץ העיקרי של למידה וצמיחה קוגניטיבית.

גם החזקה וגם הכלה מתמקדות בהתפתחות הרגשית של התינוק:

  • ביון- מדגיש את ההיבט הרגשי בהתייחסות להכלה של האם את ההשלכות של תינוקה לגבי תחושות לא נוחות. היא מעכלת אותם נפשית, מבינה אותם, ובאמצעות תגובתה המבינה והאמפתית היא מאפשרת לתינוק לחוות חוויה רגשית משמעותית ולהקל על המצוקה שלו.
  • ויניקוט- מתאר את ההתכווננות הכוללת של האם לתינוקה, המבוססת על האמפתיה שלה עם התינוק. זה מקיף את מטרת ההחזקה ומאפשר לאגו של התינוק להשתלב ולהגשים את האינסטינקטים שלו.

לעומת זאת, לפי ויניקוט, הנפש צומחת מתוך עצמה ופונקציית ההחזקה האימהית מגנה מפני פגיעות, שיכולות לנבוע מגורמים חיצוניים או פנימיים, ועלולות להפר את המשכיות חווייתה העצמית. ואילו ביון היה סבור שהנפש עצמה מייצרת חוויות מאיימות שאין בכוחה לעבד לכדי תחושות וחוויות נפשיות (אלמנטים בטא), והנפש זקוקה למיכל חיצוני שיכיל אלמנטים אלה ויעבד אותם עבורה, בשביל שהיא תוכל לקלוט אותם חזרה בצורה הניתנת לעיכול.

בנוסף, הדגש בהחזקה הוא על סוג של עזרה ששומרת על הנפש מפני גורמים שמסכנים את המשך קיומה. מבחינת ביון, הנפש עצמה מייצרת את החומרים שהנפש מאוימת מהם, לכן יש צורך לקחת לתוך המיכל האימהי את החומרים האלה של נפש התינוק ולעבד אותם שם.

  • ויניקוט היה סבור שכישלון מצד האם לספק לתינוקה "סביבה מחזיקה" הולמת יוביל ל"הפרעת עצמי כוזב", המאופיינת ביחס מרוחק וקור רגשי. לכן, אחת המטרות העיקריות של המטפל היא לספק "סביבה מחזיקה" למטופל, בשביל שיוכל להתחיל להכיר ולעמוד בצרכי האגו שהוזנחו בעבר, ובכך להקל על הופעתו של העצמי האמיתי.
  • לפי ביון, אם שאינה מכווננת אל תינוקה אינה מסוגלת להכיל ולעבד את ההזדהויות ההשלכתיות שלו, ובכך משאירה אותו נתון לחסדי חווייתו המפורקת והמבעיתה. הוא הרחיב את מושג הזדהות השלכתית של קליין, הפך אותו לבין-אישי, כשהוא משנה אותו מפנטזיה בנפשו של אדם אחד לאירוע התייחסותי מורכב בנפשם של שני אנשים. ביון טען שהמטופלים עשויים להשליך על המטפל לפחות חלק מהרגשות הקשים שלהם, ואם הוא יהיה מודע אליהם וימצא דרך להביע אותם במילים, אז יתחיל התהליך של החזרת הרגשות הללו, חשיבה עליהם ושילוב בתחושת העצמי.

לסיכום, המונחים הפסיכואנליטיים "החזקה" ו"הכלה", למעשה, כרוכים אחד בשני. על מנת להכיל רגשות קשים ולאחר מכן להחזיר אותם למטופל בצורה הניתנת לניהול, הרגשות חייבים להיות "מוחזקים" על ידי המטפל – הוא אוחז בכאב, בייסורים, בבלבול ומדגים בפני המטופל שהרגשות הללו נסבלים למרות הכל. ניתן אף לתאר את ההכלה כיכולתו של אדם "להישאר עם" הסבל של ישות אחרת, תוך החזקה פסיכולוגית ורגשית של הייסורים באופן המאפשר לשרוד את הרגש על ידי הסובייקט.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • דונלד ויניקוט, משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1971
  • נעמי קלנר, דבשת הגמל: על טכניקת הטיפול הפסיכודינמי, הוצאת מודן, 2009.
  • מיטשל, א., בלאק, ג. (1995). פרויד ומעבר לו, תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים.
  • Abram, J. (1996; 2007) The language of Winnicott: a dictionary of Winnicott’s use of words Karnac Books London
  • Abram, J. (2008) Donald Woods Winnicott: a brief introduction Int J Psychoanal (2008) 89:1189–1217
  • Kohon G, editor (1989). The British School of psychoanalysis: The independent tradition. London: Free Association Books.
  • Winnicott DW ( [1947] 1949). Hate in the countertransference. Int J Psychoanal 30:69–74.
  • Winnicott DW (1988). Human Nature, Bollas C, Davis M, Shepherd R, editors. London: Free Association Books.

קישורים חיצונייםעריכה