פתיחת התפריט הראשי

פרשנות (וכן פירוש ואינטרפטציה) הוא כלי מרכזי להתערבות טיפולית במסגרת טיפול פסיכודינמי, בו תגובת המטפל מאפשרת תובנה חדשה או חוויה חדשה אצל המטופל. לרוב, מעלה המטפל הצעות להסבר המשמעות הסמויה והלא-מודעת בתכנים ובהתנהגויות של המטופל, ובכך מקדם את התהליך הטיפולי. במהלך הטיפול עולות אפשרויות שונות לפירוש והסבר התכנים שמעלה המטופל, במטרה להעמיק בתכנים אלו, לנתח אותם ולהבין את הגורמים הסמויים שלהם, וזאת כדי להגיע להבנה טובה יותר של התכנים הלא-מודעים המשפיעים על רגשותיו והתנהגותו של המטופל.

פרשנות בתפיסות מסורתיותעריכה

הגישה הפסיכואנליטית המסורתית ראתה בפרשנות המילולית ככלי העיקרי של המטפל. הפרשנות מתייחסת אל חלומות המטופל, אל אסוציאציות חופשיות שהוא מעלה במהלך הטיפול, אל ההתנגדויות ואל יחסי ההעברה.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה, פיתח את האנליזה, שיטת הטיפול, שמטרתה לחשוף מחשבות לא מודעות וליצור תובנות חדשות שבסופו של דבר ישנו את מבני היסוד הלא מודעים של הנפש. האנליזה שמשמעותה פירוק מרכיבי היסוד של הנפש, מגלה פחדים תקוות ופנטזיות ינקותיות, מביאה ליצירת אינטגרציה חדשה של מרכיבים אלה. הפרשנות של הפסיכואנליטיקאי משחרר אנרגיה ליבידינאלית הכלואה בקונפליקטים הינקותיים ורותמת אותה לבנייה מחדש, בריאה יותר, של הנפש. תפיסה זו של פרשנות נשענת על האמונה שהפרשנות של האנליטיקאי היא אובייקטיבית ושוברת את מחסומי ההדחקה על ידי מתן שם אובייקטיבי לתהליכים נפשיים.[1]

דוגמה קליניתעריכה

  ערך מורחב – דורה (מקרה טיפולי)

דורה הוא כינוי שהוענק על ידי פרויד למטופלת אותה אבחן בשנת 1900 כלוקה בהיסטריה נשית. את הטיפול פרסם במאמרו "קטע מתוך אנליזה של היסטריה", שיצא בשנת 1905 ובו תיאר כי הוטרדה מינית בילדותה, דבר שגרם לה לדבריו לטראומה נפשית. יחד עם זאת, במסגרת הטיפול נתן פרויד לסיפוריה פרשנות אחרת. הוא טען כי הבחילה שחשה לדבריה בעת האירוע הקשה הייתה למעשה היפוך תגובה של תחושתה האמיתית - תשוקה מינית, והתקה של התשוקה מאיברי המין אל איברי מערכת העיכול. כמו כן, טען כי האשמותיה כלפי אביה משמשות אותה כדי לחפות על מחשבות מיניות שלה עצמה. הוא טען כי אידה הייתה מאוהבת באביה, וכי הצורך לדכא אהבה אסורה זו הוּתק לעבר דיכוי משיכתה כלפי הגבר שהטריד אותה.

דורה התקשתה לקבל פרשנות זאת ובעקבת כך עזבה את הטיפול. לאחר זמן מה כשנפגשו סיפרה שהתסמינים נעלמו, פרויד ייחס זאת לפרשנות שנתן לה והיא ייחסה זאת לכך שהיה הראשון שהאמין לסיפורה.

פרשנות בתפיסות מודרניות ופוסטמודרניותעריכה

תפיסות בנות זמננו רואות את מטרת הטיפול באופן שונה, והיא כינון תחושת זהות עשירה יותר ואותנטית ובהתאם, הפרשנות אינה כלי לחשיפת התכנים הלא מודעים, אלא כלי ליצירת הכלה, שיקוף, החזקה - חוויות בטיפול שתפקידן להעשיר את המציאות הנפשית הסובייקטיבית של המטופל.

סטיבן מיטשל מסביר כי המטופל אינו זקוק לתובנה, אלא לחוויה של נראות, הערכה ואכפתיות. על פי תפיסה זו פירוש בצורה המסורתית אינו נחווה שיצירת תובנה, אלא כאירוע בין אישי שמשמעותו נקבעת מדפוסים של יחסים האופייניים למטופל. באופן זה יכול הפירוש הקלאסי להיחוות לעיתים כשיחזור מאיים של הטראומה המקורית.[1]

תומאס אוגדן מתאר את השפעת המרחב הפוטנציאלי שמאפשרת למטופל לגלות ולחקור את הסובייקטיביות שלו. "משימתו של המטפל היא לספק תנאים שבהם עשוי המטופל להעז וליצור משמעויות אישיות שהוא יכול לחוות אותן ולשחק בהן, וזאת באמצעות ניהול מסגרת הטיפול ובאמצעות פירושיו".[2]

"אני מציע פירושים משתי סיבות:
1. אם לא אציע, המטופל עלול להתרשם שאני מבין הכול. במילים אחרות, אני שומר על איכות חיצונית מסוימת בכך שאינני מדייק בהבנה - אפילו בכך שאני שוגה.
2. ביטוי מילולי ברגע הנכון מגייס כוחות אינטלקטואליים. זה גרוע לגייס תהליכים אינטלקטואליים כשהם מנותקים מקיום רגשי-גופני... פירוש אחד בפגישה מספק אותי, אם התייחס לחומר שעלה תוך שיתוף פעולה בלתי מודע של המטופל.
(ויניקוט, מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, 1965)

וילפרד ביון מניח ביסודות הפרקטיקה הטיפולית שלו את הרעיון שהטיפול מתקיים בכאן ועכשיו, ולכן הפירוש מתייחס תמיד להווה, ואינו אובייקטיבי כי הוא תמיד בחירה בין אפשרויות רבות. הפירוש מאפשר למטופל לעבור בין שכבות נפשיות שונות. תנועה זו נועדה להתגבר על מחסומים ומכשולים בנפש.[3]

בעוד הפרשנות הקלאסית נתפסת כמידע שיש למטפל ואותו הוא מוסר למטופל כדי לרפאו, תאורטיקנים מאוחרים יותר שינו תפיסה זו וראו את הפרשנות כהצעה של המטפל או כגילוי משותף שעולה מתוך השיח הטיפולי. דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, השווה את הפירוש למרית הרופאים המבריקה שהייתה נותרת על שולחן הטיפול וחיכתה לילד שיאחז בה אם גילה אותה במקרה שהיא מצאה חן בעיניו. כך טען שהמטפל צריך לאפשר למטופל לגלות את הפרשנות ולא לדחוף אותה אל פיו. התפיסה המהפכנית של ויניקוט נתנה מקום לאי הידיעה של המטפל ולספונטיות שלו. את מקור הצורך להבין ולתת משמעות ייחס חרדה של המטפל ובמקום זאת עודד פרשנות שמצביעה על הפגיעות של המטפל והאותנטיות שלו. בנוסף, ההמשגה של תופעות מעבר משנה את ההתייחסות לפרשנות כאובייקט מעבר אותו מעניק המטפל, אך יחד עם זאת נברא על ידי המטופל. רעיון זה מטשטש את הגבולות בין הפרשנות לבין האסוציאציות החופשיות.[4]

מטפלים מהגישה ההתייחסותית פיתחו את רעיונותיו של ויניקוט אודות הפירוש וראו אותו כאירוע שהוא התייחסותי בבסיסו. פירוש יחסי העברה מהווה השתתפות או מימוש של היחסים ואינו יכול להיות נפרד מהם. לדוגמה, נוויל סימינגטון טען שהפירוש, יותר מאשר מטרתו לשנות את תובנתו של המטופל, הוא סממן של היחסים בין המטפל והמטופל ולכן הפירוש הוא החצנה של שינוי שכבר התרחש והוא חיוני כדי להעביר אותו למודעותו.[4]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס, "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" - פירוש (עמ' 597–600), הוצאת תולעת ספרים, 2011

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 סטיבן מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, הוצאת תולעת ספרים, 2003
  2. ^ תומאס אוגדן, מצע הנפש, הוצאת תולעת ספרים, 2003
  3. ^ יעקב מטרי, בית לנפש, מודן, 2005
  4. ^ 4.0 4.1 לואיס ארון, פירוש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל, עמי ברונסקי (תרגום), ‏ Psychoanalytic Dialogues, ‏1992