האופרה הישראלית
האופרה הישראלית הייתה בית האופרה היחיד שפעל בישראל משלהי המנדט הבריטי ועד לסגירתו ב-1982. ב-1985 קם בית אופרה חדש – האופרה הישראלית החדשה, הפועלת עד היום.
 | |
 | |
| בית האופרה בשנת 1949, בעת ששימש כמשכן הכנסת | |
| תאריך ייסוד | 1947 |
|---|---|
| מייסד |
אדיס דה פיליפ  |
| תאריך פירוק | 1982 |
| מיקום | תל אביב |
| אולם קונצרטים | בניין קולנוע קסם |
  | |
רקע - האופרה הארצישראלית
עריכה
ערך מורחב – האופרה הארצישראלית
ב-1917, עם היוודע דבר הצהרת בלפור, החליט המוזיקאי היהודי-רוסי מרדכי גולינקין, מנצח בבית האופרה בסנקט פטרבורג, להגשים חלום - הקמת בית אופרה עברי. הוא אסף כספים בקונצרט מיוחד שארגן, שבו שרו את התקווה בעברית. ב-1923 עלה לארץ.
האופרה בניהולו נוסדה בתל אביב, למרות כוונתו המקורית להקימה בירושלים, ב-28 ביולי 1923, בשם אופרה ארץ-ישראלית. הצגת הבכורה הייתה האופרה "לה טרוויאטה" מאת ורדי, שהועלתה בקולנוע עדן, בניצוחו של גולינקין. בהופעות הראשונות הופיעה האופרה באולמות קולנוע, בהיעדר משכן מתאים יותר. זמרי אופרה הובאו מחו"ל.[1] ואת התפאורות צייר הצייר האומן הירושלמי שמואל מלניק.
במשך 4 שנים עמד גולינקין בראש האופרה, ובשנים אלו העלה 17 הפקות, כשבין הבולטות שבהן: "פאוסט", "שמשון ודלילה", "אאידה" ו"ההוגנוטים", וזאת על רקע קשיי תקציב שהלכו והחריפו, עד שב-1927 אזלו המקורות הכספיים. באותה שנה נסע גולינקין למסע גיוס כספים בארצות הברית, אך משחזר ארצה, לא הצליחה האופרה שלו לשחזר ימיה כקדם, עד לסגירתה הסופית ב-1940.
האופרה הארצישראלית העממית
עריכה- ערך מורחב – האופרה הארצישראלית העממית
בפברואר 1941 הקימו מרק לברי וגאורג זינגר את "האופרה הארצישראלית העממית". חבריה התארגנו על בסיס קואופרטיבי וכללו כ-80 עובדים (מנצחים ובמאים, סולנים, נגני תזמורת, רקדניות ומקהלה). ב-1942 הוחלט על הקמת "חוג ידידי האופרה" כדי להתמודד עם המצוקה הכלכלית שבה הייתה האופרה נתונה. על חברי החוג נמנו אישי ציבור מרבדים שונים. גולת הכותרת של האופרה העממית הייתה הפקתה של האופרה העברית הראשונה - "דן השומר" בהלחנת מרק לברי ובבימויו של משה הלוי בשנת 1945. האופרה העממית הפסיקה את פעילותה עקב קשיים כלכליים בתחילת 1947. בשנות פעילותה העלתה 18 אופרות ואופרטות שונות בפני קהל של למעלה מ-150 אלף צופים.
האופרה הישראלית
עריכה
בנובמבר 1945 הגיעה לארץ זמרת הסופרן אדיס דה פיליפ. ימים אחדים לאחר הגעתה כינסה מסיבת עיתונאים בתל אביב והודיעה:
בואי לארץ איננו מקרי. שנים על שנים חלמתי על נסיעה זו...בדעתי לחזק את "האופרה העממית" ולבנות היכל אופראי מכספים שיצטברו מהופעותי ומתרומות שאגייס. אישית, אינני זקוקה לכסף, יש לי די.
זמן קצר לאחר הגעתה ארצה הכירה דה-פיליפ את שמחה אבן-זהר ששימש אז כגזבר "חוג ידידי האופרה הארצישראלית העממית". השניים התאהבו וסיפור אהבתם הכה גלים בתל אביב עקב היותו של אבן-זוהר נשוי ובעל משפחה. ב-1947 היא הקימה יחד עם אבן-זהר את האופרה הלאומית הישראלית[2]. הם חילקו ביניהם את התפקידים כך שהיא טיפלה בתחום האמנותי והוא בתחום המנהלי. לצורך השגת ציוד בסיסי כתלבושות, איפור וכיוצא בזה יצאה דה-פיליפ לארצות הברית ורכשה את הדרוש מכספה. התפאורות נרכשו מהאופרה העממית. מרדכי גולינקין כיהן כחבר הוועדה האמנותית של האופרה וכמנצח. הוא אף ניצח על הופעת הבכורה שלה, האופרה "תאיס", ב-15 באפריל 1948, בגיל 73.
תוכניתה המקורית של דה פיליפ הייתה לגייס את התזמורת הפילהרמונית הישראלית כתזמורת האופרה. אולם, תוכנית מיוחדת לשילוב האופרה והתזמורת שהגה מזכיר התזמורת, שלמה לברטוב, לא הייתה ישימה בגלל התקציב הרב של כ-80,000 לירות שנדרש חוג ידידי האופרה לגייס לשם כך. גורמים נוספים מנעו את שיתוף הפעולה בין האופרה לתזמורת: בין הנהלת התזמורת לבין המנצח גולינקין, שבחרה דה פיליפ כיועץ מוזיקלי, לא שררו יחסים תקינים וכן חששו ראשי התזמורת שהאופרה תנגוס בקהל היעד הפוטנציאלי שלה. בעיה נוספת הייתה מיקום התזמורת - באולם הבימה מוקמה התזמורת מתחת לבמה (דות) וראשי הפילהרמונית חשו שמיקום זה מפחית מחשיבות התזמורת ביחס לשחקנים בעיני הקהל. המשא ומתן בין דה-פיליפ לתזמורת נמשך כמעט עד הופעת הבכורה ולבסוף סירבה הפילהרמונית לנגן בהצגות האופרה. אבן-זהר הצליח לגייס את "התזמורת הסימפונית העממית" של מועצת הפועלים, שהוקמה זמן קצר לפני כן, ובניצוחו של גולינקין החלו החזרות.
השנים הראשונות עד 1954
עריכההצגת הבכורה נערכה ב-15 באפריל 1948 בבית הבימה. על ההצגה ניצח גולינקין בן ה-73. את הכוריאוגרפיה להצגה יצרה יהודית אורנשטיין.
לאחר פתיחתה, הייתה האופרה מוגבלת בתחומים רבים: לא היה בארץ במאי אופרה ולהבאת במאי מחו"ל לא היו אמצעים. לבסוף הוצע הבימוי לפרידריך לובה, במאי "האהל" המנוסה, אולם הלה היה חסר ניסיון בבימוי אופרות וכן לא היה בעל רקע מוזיקלי. הבאת זמרים מחו"ל הייתה בעייתית גם תקציבית וגם ביטחונית, בגלל פרוץ מלחמת העצמאות ולכן חלק מן הסולנים ששובצו, לא היו ממש מתאימים לתפקידם. כיוון שלאופרה לא היה מבנה משלה ערכו השחקנים את החזרות הראשונות ב"בית ברנר". לאחר זמן קצר נלקח הבניין לצרכים ביטחוניים והחזרות נערכו ב"בית הפועל". את תפקיד מנצח המקהלה ייעדה דה פיליפ למנצח הצעיר גארי ברתיני, אולם כיוון שהצדדים לא הגיעו להסכמה נבחר לתפקיד מנצח המקהלה שלמה קפלן.
מהקמתה ועד תחילת שנות ה-60 הועלו כל האופרות בשפה העברית. לרובן כתב אהרן אשמן את הלברית העברית. בשנות ה-60 שינתה דה פיליפ את גישתה וסברה שהקהל מסוגל להבין אופרה על הצד הטוב ביותר כאשר זו מוצגת בשפת המקור בו נכתבה.
החל מן ההצגה השנייה של האופרה, "הספר מסביליה", נטלה דה פיליפ על עצמה את מלאכת הבימוי. במלאת שנה לפתיחת האופרה, ב-29 בנובמבר 1948, שודרה לראשונה הצגה בקול ישראל – "הספר מסביליה". לדה פיליפ היה חשוב להציג בירושלים, כדי להעלות את המוראל לתושבי העיר. לאחר שבועות רבים של דיונים עם הרשויות הותר לאופרה להציג בעיר. כל הלהקה עלתה ירושלימה ב-22 בדצמבר אותה שנה ו"הספר מסביליה" הוצגה באולם קולנוע אדיסון. לפני תחילת ההצגה הצהירה דה פיליפ בפני הקהל: "אינכם בודדים. בתל אביב לא שכחו אתכם." מחוסר מקומות לינה בעיר נאלצה כל הלהקה לצאת לכיוון תל אביב עם תום ההצגה.
בעת הקמתה לא היה לאופרה מבנה משלה, על פי סיכום עם תיאטרון "הבימה" הופיעה האופרה רק בימי ג' בערב באולמה של זו. גם מחסן התלבושות של האופרה שכן בבית הבימה. בשאר הימים נערכו חזרות והופעות בערים אחרות בארץ, בעיקר בירושלים ובחיפה. בשל גירעון כספי וסכסוך ממושך עם הבימה על השימוש באולם וגובה דמי השכירות הפסיקה האופרה את הופעותיה בתחילת מאי 1954.[3] בעקבות הגירעון, לא שולמו משכורות לעובדים במשך תקופה ארוכה.
בתחילת שנות ה-50 יצר האמן פאול לוי את התפאורות לאופרות "כרמן", "פאוסט" ו"היתומה" (אופרה של ולדימיר רביקוב (Rebikov), לברית של הלל ברגמן-אביחנן). האופרה אף הביאה לראשונה זמר אורח מחו"ל - את זמר הבס רפאל אריה (יהודי בולגרי) מלה סקאלה. עד לסגירתה העלתה האופרה 18 אופרות ואופרטות שונות.
שר החינוך הקים בינואר 1955 ועדת חקירה ממשלתית, שכללה את גרשון אגרון, ידידיה אדמון וד"ר שפירא, על מנת לאפשר את חידוש פעילות האופרה. במרץ 1957 רצתה האופרה להקים שני צריפים - לחזרות ולתפאורה ליד רח' בלוך, אולם עיריית תל אביב התנגדה למהלך זה. בתקופה בה האופרה לא הציגה נאלצו כמה משחקניה למצוא לעצמם משרות מחוץ לישראל.
ביולי 1957 הודיעה דה-פיליפ במסיבת עיתונאים שהאופרה תחזור לפעילות בסתיו ותחל בעריכת חזרות באולם ברחוב מנדלשטם 12. בינואר 1958 רכש חוג ידידי האופרה את בניין קולנוע קסם לשעבר עבור האופרה. המבנה עלה 440,000 אלף לירות. מחצית מן הסכום מימנה המדינה.
במשכן הקבע משנת 1958
עריכה
_-_VERDI%27S_-_NABUCCO.jpg)
במאי 1958, החלה האופרה בהופעותיה במשכן הקבע החדש שלה - בניין קולנוע קסם[4] בצומת הרחובות הרברט סמואל ואלנבי בתל אביב - כיום כיכר הכנסת. במקום בו עמד בניין האופרה עומד כיום מגדל האופרה.
הצגת הבכורה של האופרה "פאוסט" (של שארל גונו) הועלתה במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי.[5] באוגוסט אותה שנה, העלתה האופרה את הצגת הבכורה של האופרה העברית "אלכסנדרה", שכתב מנחם אבידום ללברית של אהרן אשמן. בתחילת שנות השישים אירחה האופרה זמרים בינלאומיים בתחילת דרכם. אחד מהם, הטנור פלסידו דומינגו, הגיע לתל אביב ב-1962, ושהה בעיר כשלוש שנים. הוא הופיע ב-12 תפקידים שונים, ובין היתר בתפקיד שמשון הגיבור באופרה "שמשון ודלילה". מסופר כי התגלע סכסוך כספי בין דומינגו להנהלת האופרה.[6]
למרות הדומיננטיות של דה פיליפ, הייתה האופרה הישראלית שרויה במשך שנים בגירעונות כספיים, על רקע היעדר תקציב ממלכתי ראוי, ולא עלה בידה להגיע למעמד בינלאומי מקביל לזה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בנוסף, נמתחה גם ביקורת על איכות ההפקות שהעלתה.
בעקבות פטירתה של דה פיליפ ביולי 1978, המצב החמיר. האופרה הביאה את אלכסנדרו סימברגר מרומניה, ששימש בעבר כמנהל האופרה הלאומית הרומנית, לשמש כבמאי. הוא החזיק במשרה זו עד סגירת האופרה. בתקופתו הועלו יותר אופרטות מבעבר עקב ניסיונו בבימוי בתחום זה. בסוף יוני 1982, בתום עונת ההצגות, נסגרה האופרה לאחר שהמועצה לאמנות ליד משרד החינוך החליטה להפסיק את התמיכה בה[7]. ההצגה האחרונה שהועלתה הייתה המחזמר "אוקלהומה"[8]. האופרה נסגרה סופית באוגוסט 1982. מנהל המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, אבנר שלו, הבטיח עם הסגירה שיוקם גוף חדש "אנסמבל אופראי"[9], שיהיה מצומצם בהיקפו ויפעל בשיתוף עם התזמורת הקאמרית הישראלית[10]. בפועל הוקמה "האופרה הישראלית החדשה" רק כעבור מספר שנים.
מנצחים
עריכהבמהלך השנים שימשו באופרה המנצחים הבאים:
- שלמה קפלן, מנצח מקהלה
- זאב פריאל (פרידלנדר)
- גאורג זינגר
- לאסלו רוט
- אלכסנדר טרסקי
- יצחק שטיינר[11]
- אריה לבנון (בין השנים 1972-1982)
לקריאה נוספת
עריכה- יוסף אוליצקי, אדיס: פרקים בתולדות חייה של אדיס דה-פיליפ, תל אביב: הוצאת המחבר, תשמ"ג 1983.
קישורים חיצוניים
עריכה
- האופרה הישראלית, דף שער בספרייה הלאומית
- חנוך רון, האופרה הישראלית : הרנסאנס החדש בחיי המוזיקה בישראל, באתר מט"ח
- ליטל לוין, היום לפני 60 שנה: האופרה הישראלית נגד מבקרי המוזיקה, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2009
- האופרה הישראלית, באוסף המוזיקה הישראלית, אדם
הערות שוליים
עריכה- ^ "אם תרצו אין זו אגדה - אופרה בפלשתינה!", באופוס - המגזין למוזיקה קלאסית
- ^ בתחילה היא נקראה "הארצישראלית"
- ^ שמואל יוסף עגנון, דבר, 5 במאי 1954
- ^ בו שכנה הכנסת לפני מעברה לירושלים
- ^ האופרה הישראלית פותחת שעריה במוצאי חג שבועות, דבר, 23 במאי 1958
- ^ לפי מקור זה, הובטחה לדומינגו משכורת בת אלף לירות שטרלינג לשנה, בעוד שהוא הבין שמדובר במשכורת חודשית.
- ^ הממשלה מפסיקה תמיכתה באופרה, דבר, 26 באפריל 1982
ראשי האופרה אצל בגין, דבר, 1 ביוני 1982 - ^ מרים בר, האם שירת הברבור?, דבר, 2 ביוני 1982
- ^ חנה ידור, "לא נעשה 'גראנד אופרה' בכסף של דלפונים, מעריב, 11 באוגוסט 1982
- ^ יעקב הכהן, "קבוצת האופרה" תקום במקום האופרה הישראלית, מעריב, 3 באוגוסט 1982
- ^ יעקב העליון, קשיים במוזיאון, מסך ומסיכה, שביבים, מעריב, 1 בפברואר 1981