המהפכה החוקתית (ספר)

ספר של גדעון ספיר

המהפכה החוקתית – עבר הווה ועתיד הוא ספר עיון מאת גדעון ספיר, העוסק במהפכה החוקתית במדינת ישראל.

המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד
המהפכה החוקתית
כריכת הספר
כריכת הספר
מידע כללי
מאת גדעון ספיר
שפת המקור עברית
סוגה עיון
נושא המהפכה החוקתית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה ידיעות אחרונות, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה
תאריך הוצאה 2010
מספר עמודים 295
קישורים חיצוניים
מסת"ב ISBN 978-965-545-166-5
הספרייה הלאומית 990027874340205171
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הספר סוקר את הניסיונות הכושלים המוקדמים לכונן חוקה לישראל, מנתח את הסיבות להצלחתם של מובילי המהפכה החוקתית ומציע הערכה ביקורתית של המהפכה החוקתית ושל השלכותיה העתידיות. בנוסף, ספיר מציע חלופות אפשריות להשלמת המהלך החוקתי בישראל, במרכזן הצעתו לאימוץ 'המודל הדיאלוגי לחוקה'.

כותב הספר, גדעון ספיר, היה בעת כתיבתו מרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, מומחה למשפט חוקתי, לתאוריה חוקתית וליחסי דת ומדינה.

המחבר ועמדותיועריכה

גדעון ספיר, מחבר הספר, היה בעת כתיבתו מרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, מומחה למשפט חוקתי, לתאוריה חוקתית וליחסי דת ומדינה, והועלה לדרגת פרופסור עם פרסומו. ייסד בפקולטה למשפטים את הקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות. לימים שימש העורך הראשי של כתב העת מחקרי משפט ולאחר מכן של כתב העת 'Journal of Law, Religion and State'. נמנה עם מייסדי פורום קהלת והוא משמש עמית בכיר בו[1]. ספיר הוא מהמבקרים הבולטים של המהפכה החוקתית[2], ושמו נכלל פעמיים ברשימת המועמדים למינוי לבית המשפט העליון[3].

תוכן הספרעריכה

הספר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בתיאור ההיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל. החלק השני דן בעתידה החוקתי של ישראל ומציע חלופות אפשריות להשלמת התהליך החוקתי.

חלק ראשון – עבר והווהעריכה

בחלקו הראשון של הספר עוסק ספיר בתיאור ההיסטוריה החוקתית של ישראל עד המהפכה החוקתית ובמהלכה.

המשפט החוקתי עד המהפכהעריכה

הפרק הראשון עוסק במצב החוקתי בישראל מקום המדינה ועד לשנות התשעים.

ספיר מתאר את סירובו של בית המשפט העליון להכיר במגילת העצמאות כמסמך חוקתי ומנתח את הגורמים להכשלת כינון חוקה. את עיקר האחריות למסמוס התהליך החוקתי, באמצעות ההחלטה לכתוב את החוקה פרקים-פרקים, מטיל ספיר על דוד בן-גוריון[4].

באמצעות סקירה של פסקי דין מוקדמים בוחן ספיר את המעמד שהעניק בית המשפט לחוקי היסוד, ומגיע למסקנה כי עד למהפכה החוקתית בית המשפט לא הכיר בעליונות נורמטיבית של חוקי היסוד אלא רק ביכולתה של הכנסת לכבול את עצמה בצורה פורמלית[5].

מתוארת ההגנה שהעניק בית המשפט לזכויות האדם, בהיעדר חוקה: פרשנות מצמצמת של חוקים שפוגעים בזכויות אדם וביקורת על שיקול הדעת המנהלי, תוך הסתייגות נחרצת מהאפשרות לבטל חקיקה בשל פגיעה בזכויות. האפשרות לפסול חוק שפוגע בזכויות אדם הועלתה לראשונה על ידי השופט אהרן ברק באִמרת אגב[6], אך גם הוא הסתייג מיישום האפשרות באותה עת[7].

המהפכה החוקתית והתגובות אליהעריכה

ספיר מייחד מקום לדיון בשאלה כיצד צלחה המהפכה החוקתית את המכשולים שמנעו כינונה של חוקה עד שנות התשעים. הוא מציג ארבע תשובות אפשריות: ניצול רגע היסטורי שבו הגיע האמון הציבורי במערכת הפוליטית לשפל, נכונותם של מקדמי חוקי היסוד להתפשר עם מתנגדי החוקה, הטעיה שביצעו מקדמי המהפכה באשר לאופי השינוי החוקתי המתגבש והאינטרס של ההגמוניה הוותיקה בישראל להעביר כוח שלטוני מהרשויות הנבחרות לבית המשפט. ספיר מציע ששילוב כלל הגורמים האלה הביא להצלחת המהלך החוקתי[8].

לפי ספיר, מחוללה העיקרי של המהפכה החוקתית הוא בית המשפט, שפיתח את מעשי הכנסת בשורה של פסיקות. בפסיקות אלה שודרג מעמדם של כל חוקי היסוד והורחבה רשימת הזכויות המוגנות כחלק מ'כבוד האדם', תוך הכללתן של זכויות שהושמטו במכוון בתהליך החקיקה[9].

החלק הראשון של הספר נחתם בסקירת התגובות למהפכה החוקתית. ספיר מציין את ההתנגדות מצד המחנה הדתי בישראל להרחבת סמכויות בית המשפט ואת ההצטרפות של חלקים בימין הישראלי, ושל נציגים מהשמאל, לביקורת על שינוי האיזון בין הכנסת לבית המשפט.

היעדרה של ביקורת אקדמית משמעותית על המהפכה החוקתית, בשנותיה הראשונות, מוסברת לפי ספיר בהשתייכותם של רוב אנשי האקדמיה להגמוניה הישראלית הישנה ששאפה לחזק את בית המשפט על חשבון הכנסת, כהגנה מפני עלייתן של האליטות החדשות בחברה הישראלית[10].

הספר בוחן את ההצעות לעיצוב המבנה החוקתי בישראל שעלו בשיח הציבורי לאחר המהפכה החוקתית. ספיר דוחה את ההצעה לאמץ את שיטת הביקורת הריכוזית ומסתייג מההצעה לחייב רוב מיוחד לשם פסילת חוק. הוא מצדד בהצעות לשינוי שיטת בחירת השופטים והתאמתה למקובל בדמוקרטיות, ובהצעה לקבוע בחוק שרק הרכב מורחב של בית המשפט יוכל לדון בחוקתיותו של חוק[11].
ספיר מתאר את הצלחתם של תומכי המהפכה החוקתית לבלום את כל הצעות השינוי, אך מזהיר כי ההידרדרות במעמד בית המשפט העליון מסוכנת ליציבות במדינה. ספיר קורא לכנסת ליטול לידיה את הובלת המיזם החוקתי ולעצב את החוקה בתהליך מסודר, במקום להתנצח עם בית המשפט ולנסות להחלישו, ולהקדים להצעות השינוי דיון עקרוני בשאלת מטרתה היסודית של החוקה[12].

חלק שני - עתידעריכה

חלקו השני של הספר עוסק בבחינת הכיוון הרצוי לכינונה של חוקה בישראל. ספיר מתאר שלושה רציונלים אפשריים לכינון חוקה ושלושה מודלים חוקתיים הנגזרים מהם. הוא בוחן את התאמתם של כל רציונל ומודל למציאות הישראלית, ואת האפשרות לשלב ביניהם וליצור מודל אידיאלי לחוקה של ישראל.

מודל ראשון - הגנה על ערכי יסודעריכה

המודל הראשון הוא המודל הנפוץ בעולם מאז מלחמת העולם השנייה והרציונל שביסודו מבוסס על ההנחה כי ישנם ערכים בעלי חשיבות עליונה שבדרך כלל אין הצדקה לפגוע בהם, וכי הערכים האלה נתונים בסכנת פגיעה.

המודל החוקתי הנגזר מההנחות אלו כולל הענקת מעמד עליון למסמך המעגן את ערכי היסוד (החוקה), שריון המסמך מפני שינוי חקיקתי רגיל וביקורת שיפוטית על חקיקה המנוגדת לעקרונות החוקה[13].

ספיר מונה את חסרונות המודל וביניהם הקושי להגיע להסכמה על ערכי היסוד, כבילת הדורות הבאים לערכיהם של מכונני החוקה, דלדול השיח הדמוקרטי בסוגיות עקרוניות ופגיעה בעיקרון הדמוקרטי לפיו הכרעות ערכיות נעשות בידי העם. הוא מציין גם פתרונות שונים שהוצעו בספרות האקדמית לבעיות אלו[14].

מודל שני - חוקה כדיאלוגעריכה

המודל הדיאלוגי הוא מהחידושים המרכזיים בספר. הוא מבוסס על ההנחה כי ישנן מחלוקות ערכיות שלא ניתן להכריע בהן על פי כללים אובייקטיביים ושההכרעה בהן צריכה להיעשות בידי הציבור. הנחה נוספת שבבסיס המודל היא כי חשוב ששאלות יסודיות ומהותיות תוכרענה לאחר דיון מושכל וכבד ראש ולא בחטף, אך תהליך החקיקה והדיונים הפוליטיים הרגילים אינם מאפשרים דיון רציני כזה.

במודל זה, תפקידה של החוקה הוא לקבוע את הנושאים והעקרונות שפגיעה בהם מחייבת דיון רציני ומעמיק. העקרונות שייקבעו בחוקה כזו יהיו כלליים ולא מפורטים, כדי שהיישום הראוי להם ייקבע דווקא בדיון ציבורי. תפקידו של בית המשפט הוא להיות זרז לקיומו של דיון ציבורי מספק כאשר השופטים סבורים שהמחוקק פגע בזכות יסוד באופן מוגזם. במקרה כזה מכריז בית המשפט כי החוק איננו מתיישב עם החוקה ומחזיר אותו לדיון מחודש בבית המחוקקים. פסיקת בית המשפט והדיון החוזר בחוק יתרמו לקיומו של דיון ציבורי עקרוני בחוק וימנעו פגיעה בעקרונות יסוד ללא תשומת לב מספקת[15].

ספיר מזהה שלוש מדינות שבהן מתקיים באופנים שונים המודל של 'חוקה כדיאלוג': אנגליה, קנדה וניו זילנד.
במודל הקנדי בית המשפט יכול לפסול חקיקה המנוגדת ל"צ'רטר על זכויות וחירויות"(אנ'), אך ניתן לשריין חוק מפני פסילה, למשך חמש שנים, על ידי הצהרת הפרלמנט כי הוא מחוקק אותו על אף שהוא מנוגד לצ'רטר. בניו זילנד מוסמך בית המשפט לפרש כל חקיקה בהתאם לחוק זכויות האדם(אנ'), אך לא לבטל חקיקה המנוגדת לו במפורש. המודל האנגלי מהווה ממוצע בין השיטות הקנדית והניו זילנדית. במסגרתו בית המשפט מוסמך להכריז על חוק שהוא לא מתיישב עם חוק זכויות האדם(אנ'), אך לא לבטלו, והפרלמנט יכול לתקן את החוק או להתעלם מקביעת בית המשפט[16].

המודל השני מספק, לפי ספיר, פתרון לחולשות המודל הראשון, והוא מהווה פתרון ראוי לסכנת הפזיזות של הפרלמנט בפגיעתו בזכויות יסוד. ספיר מציע התאמות למודל זה אם הוא ייקלט בישראל[17].

מודל שלישי - כלל השתקה חוקתיעריכה

המודל השלישי לחוקה שונה משני שהמודלים הראשונים בכך שהוא לא מבקש להגן על ערכים מוסכמים או לעודד דיון רציני לגביהם, אלא להסיר מעל סדר היום הציבורי סוגיות שבמחלוקת חריפה. תכליתו של הסדר כזה היא לאפשר שיתוף פעולה פוליטי וציבורי כאשר ישנן מחלוקות קשות, וזאת על ידי הסדרי פשרה חוקתיים שמסלקים את הסוגיה מעל השולחן. השימוש בחוקה ככלל השתקה בדרך כלל משלים חוקה לפי המודל הראשון או השני והוא לא מהווה הסדר חוקתי מלא כשלעצמו.

ספיר מדגים את השימוש בחוקה ככלל השתקה באמצעות פשרת מיזורי שקיבלו מדינות הצפון והדרום של ארצות הברית, שנקבעה בחוקה מתוך הבנה שהמחלוקת על ההעבדות איננה ניתנת ליישוב וכי היא משבשת את האיחוד בין המדינות.

כדי למנוע מצב בו ההשתקה תפעל רק על הגורמים הפוליטיים ולא על בית המשפט מציע ספיר לנסח הסדרים פרטניים בחוקה בנושאים אותם מבקשים להשתיק, וכך למנוע הן מבית המשפט הן מהפרלמנט חריגה מההסדר שנקבע. אפשרות אחרת היא לקבוע במפורש שבית המשפט לא יוכל לדון בנושאים המושתקים. כפתרון לבעיית הקיבעון, שהוזכרה ביחס למודל הראשון, מציע ספיר לקצוב את כלל ההשתקה בזמן, כך שכעבור זמן ייקבע כלל חדש שיתאים לערכי בני אותו דור[18].

המודל הרצוי לישראלעריכה

בפרק האחרון עוסק הספר בשאלה מהו המודל הנכון ביותר לישראל.

ספיר קובע כי המודל הראשון איננו מתאים לישראל, בעיקר בשל הגיוון התרבותי שבה והיעדר יכולת להסכים על ערכי היסוד של החברה. לפי ספיר, מי שמבקש להמשיך את מפעל החוקה הישראלי במודל הקלאסי, תוך התנגדות לדמוקרטיזציה של בחירת השופטים, "עושה זאת בכוונה ברורה לעקוף את המערכת הפוליטית ולהשליט את הערכים שהוא מאמין בהם באמצעות בית המשפט...".

המודל המתאים ביותר לשימוש בישראל, לפי ספיר, הוא שילוב של המודלים השני (חוקה כדיאלוג) והשלישי (חוקה ככלל השתקה). לפי הצעה זו עיקרה של החוקה ייקבע על פי המודל הדיאלוגי, במטרה להבטיח דיון ציבורי רציני ומעמיק בהצעות חוק שיש בהן פגיעה בעקרונות יסוד. במודל השלישי ייעשה שימוש כדי להסיר מספר נושאים מעל סדר היום הציבורי, ובראשם מחלוקות בענייני דת ומדינה.

את כלל ההשתקה החוקתי מציע ספיר לקבוע בתום פרק זמן שיוגדר מראש לדיון והגעה להסכמה, לנסח אותו באופן מפורט ולתחום את תוקפו בזמן.

בחלק העיקרי של החוקה, שינוסח על פי המודל הדיאלוגי, מציע ספיר לשלב בין האופנים השונים בהם יושם המודל בקנדה, בריטניה וניו זילנד. לפי ההצעה, בשונה מההסדר הבריטי בית המחוקקים לא יוכל להתעלם מפסיקת בית המשפט. בדומה למנגנון ההתגברות הקנדי הכנסת תידרש לאשר מחדש חוק שיוכרז כבלתי חוקתי, או שהוא יתבטל. מוצע לאמץ השיטה הבריטית את החובה להתייחס לשאלת החוקתיוּת בכל הצעת חוק שמוגשת בכנסת, ומהשיטה הניו זילנדית את החובה לקבל חוות דעת מהיועץ המשפטי בשאלת זו טרם העברת החוק.

ספיר מדגיש שאת פסקת ההתגברות יש לנסח לא כהתגברות של הכנסת על החוקה, כפי שמנוסח הסעיף הקיים בחוק יסוד: חופש העיסוק, אלא כמחלוקת של הכנסת עם פרשנותו של בית המשפט.

הרוב הדרוש להתגברות צריך לעמוד, לפי ספיר, על 61, כך שמחד יישמר העיקרון של הכרעת הרוב, אך תובטח רצינות הליך. כדי להבטיח שההתגברות תיושם רק לאחר דיון ציבורי משמעותי מציע ספיר שהכנסת תוכל להצביע בעד התגברות רק לאחר פסילת החוק בידי בית המשפט, ולא לכתחילה[19].

טענות מרכזיותעריכה

  • חידושו העיקרי של הספר הוא הניסיון להציג בפני הקורא את המודל של 'חוקה כדיאלוג', כחלופה למודל הקלאסי לחוקה. לפי המודל הדיאלוגי מטרת החוקה איננה לאפשר לבית המשפט להגן על זכויות האדם מפני המחוקק, אלא לחייב דיון רציני ומעמיק במקרה של חשש לפגיעה כזו. מלבד ההבדל בהסדרים המעשיים שמחייב המודל הדיאלוגי, חידושו הגדול הוא ברציונל החלופי שהוא מציע למודל הנפוץ שמניח כי יש להגן על ערכי היסוד של החברה מפני המחוקק באמצעות בית המשפט[20].
  • ספיר מפקפק בהנחה כי המחוקק נוטה לפגוע בזכויות יסוד ובביטחון כי בית המשפט ייטיב להגן עליהן. הסכנה העיקרית, לשיטתו, היא היעדר דיון הולם במקרים של חשש לפגיעה בלתי מוצדקת, אך כשדיון כזה ייווצר יוכל המחוקק לשקול היטב את הפגיעה הראויה[21].
  • חידוש נוסף של ספיר הוא הצעת השימוש בחוקה גם ככלי להשתקת מחלוקות חריפות מדי שאינן ניתנות ליישוב (המודל השלישי)[22].
  • בניתוח ההיסטורי של מהפכה החוקתית בישראל מציע ספיר כי היא צלחה בזכות שילוב של נסיבות וגורמים היסטוריים ופוליטיים. בין השאר הוא מצדד בגרסה מתונה של תאוריית ההטעיה, לפיה חברי הכנסת לא היו מודעים למשמעות המלאה של חקיקת חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, וההטעיה הפכה חריפה יותר כשבית המשפט העמיס על חוקים אלה משמעויות רחבות יותר אף מאלה שכיוונו אליהן יוזמי החקיקה. הוא מייחס משקל גם לטענה כי העברת הכוח מהכנסת לבית המשפט שירתה את האינטרס של האליטות הישנות במדינה, שחששו מעלייתן של קבוצות כוח חדשות ורצו לשמר את השפעתן בעזרת בית המשפט. מנגנון בחירת השופטים הייחודי לישראל מאפשר לשמר את המצב בו הרכב בית המשפט משקף את ערכי ההגמוניה הוותיקה של ישראל[23].
  • ספיר מתעמת עם עמדתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, לפיה השופטים מסוגלים להכריע בשאלות ערכיות ללא השפעה של אמונותיהם ותפיסותיהם האישיות. לפי ספיר: "הנחות המוצא שהפעילות השיפוטית בהליך החוקתי כרוכה בהפעלת שיקול דעת חזק, וששיקול דעת חזק זה מושפע במידה ניכרת מהשקפת עולמו של השופט, מקובלות בלא ערעור בספרות המקצועית בכל מדינות העולם המערבי"[24].
  • בשאלת שיטת מינוי השופטים מצדד ספיר בהגדלת המעורבות הפוליטית בבחירת השופטים, כדי שתפיסותיהן של השופטים שירכיבו את בית המשפט תייצגנה את התפיסות הרווחות בציבור. הוא מציין כי בניגוד לוועדת זמיר שדחתה את ההצעות לשינוי אופן בחירת השופטים, חיוניות המעורבות הפוליטית במינוי השופטים היא הנחה מקובלת בקרב מומחים למשפט השוואתי[25].

ביקורות ותגובותעריכה

  • נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, התפלמס עם טענותיו של ספיר ואמר כי הביקורת בספר על המודל הראשון לחוקה היא למעשה ביקורת על המודל האמריקאי, ומשכך אין לה מקום בישראל. הוא ציין כי הספר "מניח את התשתית האינטלקטואלית שעליה ניתן לבנות הסכמה לאומית מקיפה של כל החוגים במדינה: הבה נעשה חוקה, הבה נעשה ביקורת שיפוטית, הבה נאפשר לרוב של היום להביע את עמדתו, ולא נהיה המדינה הדמוקרטית שעדיין אין לה הסדר חוקתי מניח את הדעת"[2].
  • לפי פרופ' יפה זילברשץ, המשנה לנשיא אוניברסיטת בר-אילן: "הספר סוקר את שאלת המהפכה החוקתית בהיקף ועומק שטרם נעשו בישראל ועם זאת הוא לא ארוך מדי ולא מייגע". היא ציינה, בהתייחס לספיר, כי: "אתה מצביע בחדות ובבהירות על העובדה שהמהפכה החוקתית אינה אירוע חד-פעמי שאירע במרץ 1992 עם חקיקת חוקי היסוד, אלא זהו תהליך מתמשך עד עצם היום הזה, כשבכל יום עשוי להתווסף לתהליך נדבך נוסף בפסיקת בית המשפט העליון. אתה מצביע על הלקונה העצומה בשיח האקדמי, שאמור להוות בסיס לשיח הציבורי, והיא שלא התברר הרציונל המצדיק את החוקה וכפועל יוצא מכך גם לא נבחר המודל הנכון להשלמת הליך כינון החוקה בישראל"[2].
  • פרופ' יואב דותן כתב על הספר כי הוא מגשים את מטרתו המוצהרת של המחבר "להציג לקורא הישראלי, שאינו דווקא משפטן מומחה, תיאור ביקורתי מקיף אך קריא ונגיש של ההתפתחות החוקתית... הסגנון הנגיש איננו בא על חשבון העומק והיסודיות של הטיעונים...", לדבריו, "החיבור תורם תרומה מקורית ובעלת חשיבות לשיח האקדמי-חוקתי שלנו"[26].
  • לפי פרופ' אריאל בנדור, הספר הוא "ספר מצוין, מהטובים ביותר שנכתבו בתחום המשפט החוקתי בישראל... למרות הרמה העיונית הגבוהה של הספר והיזקקותו לתיאוריה חוקתית מתוחכמת ועדכנית, הוא כתוב ברהיטות רבה ובסגנון הנגיד לציבור משכיל רחב ולאו דווקא למשפטנים[...] למרות ההתפלמסות של המחבר עם גישות שעליהן הוא חולק, הוא מציג אותן בבהירות ובהגינות"[27].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מאמרים של מחבר הספר בנושאעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרופ' גדעון ספיר באתר פורום קהלת
  2. ^ 1 2 3 אהרן ברק: הפוליטיקאים משתכרים ויש לרסן אותם, כתבה מהעיתון מקור ראשון, מופיעה באתר 'פאזל', 26.12.2010
  3. ^ שרון פולבר, רשימת שקד: אלה האנשים ששרת המשפטים רוצה לראות בעליון, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2016
  4. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 31–41
  5. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 41–47
  6. ^ בפסק הדין בבג"ץ 141/82 תנועת לאו"ר נגד יו"ר הכנסת, (1990)
  7. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 48–58
  8. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 59–85
  9. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 86–115
  10. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 116–137
  11. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 138-152
  12. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 160–165
  13. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 171–174
  14. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 174–196
  15. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 197–200
  16. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 201–212
  17. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 214-219
  18. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 223–240
  19. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 244–261
  20. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 197 ואילך
  21. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 214-215; 179-180
  22. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 223 ואילך
  23. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 84–85
  24. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 174–178
  25. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים. עמ' 153–158
  26. ^ מתוך דבריו של פרופ' דותן המובאים על גבי עטיפת הספר
  27. ^ מתוך דבריו של פרופ' בנדור המובאים על גבי עטיפת הספר