המלאך היה שטן

המלאך היה שטן
בימוי	משה גז
הופק בידי	משה גז; מיכאל שוילי
תסריט	משה גז
עריכה	משה גז
שחקנים ראשיים	אופליה שטראל; מירי בן דוד; ניסים דדון; אלי סנדלר; משה גז
מוזיקה	מוני אמריליו; משה גז
צילום	משה גז
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	1976
שפת הסרט	עברית
סוגה	סרט מתח
	דף הסרט ב־IMDb

המלאך היה שטן הוא סרט אימה דל-תקציב בבימויו של משה גז, איש עסקים בתחום הצילום. בסרט מככבים אופליה שטראל, גז עצמו, מירי בן דוד, ניסים דדון (פרנקו), אלי סנדלר, חינה רוזובסקה ותושבי שכונת רמת עמידר ברמת גן שבה גר גז ושנמצאה ליד חנות הצילום בבעלותו. הסרט מפורסם בזכות הכינוי "הסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים" שדבק בו^[1].

הסרט צולם בשנת 1971 ויצא לאקרנים בשנת 1976.

רקע

משה גז ויעקב בר און (לימים כתב ספורט ב"מקור ראשון") היו בעלי חנות פוטוגז במשך עשור (1974-1964) והיטיבו לתעד במצלמת 8 מ"מ משחקי כדורגל שנערכו בשכונה רמת עמידר. הרעיון לתסריט נבע מעצם רצונו של גז ליצור מותחן-אימה שיהיה הראשון בסוגו בארץ, ויהווה אלטרנטיבה לז'אנרים השכיחים בתעשייה המקומית. מפיקי הקולנוע מיכאל שוילי, יצחק שני ויוסף דיאמנט הוקסמו מהרעיון היומרני של גז והסכום שהשקיעו בסרט הסתכם בשלושים וחמישה אלף דולר.

עלילה

שתי סטודנטיות, אדית ומירי (שטראל ובן דוד), מוצאות עצמן נרדפות בידי זר מסתורי. אדית מחליטה לברוח מהעיר, אך התוכנית משתבשת והיא נקלעת לחוותו המבודדת של חקלאי תמהוני. ברקע פרשת רצח סדרתי של ילדים מסעירה את המדינה.

הפקה והפצה

לאחר שגז סיים לכתוב את התסריט, הוא ליהק לתפקידים הראשיים שתי סטודנטיות למשחק, אופליה שטראל וטובה בירן (לימים עורכת סרטים שגם ערכה את הגרסה הראשונית של הסרט). לאחר דרישות של שתי השחקניות להעלאת שכרן פיטר גז את בירן והחליפה במירי בן דוד (סגנית מלכת היופי), בתקווה שפיטוריה מן ההפקה ירתיעו את שטראל^[2]. אולם שטראל לא נרתעה, עזבה את ההפקה ותבעה את גז יחד עם השחקנית הראשית לשעבר בירן בבית הדין לעבודה. בשל ההפסד הכספי הרב ובשל סירובו של משרד המסחר והתעשייה לממן את הסרט שמומן בעיקרו בכסף פרטי, פרשו בר און, שני ודיאמנט מההפקה ופרסומות סמויות הפכו למקור המימון העיקרי של הסרט. גז המשיך לצלם את הסרט תוך החלפת שטראל בתאורנית הסרט. גז הפך את הדמות של מירי בן דוד לדמות הראשית, מה שהצריך שינויים רבים בתסריט ובעריכה.

משהסתיימה העבודה על הסרט, שמעון ארמה ודוד אברהם, שהיו מפיקי קולנוע (בין השאר הפיקו ביחד את הסרט "חכם גמליאל" מ-1973) נענו לבקשתו של גז להפיץ את הסרט, אולם לאחר שהבחינו כי הסרט הוא כישלון בקופות וגורע מכספם, החליטו להפסיק את הפצתו. המפיץ הנוסף, איש עסקים פרטי שעבד לצד ארמה ואברהם, פשט את הרגל כליל.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973, החליט גז להקפיא את הפצת הסרט וכך לא הופץ עד לשנת 1976. באותה השנה פנה גז ליוסף זבידה, בעלי חברת "יוז פילם" שהפיק בין היתר את הסרט "רק היום", והלה נענה לבקשתו להפיץ את הסרט. לימים טען גז כי זבידה כשל בהפצת הסרט וכי יחסי הציבור שעשה לסרט היו שגויים. זבידה מצדו טען כי לא היה לו די זמן להתעסק בסרטו של גז משום שהפיק סרטים אחרים, נחשבים יותר.

הסרט הוקרן בבית הקולנוע גורדון בתל אביב והורד מיד מן המסכים לאחר יומיים לנוכח כישלונו בקופות. שמונה שנים לאחר מכן, ירד גז מהארץ והיה איש עסקים מצליח בארצות הברית שרשם על שמו פטנט להקרנת סרטים.

בשנת 1995 נמצא עותק של הסרט ונערכה הקרנה חגיגית שלו בסינמטק תל אביב ביוזמת המקומון "עכבר העיר". בהקרנה נכחו מבקר הקולנוע מאיר שניצר שציין לרעה את הסרט בספרו על הקולנוע הישראלי, והכתבת ליסה פרץ שהכתירה את גז בתור "אד ווד הישראלי".

בשנת 2011 ביים אבידע לבני סרט דוקומנטרי בשם לאן נעלם משה גז שעסק במשה גז ובסרטו.

בשנת 2016 סיים גז את העבודה על גרסת במאי לסרט, שכללה - לצד עריכה מחודשת - שחזור דיגיטלי של התמונה והסאונד המקוריים. העיתונאי וחוקר הקולנוע עידו רוזן חשף את "המלאך היה שטן: גרסת הבמאי" בהקרנות חגיגיות בסינמטקים בחג פורים^[3]^[4]^[5]^[6].

לקריאה נוספת

עידו רוזן. "שתיקת הצברים: איך ומדוע הפסיק הקולנוע הישראלי לפחד מסרטי אימה". פס יצירה 6 (2014): 37-54.
עידו רוזן. פחדים לאומיים בסרטי האימה בקולנוע הישראלי. עבודת גמר לשם קבלת תואר M.A. אוניברסיטת תל אביב, 2017.
Ido Rosen. "National Fears in Israeli Horror Films." Jewish Film & New Media 8.1 (2020): 77-103