פתיחת התפריט הראשי

המעבר הבטוח

כינוי למעבר יבשתי בין מעבר ארז ברצועת עזה ומעבר תרקומיא בגדה המערבית לתנועה פלסטינית. המעבר הבטוח פעל למשך שנה, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה, והנסיעה בו הייתה על גבי כבישים ישראלי

המעבר הבטוח הוא כינוי למעבר יבשתי בין מעבר ארז ברצועת עזה ומעבר תרקומיא בגדה המערבית לתנועה פלסטינית. המעבר הבטוח פעל למשך שנה, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה, והנסיעה בו הייתה על גבי כבישים ישראליים.

עד האינתיפאדה הראשונה נהנו הפלסטינים בשטחים מחופש תנועה מלא בין הרצועה והגדה, דרך שטח ישראל. החל מ-1988 נזקקו הפלסטינים להיתרי כניסה לישראל שהונפקו על ידי צה"ל. המעבר הבטוח נהגה כפתרון המאזן בין הצורך הפלסטיני לנוע, לבין הצורך הישראלי בביטחון. סוגיית המעבר הבטוח עלתה עוד בהסכם אוסלו א' (שבו דובר על יצירת שני מעברים מרצועת עזה - האחד להר חברון והשני לשומרון) ומאז עלתה תדירות בשיחות בין הצדדים. ב-5 באוקטובר 1999 נחתם "פרוטוקול המעבר הבטוח" בין ישראל והרשות הפלסטינית, שבעקבותיו נפתח המעבר ב-25 באוקטובר[1].

במסגרת המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית על יישום המעבר הבטוח הועלו מספר רעיונות ליישום המעבר הבטוח ובהם חפירת מנהרה או סלילת כביש עילי על גבי עמודים. רעיון הכביש העילי הועלה בשנת 1996, ככביש שיוקם בתוואי שבין בית חנון שברצועה לדורא שבהר חברון. מתאם פעולות הממשלה בשטחים דאז, האלוף אורן שחור, ביקש ממע"צ הערכה לעלות הכביש. מהנדסי מע"צ העריכו את העלות בכמיליארד דולר (הרשות הפלסטינית העריכה את העלות בכ-400 מיליון דולר). הם גם צפו קושי הנדסי כיוון שמדובר היה בהקמת כביש שיעלה מגובה פני הים ועד לגובה של 800-900 מטרים מעל פני הים בהר חברון. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק אמר בראיון עיתונאי כי המעבר העילי היה אמור לכלול כביש בעל שני מסלולים לכל כיוון, קו רכבת, צינור מים וקו תקשורת.

מקורותעריכה

  • חנה קים, "ברק מתכנן להקים "גשר על עמודים" בין עזה לגדה", הארץ, 18 ביוני 1999.
  • עמירה הס ועמוס הראל, "הרשות: אסור שהקמת הגשר תדחה יישום ההסכמים", הארץ, 20 ביוני 1999.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חדשות נענע, נפתח המעבר הבטוח, באתר ערוץ עשר, 25 באוקטובר 1999 (במקור, מאתר "nana10")
  ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.