ויקיפדיה

הסכסוך הכורדי-טורקי

מאז 1921 התרחשו בטורקיה התקוממויות לאומניות כורדיות של הכורדים בטורקיה, הנובעות ממאבק הכורדים לעצמאות, ומסכסוך אתני בין הכורדים לטורקים. הסכסוך החל בעת המעבר מהאימפריה העות'מאנית למדינה הטורקית המודרנית, ובדגש על מלחמת העצמאות הטורקית, ונמשך עד היום בדמות סכסוך בין ארגון ה-PKK (המחתרת הכורדית) לבין המשטר הטורקי.

הסכסוך הכורדי טורקי
לוחמות המחתרת הכורדית
לוחמות המחתרת הכורדית
תאריכי הסכסוך 1921–מתמשך (כ־103 שנים)
מקום דרום מזרח טורקיה, כורדיסטן העיראקית, כורדיסטן הסורית
עילה מאבק הכורדים לעצמאות
הצדדים הלוחמים

מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK)
היחידות להגנת העם (בסוריה בלבד)
מיליציות נוספות

טורקיהטורקיה טורקיה

ארגון הזאבים האפורים

אבדות

בין 43,019 ל-47,074 הרוגים

8,266 הרוגים

על פי רישומים צבאיים העות'מאניים, מרידות כורדיות התרחשו באנטוליה לפני למעלה ממאתיים שנה.[1] עם זאת, היקף המרידות החל להיות משמעותי עם הקמתה של הרפובליקה הטורקית בסביבות 1921, עם הופעת הלאומיות הכורדית.[2] מרידות כורדיות רחבות היקף התרחשו באררט ובדרסים שבטורקיה בשנים 1930 ו-1937, כאשר הגורם המרכזי להן הוא שאיפת הכורדים להקמת מדינה עצמאית בכורדיסטן (חבל ארץ המשתרע בין שטחי טורקיה, סוריה, איראן ועיראק).[3]

הכורדים מאשימים את הממשלות הטורקיות שהתחלפו במשך השנים בדיכוי שיטתי של זהותם הכורדית, על ידי שימוש באמצעים כמו איסור על שפות כורדיות בדפוס ובתקשורת.

החל משנות ה-80 של המאה העשרים, קיים סכסוך מזוין רחב היקף בין הכוחות המזוינים הטורקים לבין מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), אשר גבה את חייהם של למעלה מ-35,000 נפשות.[4]

באופן מעניין, תפקידה של הדת המוסלמית בסכסוך החליף צדדים במשך השנים. בעוד שבתחילתו של הסכסוך התבדלו הכורדים מטורקיה בין היתר על רקע היותם מוסלמים במדינה חילונית, כיום הארגונים הכורדים הנלחמים בטורקיה הם חילונים וטורקיה נעשתה למדינה דתית-מוסלמית יותר מבעבר.

רקע עריכה

בתקופת שלטונו של עבדול חמיד השני, בשלהי האימפריה העות'מאנית, הכורדים נחשבו לנאמנים למשטר. באותה תקופה, האימפריה החשיבה את כלל נתיניה המוסלמים כבעלי זהות מוסלמית מאוחדת. עם הקמת המדינה הטורקית החילונית לאחר נפילת האימפריה, הקבוצות האתניות המוסלמיות המגוונות בתחומי האימפריה לשעבר נחשבו לטורקיות. אטאטורק, מייסד הרפובליקה הטורקית, האמין שהאחדות והיציבות של המדינה טמונים בקיומה של זהות פוליטית טורקית אחידה, תוך דחיית הבחנות תרבותיות ואתניות בין אזרחי טורקיה. הכורדים התנגדו לתפיסה זו,[5] והחלו להתקומם כנגד המשטר החדש באזורים הדרום-מזרחיים של טורקיה, אשר הכורדים מחשיבים כחלק מכורדיסטן.[6]

מרד שיח' סעיד (1925) עריכה

המרד הבולט בהיסטוריה של הסכסוך הכורדי-טורקי הוא מרד שיח' סעיד שפרץ ב-1925. הגורמים למרד היו דיכוי ותוקפנות מצד משטר אטאטורק, שהוציא מחוץ לחוק גילויים פומביים שונים של הזהות הכורדית. מרד השיח' סעיד החל בפברואר 1925, כאשר 15,000 מורדים בני שבטים כורדים החלו לתקוף את הכוחות הטורקים, אשר מנו 52,000 איש בקרב הכוחות מדכאי המרד. מרד זה היה המרד הגדול הראשון שמקורו בזהות כורדית אתנית. המרד דוכא לאחר כחודש, ומנהיגיו, כולל שיח' סעיד, נתלו.[7]

מרד אררט (1927–1930) עריכה

 
מנהיגי מרד רפובליקת אררט

רפובליקת אררט הייתה מדינה כורדית בשטח טורקיה שהכריזה על עצמאות בשנת 1927, וזאת במהלך מרד כורדי נוסף כנגד הכוחות הטורקים בדרום מזרח טורקיה. את המרד הוביל הגנרל איהסאן נורי פאשה. עם זאת, הרפובליקה לא קיבלה הכרה רשמית מצד מדינות אחרות, ולא זכתה לתמיכה זרה. לאחר מספר שנות לחימה, שכללו הפצצות אוויריות כבדות מצד הטורקים, הצליחה טורקיה להשתלט מחדש על הטריטוריה בשנת 1931.[8]

צעדי הממשלה לאחר 1937 עריכה

לאחר דיכוי מרד כורדי נוסף ב-1937, טורקיה הכריזה על משטר צבאי בדרום מזרח אנטוליה. משטר צבאי זה התאפיין בהרס כפרים וגירוש מסיבי של אוכלוסייה כורדית, כאשר ממשלת טורקיה עודדה קבוצות אתניות אחרות, כגון אלבנים ואשורים, להתיישב באזור הכורדי כדי לשנות את ההרכב האתני של האזור.[9] על מנת למנוע מהאירועים להשפיע לרעה על התדמית והמוניטין הבינלאומי שלה, מנעה טורקיה מזרים לבקר בכל האזור שממזרח לפרת עד 1965. השפה הכורדית נאסרה והמילים "כורדים" ו"כורדיסטן" הוסרו מהמילונים וספרי ההיסטוריה, כאשר הכורדים כונו על ידי הטורקים כ"טורקים הרריים".[10]

הסכסוך הכורדי-טורקי (1978 ואילך) עריכה

 
לוחמת PKK בחגיגת נורוז בעיראק, 23 במרץ 2014

במהלך שנות השבעים של המאה העשרים, החלה תחייה אתנית כורדית מחודשת, כאשר בתקופה זו אופיינה טורקיה במאבקים פוליטיים בין ימין לשמאל. בתקופה זו, הוקמה מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), הידועה גם בתור המחתרת הכורדית, ששמה לעצמה מטרה להקים מדינה כורדית עצמאית, מאוחדת וסוציאליסטית.[11] מנהיג המחתרת הכורדית היה עבדוללה אג'לאן, אשר התגאה בכך שמגיע מרקע עממי. המחתרת פעלה תחילה כנגד ראשי שבטים כורדים אשר שיתפו פעולה עם המשטר הטורקי, ונגד ארגונים יריבים.

במהלך 1980 התרחשה בטורקיה הפיכה צבאית, אשר הובילה לתקופה של דיכוי הכורדים והארגונים הקשורים בעצמאות כורדיסטן או ארגוני שמאל אחרים. ה-PKK, לעומת זאת, הייתה המפלגה הכורדית היחידה שהצליחה לשרוד ואף לצמוח בגודלה לאחר ההפיכה. היא יזמה מתקפת גרילה עם סדרה של התקפות על תחנות צבא ומשטרה טורקיות, ובשל כך שאתגרה את הצבא הטורקי, זכתה בהדרגה לתמיכה רחבה מצד חלקים באוכלוסייה הכורדית בטורקיה. בתחילת 1990, המחתרת הכורדית אף הקימה מינהל מקומי משלה באזורים כפריים מסוימים.

בשל הקושי להתארגן בשטח טורקיה, המחתרת הכורדית פעלה מתוך שטח כורדיסטן העיראקית, חבל ארץ כורדי שקיבל אוטונומיה מעיראק במהלך מלחמת המפרץ.

תהליך השלום בין המחתרת הכורדית לטורקיה עריכה

בתחילת שנות התשעים, נשיא טורקיה טורגוט אוזל החל במגעים למשא ומתן עם ה-PKK. מגעים אלו היו הראשונים בכל הנוגע לתהליך שלום בין המחתרת הכורדית לממשלה.[12] בפברואר 1991, בתקופת נשיאותו של אוזל, שהיה חצי כורדי בעצמו, הופסק בטורקיה איסור על השמעת מוזיקה כורדית.[13] המגעים הושהו כאשר טורקיה פתחה במבצע כנגד ה-PKK בצפון עיראק בשנת 1992, בו נהרגו למעלה מ-1,000 לוחמים.[14] ב-1993 חודשו המגעים, ונציגי הצדדים אף הופיעו באמצעי התקשורת כאשר הם מביעים את רצונם לסיים את הסכסוך בדרכי שלום, תוך ויתורים הדדיים. עם זאת, אוזל נפטר בפתאומיות באותה שנה, והדבר הביא לסיום הליך שלום. הצבא הטורקי פתח במבצע נוסף נגד הכורדים כחודש לאחר מותו של אוזל,[15] והלחימה בין הצדדים נמשכה גם בשנים שלאחר מכן.

חטיפת אוג'לאן על ידי הטורקים עריכה

בשנת 1999, הלחץ הטורקי המוגבר על סוריה הוביל לגירוש של אוג'לאן (מנהיג המחתרת הכורדית) שהסתתר בסוריה, ובהמשך למעצרו בקניה,[16] ולקיחתו לטורקיה. מעצרו של אוג'לאן הביא למחאות גדולות של כורדים ברחבי העולם.[17] באותה תקופה רווחה סברה כנגד מדינת ישראל, לפיה היא סיפקה מידע מודיעיני שהוביל ללכידתו של אוג'לאן. סברה זו הובילו לכך ששלושה מפגינים כורדים נורו למוות כשניסו להיכנס לקונסוליה הישראלית בברלין כדי למחות על המעורבות הישראלית לכאורה.[18]

חשיבותו של אוג'לאן למאבק הכורדי בעיני הטורקים, מתבטאת, בין היתר, בכך שהוא האסיר היחיד בכלא מבודד באי בים מרמרה,[19] המאובטח על ידי כ-1,000 אנשי ביטחון טורקים.[20] נכון לנובמבר 2022, אוג'לאן טרם שוחרר.

על אף מעצרו של אוג'לאן, המחתרת הכורדית המשיכה לפעול כנגד המשטר הטורקי. בשנת 2013 התנהלו שיחות שיחות שלום בין נציגים טורקיים לבין אוג'לאן, אשר הביאו להסכם הפסקת אש.[21] עם זאת, ב-25 ביולי 2015, התחדש הסכסוך כאשר חיל האוויר הטורקי הפציץ עמדות של ה-PKK בעיראק,[22] וזאת בעיצומה של המתיחות שנבעה מהמעורבות הטורקית בסכסוך בין הכורדים לדאעש והקבוצות האיסלאמיסטיות השונות בסוריה. עם חידוש האלימות, מאות אזרחים כורדים נהרגו, והאלימות כללה הפרות רבות של זכויות אדם, כולל עינויים, אונס והרס נרחב של רכוש.[23][24] חלקים ניכרים מערים כורדיות בטורקיה, בהן דיארבקיר, ג'יזרה ונציבין נהרסו במהלך העימותים.[25]

זליגת הסכסוך אל מלחמת האזרחים בסוריה עריכה

 
טנקים של צבא טורקיה בדרך לפלישה לסוריה במסגרת מבצע ענף זית

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, התפתחה אוטונומיה כורדית בצפון סוריה ששמה רוג'בה, שנלחמה בעיקר נגד ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). בשל העובדה שהיווצרותה והתחזקותה של האוטונומיה הביאה להתפתחות התנועות הכורדיות בכל רחבי חבל כורדיסטן (המשתרע על פני טורקיה, סוריה, איראן ועיראק), חששה טורקיה מהתקוממות כורדית בשטחה והגבירה מעורבותה במלחמת האזרחים על מנת להחליש את רוג׳בה. הדבר התבטא, בין היתר, בהתנגדות הטורקית לסיוע מערבי לכורדים בעת המערכה על כובאני נגד דאעש בשנת 2014. בעקבות זאת, במהלך המערכה על כובאני החלו מחאות כורדיות נרחבות בטורקיה, אשר המשטר דיכא בכח. במחאות אלו נהרגו 37 מפגינים.[26]

בנוסף, הכורדים טענו, כי טורקיה "העלימה עין" מהסתננות לוחמי ג'יהאד שביקשו להצטרף לדאעש דרך שטחה.[27] טענה זו קיבלה סימוכין כאשר רבים מלוחמי ארגון דאעש שנפלו בשבי, ציינו כי נכנסו בקלות לצפון סוריה דרך גבול טורקיה. בנוסף, לפי הניו יורק טיימז, טורקיה היא המדינה ממנה יצאו הכי הרבה לוחמים לדאעש.[28]

עם התחזקותה של רוג'בה, האוטונומיה הכורדית בסוריה, הגבירה טורקיה את מעורבותה במלחמה. הדבר התבטא, בין היתר, במספר פלישות קרקעיות לצפון סוריה על מנת להלחם בכוחות הכורדים בסוריה. הפלישה המשמעותית ביותר הייתה לעיר הכורדית עפרין שבצפון מערב סוריה בינואר 2018, ונקראה על ידי השלטונות בטורקיה מבצע ענף זית. נכון לנובמבר 2022, טורקיה עודנה מחזיקה בשטחים שכבשה בצפון סוריה.

הפיגוע באיסטנבול (2022) ומבצע ציפורני החרב עריכה

  ערך מורחב – הפיגוע באיסטנבול (2022)

ב-13 בנובמבר 2022, התפוצץ מטען חבלה בשדרות אסתקלאל שבאיסטנבול. כתוצאה מהפיצוץ, נהרגו שישה בני אדם ו-81 נפצעו.[29] הרשויות בטורקיה הודיעו כי ארגונים כורדים אחראים למתקפה, אך הן ה-PKK והן המחתרת הכורדית בסוריה הכחישו כל קשר לפיגוע.[30] הארגונים הכורדים אף טענו כי הם חושדים בכך שטורקיה השתמשה במתקפה כתירוץ לפלישה לצפון סוריה, לאחר מספר חודשים בהם ארדואן איים בפלישה כזו.[31] ב-20 בנובמבר 2022, פתחה טורקיה פתחה במבצע ציפורני החרב (אנ') כנגד הכורדים בעיראק ובסוריה, והרגה ביום הראשון למבצע כ-35 פעילים כורדים.[32][33] כורדיסטן העיראקית התמודדה במקביל עם מתקפה מצד איראן.[34] עם התמשכות המבצע, טורקיה איימה בהרחבתו לפלישה קרקעית נוספת לסוריה.[35][36]

התנגדות טורקיה להצטרפותן של שוודיה ופינלנד לנאט"ו עריכה

במאי 2022, בעיצומה של מלחמת רוסיה-אוקראינה, ביקשו שוודיה ופינלנד להצטרף לברית נאט"ו, ונדרשו להסכמת כל חברות הברית לשם כך, בהן - טורקיה. עם זאת, טורקיה לא הסכימה לתת את הסכמתה הנדרשת, בטענה כי שוודיה ופינלנד מסייעות למחתרת הכורדית. מהלך זה הוגדר כקלף פוליטי כדי להסיח את הדעת מהמשבר הכלכלי המתמשך בטורקיה לקראת הבחירות, תוך נקיטת עמדה תקיפה נגד מעצמות זרות והכורדים.[37] ב-30 ביוני 2022, נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, אמר כי שוודיה הבטיחה להסגיר "73 מחבלים" המבוקשים על ידי טורקיה.[38]

לקריאה נוספת עריכה

  • Arin, Kubilay Yado (26 במרץ 2015). "Turkey and the Kurds – From War to Reconciliation?". Working Paper at Uc Berkeley's Center for Right-Wing Studies. UC Berkeley Center for Right Wing Studies Working Paper Series. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Olson, Robert W (1989). The Emergence of Kurdish Racism and the Sheikh Said Rebellion, 1880-1925. Austin: University of Texas Press. ISBN 0-292-77619-5. אורכב מ-המקור ב-2008-09-17.
  • Olson, Robert (במרץ 2000). "The Kurdish Rebellions of Sheikh Said (1925), Mt. Ararat (1930), and Dersim (1937–8): Their Impact on the Development of the Turkish Air Force and on Kurdish and Turkish Nationalism". Die Welt des Islams. 40 (1): 67–94. doi:10.1163/1570060001569893. {{cite journal}}: (עזרה)
  • van Bruinessen, Maarten Martinus (1978). Agha, Shaikh and State: On the Social and Political Organization of Kurdistan. Utrecht: University of Utrecht. ISBN 1-85649-019-X. (also London: Zed Books, 1992)
  • Küpeli, Ismail (2019). "Machbarkeit der türkischen Nation: Diskursive Exklusion und physische Vernichtung als Säulen von nation building". In Marcus Hawel (ed.). Work in Progress: Doktorand*innen Jahrbuch 2019. Berlin: Rosa-Luxemburg-Stiftung. pp. 129–139. ISBN 978-3-96488-042-0.
  • Eccarius-Kelly, Vera (2011). [‏plainurl, באתר גוגל ספרים The Militant Kurds: A Dual Strategy for Freedom]. Praeger. ISBN 978-0-313-36468-6. {{cite book}}: Check |url= value (עזרה)

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הסכסוך הכורדי-טורקי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Birand, Mehmet Ali (2008-01-03). "How many Kurdish uprisings till today?". Hürriyet Daily News. נבדק ב-2008-07-30.
  2. ^ "16. Turkey/Kurds (1922–present)". uca.edu. נבדק ב-27 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ (Olson 2000)
  4. ^ "Turks Charge Kurd With Inciting Hatred". Washington Post. Associated Press. 2007-02-23. pp. A12. נבדק ב-2008-08-01.
  5. ^ "Kurds". A Country Study: Turkey. U.S. Library of Congress. בינואר 1995. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Şentürk, Burcu (2010). Invisibility of a Common Sorrow: Families of the Deceased in Turkey's Kurdish Conflict. Cambridge Scholars Publishing. p. 99. ISBN 9781443839549.
  7. ^ (Olson 2000, p. 79)
  8. ^ Abdulla, Mufid (2007-10-26). "The Kurdish issue in Turkey need political solution". Kurdish Media. אורכב מ-המקור ב-2007-12-28. נבדק ב-2008-08-01.
  9. ^ Dahlman, Carl (2002). "The Political Geography of Kurdistan" (PDF). Eurasian Geography and Economics. 43 (4): 271–299. doi:10.2747/1538-7216.43.4.271. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2008-10-03. נבדק ב-2008-06-30.
  10. ^ Gérard Chaliand, A.R. Ghassemlou, M. Pallis, A People Without A Country, 256 pp., Zed Books, 1992, ISBN 1-85649-194-3, p.58
  11. ^ Pike, John (2004-05-21). "Kurdistan Workers' Party (PKK)". Federation of American Scientists. נבדק ב-2008-08-23.
  12. ^ en.internationalism.org, 10 April 2013, Internationalism is the only response to the Kurdish issue
  13. ^ Orhan, Mehmet (2016). Political Violence and Kurds in Turkey: Fragmentations, Mobilizations, Participations & Repertoires. Routledge. p. 183. ISBN 9781138918870.
  14. ^ Foto Galeri, www.hurriyet.com.tr (בטורקית)
  15. ^ Gunes, Cengiz (2013-01-11). The Kurdish National Movement in Turkey: From Protest to Resistance (באנגלית). Routledge. p. 133. ISBN 978-1-136-58798-6.
  16. ^ van Bruinessen, Martin.
  17. ^ Group, Taylor Francis (2004). Europa World Year Book 2004 (page 4227). ISBN 9781857432558. נבדק ב-15 באפריל 2011. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ "On this day – February 17". News24. News24.com. 17 בפברואר 2010. נבדק ב-15 באפריל 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Miron Varouhakis. "Greek Intelligence and the Capture of PKK Leader Abdullah Ocalan in 1999" (PDF). cia.gov.
  20. ^ Freedom for Ocalan, Morning Star, ‏2018-07-12 (באנגלית)
  21. ^ "PKK leader calls for ceasefire in Turkey". Al Jazeera. 21 במרץ 2013. אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2013. נבדק ב-21 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "PKK declares Turkey truce dead after airstrikes". The Daily Star Newspaper. Beirut, Lebanon. נבדק ב-3 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "U.N. Accuses Turkey of Killing Hundreds of Kurds". The New York Times. 10 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Turkey: Events of 2016. Human Rights Watch. 12 בינואר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  25. ^ "Report on the human rights situation in South-East Turkey" (PDF). Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights. בפברואר 2017. Some of the most extensively damaged sites are Nusaybin, Derik and Dargeçit (Mardin); Sur, Bismil and Dicle (Diyarbakır); and Cizre and Silopi (Şırnak). {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ "Anatomy of Protests against the invasion of Kobani". DailySabah. 18 באוקטובר 2014. נבדק ב-23 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^   Richard Spencer, ‏Turkey accused of allowing Islamic State fighters to cross its border in Kobane attack, The Telegraph, 25 June 2015
  28. ^ חורין, יצחק בן; וושינגטון (2014-09-16). ""טורקיה שולחת הכי הרבה לוחמים לדאעש"". Ynet. נבדק ב-2022-11-08.
  29. ^ Tidman, Zoe; Daragahi, Borzou (13 בנובמבר 2022). "Deadly explosion hits busy pedestrian street in Istanbul". The Independent. נבדק ב-13 בנובמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Kurdish-led Syrian SDF denies involvement in Turkey bombing". Al Arabiya English (באנגלית). 2022-11-14. נבדק ב-2022-11-20.
  31. ^ Hermann, Rainer (20 בנובמבר 2022). "Syrien und Irak: Türkei bombardiert kurdische Stellungen". Frankfurter Allgemeine Zeitung (בגרמנית). ISSN 0174-4909. נבדק ב-2022-11-20. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ "Turkish jets hit targets in Syria, Iraq after Istanbul bomb blast". Al Jazeera. 20 בנובמבר 2022. נבדק ב-20 בנובמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ אסף גבור, ‏כתגובה לפיגוע באיסטנבול, טורקיה תקפה יעדים כורדיים: "נחסל את מקורות הטרור", בעיתון מקור ראשון, 20 בנובמבר 2022
  34. ^ Maziar Motamedi, Iran attacks positions in northern Iraq targeting Kurdish groups, www.aljazeera.com (באנגלית)
  35. ^ עוד יום עם דניאל אופיר, האיום הטורקי, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 01 בדצמבר 2022
  36. ^ "מבצע קרקעי טורקי בסוריה יסכן משמעותית את ההישגים שהושגו נגד דאעש" - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, ‏2022-11-30
  37. ^ Tugal, Cihan (2022-05-26). "Opinion | Turkey Shows What NATO Really Is". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-05-26.
  38. ^ "Sweden refuses to deny deportations to Turkey as part of NATO deal". The Local. 3 ביולי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכסוך_הכורדי-טורקי&oldid=37681409"