אשורים

קבוצה אתנית באיזור הסהר הפורה

האשורים (בארמית סורית: ܐܬܘܪܝܐ, תעתיק מדויק: אָתוּרָיֵא; בערבית: آشوريون/سريان/كلدان, תעתיק מדויק: אאשוריון/סריאן/כלדאן; בטורקית: Asurlular/Süryaniler/Keldaniler) הם קבוצה אתנית שחבריה משתייכים לדת הנוצרית ודוברים ניבים שונים של השפה הארמית החדשה. מקור הקבוצה בסהר הפורה וחיה כיום בעיראק, סוריה, לבנון, טורקיה, איראן, רוסיה וארמניה ובתפוצות ברחבי העולם ובפרט במדינות אירופה המערבית, באוסטרליה ובארצות הברית.[1] יש כאלו המשתמשים במונח בהתייחסות לחברי הכנסייה האשורית המזרחית בלבד, בעוד אחרים משתמשים בו עבור כלל קהילות הכנסיות הסוריות. אולם, המונח שנוי במחלוקת בקרב חברי הכנסיות עצמן ולמשל בכנסייה הקתולית-הכלדאית יש נטייה להשתמש במונח כלדאים (הקרויים בעברית לעיתים גם כשדים) בניגוד לשם אשורים. מנגד, חלק מאנשי הכנסייה האשורית המזרחית קורא לאמץ את הזהות והתרבות הארמית על פני זו האשורית.[2][3] הקהילה קרויה כך מכיוון שהיא משייכת את עצמה לאימפריה האשורית. לפי הערכות שונות, הקהילה האשורית מונה 3–5 מיליון איש.[4][5]

אשורים
דגל האשורים
דגל האשורים
אוכלוסייה
5,000,000-2,900,000
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
עיראקעיראק עיראק 200,000-142,000
סוריהסוריה סוריה 877,000-200,000
טורקיהטורקיה טורקיה 26,000-22,000
איראןאיראן איראן 17,000-7,000
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 600,000-110,807
קנדהקנדה קנדה 38,000-13,830
שוודיהשוודיה שוודיה 150,000
גרמניהגרמניה גרמניה 100,000-70,000
רוסיהרוסיה רוסיה 55,000
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה 55,000-46,219
הולנדהולנד הולנד 30,000
לבנוןלבנון לבנון 30,000
צרפתצרפת צרפת 16,000
בלגיהבלגיה בלגיה 15,000
ירדןירדן ירדן 15,000-10,000
ארמניהארמניה ארמניה 15,000-10,000
שווייץשווייץ שווייץ 10,000
ברזילברזיל ברזיל 10,000
דנמרקדנמרק דנמרק 10,000-7,500
יווןיוון יוון 6,000
ישראלישראל ישראל והרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית 5,000-1,000
אוסטריהאוסטריה אוסטריה 5,000-2,500
מצריםמצרים מצרים 4,000
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת 4,000-3,000
שפות
ארמית
ערבית
טורקית, פרסית ושפות נוספות
דת
נצרות
קבוצות אתניות קשורות
קראים, שומרונים, ערבים נוצרים

הכנסייה האשורית

עריכה
  ערכים מורחבים – הכנסייה האשורית, נסטוריאניזם

נוצרים דוברי סורית מתחלקים בין מספר כנסיות ובעיקר הכנסייה האשורית המזרחית, הכנסייה הקתולית הכלדאית והכנסייה האורתודוקסית הסורית.[1] יש כאלו המשתמשים בשגגה במונח נסטוריאנים בהתייחסות לכנסייה האשורית המזרחית, שכן היא התפצלה מהכנסייה האורתודוקסית לאחר ועידת כלקדון של 451.[6] בשנת 1445, מספר מאמינים מהכנסייה המזרחית התפצלו ממנה, צידדו באפיפיור אאוגניוס הרביעי בכך שערכו את האוכריסטיה עם הכנסייה הקתולית בקפריסין והקימו את הכנסייה הקתולית הכלדאית.[7] כיום, הכנסייה הקתולית הכלדאית היא הכנסייה הגדולה בעיראק.[8]

היסטוריה מוקדמת

עריכה
  ערכים מורחבים – אשור, האימפריה האשורית החדשה

האימפריה האשורית הייתה אחת האימפריות המשגשגות והחזקות במזרח הקדום ומקורה במסופוטמיה.[9] הערים המרכזיות באימפריה היו כלח, ארביל, דור שרוכין, חרן ואשור שעל שמה נקראה האימפריה. האימפריה קמה מספר פעמים לאורך ההיסטוריה בתור האימפריה האשורית הראשונה (1363–912 לפנה"ס) והשנייה (911–612 לפנה"ס). בין מלכי האימפריה בולטים תגלת-פלאסר (1115–1076 לפנה"ס), אשורנצירפל השני (882–857 לפנה"ס), שלמנאסר החמישי (726–721 לפנה"ס), סרגון השני (722–705 לפנה"ס) וסנחריב (705–681 לפנה"ס).[10] כיבושי האשורים כללו את ארץ ישראל, שבה הביאו לסוף ממלכת ישראל ולגלות אשור כפי שמתואר במלכים ב', י"ח-י"ט. לפי התיאור המקראי, כיבושי סנחריב נעצרו על-ידי התערבות אלוהית בדבר.[11] לאורך ההיסטוריה שלהם, האשורים הגיעו להישגים משמעותיים במדע, ספרות, רפואה, אסטרונומיה, מתמטיקה, היסטוריה, דת, פילוסופיה ומנהל.[10] האימפריה הופלה סופית בין השנים 612–609 לפנה"ס בידי קואליציה בין הכלדאים ומדי.[9] מספר נחום, התקבלה התפיסה השגויה שהאשורים נכחדו עם נפילת האימפריה.[10]

בני הקהילה וחוקרים חלוקים לגבי השיוך העצמי של האשורים המודרניים לאותה אימפריה קדומה.[10][3] יש חוקרים הטוענים כי אין ראיות לכך שהאשורים הוגלו מארצם.[1] הקהילה המוכרת כיום בתור אשורים כונתה ארמים או סורים במקורות קדם-מודרניים.[3] השימוש בכינוי "אשורים" בהתייחסות לבני הקהילה החל רק במאה ה-19 וזכה לתמיכה בידי מיסיונרים אנגליקנים שהתנגדו לשימוש בכינוי נסטוריאנים. בראשית המאה ה-20 אומץ הכינוי על-ידי לאומנים אשורים והתקבל ביתר שאת בניסיון של בני הקהילה להבדיל את עצמם ממדינת סוריה שקמה דאז ולאחד את התפוצה האשורית שנוצרה באותה תקופה, בעקבות מלחמת העולם הראשונה.[2][3]

לפי המסורת, הכנסייה הסורית קמה הודות לפעילות מיסיונרית בתקופת השליחים וייתכן אף בימי חייו של ישוע בהתאם לסיפור אבגר החמישי, מלך אוסרואנה.[1] ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הסורית מעורפלת. למעט מספר תקופות, למשל התקופה המונגולית שבמהלכה חוותה הקהילה תחייה ספרותית, המקורות ההיסטוריים העוסקים בקהילה זניחים ומצומצמים למדי עד למאה ה-18. בתקופה זו, הקהילה הייתה מחולקת לארבעה מרכזים: אורמיה, האקארי, מוסול ודרום הודו.[12]

התקופה העות'מאנית

עריכה

בשנות ה-40 של המאה ה-19 שרר מתח בין הקבוצות הדתיות השונות באזור בשל יריבויות מקומיות, הרעת יחסי סונים-ארמנים והגעתם של גורמים אירופאים.[13] אומנם המגע עם המערב הוביל לתחייה תרבותית, אך לאורך המאה ה-19 נפלה הקהילה האשורית קורבן לרדיפות ולאירועי טבח, שבין העיקריים שביניהם נמנים טבח האקארי ב-1843, טבח 1860 בדמשק ובלבנון ורציחות במזרח אנטוליה בשנים 1895–1896.[14][13]

מתקופה זו ועד ימינו, הפכו אשורים רבים לפליטים במספר מדינות, בעיקר בארצות הברית ובאוסטרליה (אשורים מעיראק ואיראן) ובמדינות אירופה (אשורים מטורקיה). בין הקהילות המשפיעות והגדולות נמנית הקהילה בשיקגו, שבה החלו פליטים אשורים להתיישב החל מ-1889 עקב מגעים עם מיסיונרים פרסביטריאנים מארצות הברית.[4][15]

מ-1915 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העות'מאנית ושחקנים מקומיים אחרים רדפו את בני הקהילה האשורית וטבחו בהם בטריטוריות של מזרח האימפריה העות'מאנית, באירוע שנודע בתור רצח העם האשורי. לפי הערכות שונות, בין השנים 1914–1918, ובראשן בשנת 1915 שכונתה בארמית "שתא דסייפא" ("שנת החרב"), נרצחו כ-250,000–310,000 אשורים עות'מאנים. לצד הרציחות, במהלך הטיהור האתני, נפלו בני הקהילה קורבן לתקיפות שיטתיות, לחטיפות, לגירושים המוניים ולהמרות דת בכפייה.[15][16] אירוע זה הותיר חותם כבד בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. במקביל לרצח העם, נלחמו כוחות אשוריים בעות'מאנים, בעידוד בעלות הברית ואף כונו על-ידי הבריטים "בעל הברית הקטן ביותר שלנו". עם זאת, לאחר קריסת רוסיה הקיסרית ואובדן התמיכה שלה, מספר מבני הקהילה ששיתפו פעולה עם מדינות ההסכמה ושרדו את הלחימה (בערך 25,000 איש) נאלצו לנוס לעיראק לאחר שברחו מאורמיה.[4][14]

האשורים בעיראק המנדטורית

עריכה

בשנת 1923, האשורים שנותרו בשטחי טורקיה, לאחר שקמה כמדינה עצמאית, שוב נרדפו חרף ניסיונות לשקם במדינה את הקהילה המקומית. בתגובה, הבריטים העבירו את הקהילות האשוריות הללו לאזורים שבהם הייתה אוכלוסייה אשורית משמעותית בצפון עיראק, בעוד שאחרים נמלטו לסוריה.[16]

באותה תקופה, הבריטים תחזקו מחנה פליטים בבעקובה. מחנה הפליטים הכיל בין היתר אשורים וארמנים שניצלו מניסיונות טיהור אתני. ב-1919 הגיעו למחנה 40,000 פליטים, מתוכם 60% היו אשורים.[16] הפליטים האשורים והארמנים הופרדו משאר תושבי המחנה העיראקיים. הפרדה זו הייתה קריטית להיווצרות הלאומיות האשורית, מה שהוביל לחשדות מצד הקהילה כלפי הרעיון של מדינה עיראקית עצמאית.[17] הלאומיות האשורית זכתה לתמיכה, וארנולד וילסון, קצין הממשל האזרחי הבריטי בעיראק, העלה, למשל, את האפשרות של הקמת מדינה אשורית בצפון עיראק, אך הצעתו לא התקבלה.[16]

בה בעת, שרר מתח בין האליטה הדתית בראשות הבישוף המטרופוליטני של הכנסייה הנסטוריאנית, מאר כאנאנישו, ופטריארך הכנסייה האשורית המזרחית, מאר שמעון ה-20 פאולוס, לבין ההנהגה הצבאית של האשורים בראשות הגנרל איליא פטרוס שהתפתחה תוך כדי מלחמת העולם ראשונה והובילה את בני הקהילה מאורמיה לעיראק. מתח זה התפתח משום שהבריטים העדיפו את האחרונים והעניקו להם כוח פוליטי במחנה הפליטים בבעקובה. בין השנים 1922–1923, מיקמו הבריטים מחדש את מרבית תושבי המחנה בכפרים בצפון המדינה לאחר שהתברר שלא יוכלו לשוב לטורקיה.[13][17]

האשורים בעיראק המודרנית

עריכה

הקמת עיראק ב-1932 נתפסה על-ידי הקהילה האשורית בתור בגידה וכפיות טובה מצד הבריטים. למרות זאת, חבר הלאומים המליץ למדינה החדשה לנהוג בצדק כלפי המיעוטים שבתחומיה. באותה שנה, קבוצת אשורים חמושים ניסתה לחצות את הגבול לסוריה לאחר שנבהלה מעתיד הקהילה במדינה בעקבות מעצר פטריארך הכנסייה האשורית המזרחית, מאר שמעון ה-23 ישי, ונאומים מסיתים נגד אשורים מצד בכירי ממשל שנשמעו בפרלמנט העיראקי ביוני 1933. לאחר שלא הצליחו לעבור את הגבול, כוחות עיראקיים ניסו לעצור את הקבוצה ובין שני הכוחות פרץ עימות דמים שבו נרשמו אבדות בשני הצדדים. אירוע זה הוביל את ממשלת עיראק לפתוח במבצע נגד האשורים באוגוסט 1933. במהלך המבצע, כוחות הממשלה ושבטים כורדיים תקפו את בני הקהילה והרגו בין 300–6,000 איש והחריבו מעל מאה כפרים אשוריים באזור הכפר סימל ובסביבתו.[13][17][16][18] האירוע נודע בתור טבח סימל והיה בין הפעולות הראשונות בסדרת ניסיונות דיכוי אכזריים שהממשלה הוציאה לפועל.[19] הטבח הוביל להגירה המונית של אשורים מצפון עיראק לארצות הברית ולבגדאד.[13] כמו כן, הטבח הוביל את חבר הלאומים לנסות לפתור את השאלה האשורית והארגון שקל להעביר את הקהילה לברזיל או לגינאה החדשה ללא נציגים מטעם המדינות הללו או הקהילה האשורית. ההצעה ננטשה בגלל השפל הגדול.[16]

משנות ה-60 נרשם בקרב הקהילה האשורית תהליך של אורבניזציה, כשאשורים רבים היגרו לערי עיראק בחיפוש אחר הזדמנויות חינוך ותעסוקה, בעיקר בתעשיית הנפט. לקהילה האשורית הייתה נוכחות משמעותית במפלגה הקומוניסטית העיראקית. הייתה זו סיבה נוספת לרדיפתם של בני הקהילה, כמו רבים אחרים שהיו מזוהים עם המפלגה, לאחר שראש הממשלה, עבד אל-כרים קאסם, הופל, שכן קאסם נשען זמנית על תמיכתם של הקומוניסטים במאבקו נגד גורמים שמרניים ונתן לקומיניסטים העדפה כאשר התגלה נפט בכירכוכ ותושבים רבים היגרו לעיר בחיפוש אחר תעסוקה. לפי ההערכות אחד מכל חמישה עצורים חברי המפלגה הקומוניסטית שהורשעו בעיר כירכוכ היה אשורי.[20]

בתקופת הבעת' נראתה עלייה בתוצר הספרותי הודות להקמתם של מועדוני תרבות בערים והכרזה מס' 251 מ-1972 שהעניק ל"בני הלאום דובר הסורית" זכויות תרבותיות מוגבלות שכללו את חינוך השפה הסורית בתוכנית החינוכית, שידור תוכניות רדיו בסורית, כתב-עת חודשי בסורית, תמיכה במפעל הספרותי של בני הקהילה וסיוע בהקמת מועדוני תרבות.[21] בשנות ה-70 השתמשו בני הקהילה בתרבות הפופולרית ובשירה כדי להתנגד לממשלה.[16] הפריחה התרבותית הייתה גלויה לעין, עם שורה ארוכה של מגזינים, מוזיקה ושירה שפורסמו בתקופה זו.[22] האשורים הזדהו בעיקר עם תנועות חילוניות ואופוזיציונריות והשתמשו בטענות היסטוריות כדי לדרוש זכויות מהמשטר.[23] בניגוד למצב בערים, בשנות ה-70, המדינה רדפה אחר האשורים באזורים הכפריים של צפון עיראק. כפרים שלמים ואתרים נהרסו וחלק מהאוכלוסייה המקומית גורשה, מה שהביא לשינוי דמוגרפי לטובת האוכלוסייה הכורדית.[21] אולם בסוף שנות ה-70 האיצה המדינה את הבעת'יפיקציה של החברה, תהליך בו המדינה פעלה לעקור את ההתנגדות אליה, לחדור לכל היבטי החיים ולהפוך את אלו לכלים לחיזוק כוחה. על כן, נשללה יכולתה של הקהילה לשאת ולתת עם הממשל ולהתנגד לו.[16][24]

שיתוף הפעולה עם התנועה הלאומית הכורדית בעיראק

עריכה

בשל הקרבה הגאוגרפית והמאבק המשותף, מספר אשורים הצטרפו למאבק הכורדי לעצמאות בהנהגת מולא מוסטפא בארזאני, במסגרת המלחמה העיראקית-כורדית הראשונה (1961–1970), בתקווה שיקבלו זכויות מלאות במדינה שנלחמו להקים.[16] בין הלוחמים הבולטים לצד הכורדים נמנתה מרגרט ג'ורג' שלו, לוחמת חופש אשורית שנלחמה לצד בני משפחתה, זכתה לפרסום בין-לאומי והפכה לסמל פמיניסטי.[16] בנוסף ליכולות הלחימה שלהם, האשורים גייסו גם תמיכה במאבק מחוץ לגבולות עיראק. השתתפות האשורים במרד הכורדי הובילה למאבק בין הקומוניסטים למפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית על תמיכת הקהילה, אך גם גרמה לאבדות רבות ולשינוי דמוגרפי עקב הגירה מאסיבית של בני הקהילה מהכפר לעיר.[16]

נוסף על כך, הדיכוי התרבותי ותהליך הבעת'יפיקציה שהחלו בסוף שנות ה-70 הובילו להקמת מספר מפלגות פוליטיות אשוריות. בשנת 1979 מספר מפלגות מוזגו לתנועה הדמוקרטית האשורית. מפלגה זו שיתפה פעולה רבות עם הכורדים בשל המטרות המשותפות והאויבים המשותפים, והאיחוד נותר על כנו למרות ניסיונות של הממשל העיראקי לערער אותו.[18] בשנת 1982, הצטרפה התנועה הדמוקרטית האשורית באופן רשמי למאבק הכורדי.[13]

תחת שלטונו של סדאם חוסיין

עריכה

מצבם של האשורים הידרדר משמעותית תחת שלטונו של סדאם חוסיין. בסוף מלחמת איראן–עיראק, בין החודשים פברואר וספטמבר של 1988, פתח צבא עיראק בשורת מבצעים בצפון המדינה, שכונו יחד מבצע אל-אנפאל.[25] במהלך המבצע הרס צבא עיראק כפרים כורדיים ואשוריים רבים, עקר מאות אלפי תושבים מבתיהם ורצח אלפים (יש הערכות שלפיהן נהרגו כ-100,000 איש), כל זאת לצד תהליך כפוי של שיערוב. כחלק מתהליך השיערוב שקידמה המדינה, אשורים רבים נאלצו לבחור אם להזדהות כערבים או ככורדים במרשם האוכלוסין לאורך השנים 1987–1997. בהמשך התקבלה החלטה מס' 199 שלפיה כל עיראקי יכול לבחור להזדהות כערבי.[13] באותה תקופה עזבו תנועות האופוזיציה את המדינה במטרה להגן על עצמן ועל עצם קיומן.[16]

בעקבות מלחמת המפרץ, התקוממו תנועות האופוזיציה בצפון בגל מרידות שכונה אינתיפאדת שעבאן. המרידות דוכאו באכזריות על-ידי צבא עיראק והמשמר הלאומי ובעקבות כך נוצר נחשול מהגרים מסיבי של כשני מיליון איש שחששו שאירועי מבצע אל-אנפאל יחזרו על עצמם. בעקבות המבצע התקבלה החלטה 688 של מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה כי צפון המדינה יהיה אזור אסור לטיסה וכך יוכל לקבל סיוע הומניטרי מוגבר ומוגן מפגיעת כוחות המשטר.[16] בפועל החלטה זו סייעה להקמתה של החבל האוטונומי של כורדיסטן העיראקית, שכן האוטונומיה החלקית איפשרה למפלגות הכורדיות להשיג רוב בבחירות המקומיות ולהקים באופן חוקי את האספה הלאומית של כורדיסטן.[26] מתוך חמשת המושבים שנועדו לייצוג נוצרי באספה, התנועה הדמוקרטית האשורית זכתה בארבעה. בין היתר התנועה פעלה בחבל הכורדי לקבלת הכרה מלאה בזכויות הקהילה האשורית וכן למען שוויון ועיגון החינוך בשפה הארמית בחוק, לאחר שהכרזה מס' 251 שהעניקה לקהילה זכויות תרבותיות מסוימות נכשלה ובוטלה על-ידי סדאם. ההצעה התקבלה ובתי הספר החלו ללמד את השפה בהדרגה מרמת בתי הספר היסודיים ועד לאוניברסיטאות. בשנת 2014 השפה הוכרה בתור שפה רשמית בחבל הכורדי.[13][16]

הפלישה האמריקאית

עריכה

לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 וחוסר היציבות שבא בעקבותיה, אשורים רבים נרדפו על רקע דתי ואתני ונפלו קורבן לגירושים, חטיפות, המרת-דת בכפייה ורציחות. גם אתרים אשוריים, בתי עסק בבעלות אשורים, אנשי ציבור, רופאים ואנשי-דת היו מטרות לתקיפות שכוונו נגד בני הקהילה.[13][27] למשל באוקטובר 2010 אירע פיגוע בכנסייה הכלדאית "סידת אל-נג'אה" שבבגדאד, שבו נהרגו 58 איש ו-75 נפצעו לאחר שהוחזקו כבני ערובה. בסך הכול, 80% ממניין המתפללים בכנסייה נפצעו או נהרגו באירוע.[28] לפי ההערכות, בערך 1,000 משפחות נוצריות עזבו את בגדאד לאחר הפיגוע.[13][29]

עקב תחושת חוסר הביטחון ששררה ברחובות הערים העיראקיות לאחר נפילת משטר סדאם, אשורים רבים עזבו את בגדאד והיגרו לצפון המדינה או עזבו בכלל את עיראק. לפי ההערכות, נכון ל-2018, 52% מכלל הפליטים העיראקים בטורקיה ובלבנון הם אשורים.[30] לפני 1991 נוצרים היוו 9% מכלל האוכלוסייה העיראקית, כלומר שני מיליון איש בערך. מאז, מספר הנוצרים הלך והצטמצם עד שנותרו במדינה כ-300,000 בלבד מהם נכון ל-2018. שינוי דרמטי זה נוצר בעקבות שלל גורמים, כגון המצב הכלכלי הירוד, מלחמות המפרץ, חוסר הביטחון ורדיפת הנוצרים במדינה (במיוחד אשורים).[28]

באותה התקופה, החלו האשורים לחפש פתרון למצבם מול הממשלה החדשה כשתשומת הלב הופנתה לעבר מישור נינוה, שבו יש ריכוז משמעותי של בני הקהילה ושל בני מיעוטים דתיים אחרים, בתקווה להקים שם ממשל אוטונומי שיגן על האשורים.[18] עם זאת, גורמים אחרים גילו עניין בתת-מחוז זה: הקהילה המקומית נפגעה קשות על-ידי המאבק בין כורדיסטן העיראקית והממשלה בבגדאד על השליטה בתת-המחוז כמו גם מתקיפות מצד ארגונים חמושים כמו אל-קאעדה. המאבק בין הממשלה בבגדאד והממשל הכורדי על מישור נינוה ונוכחות כוחות מטעם אלו במקום גרמו לשחיקה בזכויות האשורים המקומיים ושללו מהממשל המקומי מלהקים כוח משטרתי עצמאי. היעדר גוף כזה לצד נסיגת הפשמרגה וקריסת הצבא העיראקי הותירו את האזור חשוף לפלישה מצד כוחות דאעש ב-2014.[16]

במישור הפוליטי התנועה הדמוקרטית האשורית שרדה את שלטון הבעת' שכן חבריה הוגלו מחוץ לעיראק. עם נפילת משטרו של סדאם חברי המפלגה שבו והמפלגה עלתה מחדש על במת הזירה הפוליטית של עיראק החדשה.[31]

המדינה האסלאמית

עריכה

לאחר שהעיר מוסול נכבשה על-ידי כוחות המדינה האסלאמית (דאעש) ביוני 2014, לתושביה הנוצרים של העיר ניתנו מספר אפשרויות: להישאר בעיר ולשלם מס גולגולת, להתאסלם, לעזוב את העיר או למות. אפשרויות אלה ניתנו להם לאחר שהארגון הודיע להם שנכסיהם ובתיהם נחשבו מאותה העת "רכוש המדינה האסלאמית", כשהבתים סומנו באות הערבית נון (ن) כדי לסמן שהם שייכים לנוצרים. עד יולי של אותה שנה, כמעט כל הנוצרים של מוסול (כ-40,000 איש) ברחו מהעיר ורובם פנו למישור נינוה. במעברים, מרבית הרכוש שנותר להם נלקח מהם וכמה מהם נאלצו להגיע ברגל למישור נינוה הנמצא במרחק 20 ק"מ מהעיר. לפי דיווח של הכנסייה הקתולית-הכלדאית, הייתה זו הפעם הראשונה מזה 1,600 שנה שלא התקיימה מיסה בכנסיות העיר.[30][16] עם זאת, ראוי לציין כי עוד קודם לפלישת המדינה האסלאמית, הייתה האוכלוסייה הנוצרית של מוסול נתונה כבר במגמת דעיכה בעקבות קמפיין לטיהור אתני ואיומי מוות שגרמו ל-12,000 תושבים נוצרים לעזוב את העיר באוקטובר 2008. בנוסף, כ-4,400 נוצרים נוספים עזבו את העיר בפברואר 2010 על רקע אלימות עדתית נגדם.[28]

כוחות המדינה האסלאמית הרסו גם בצורה שיטתית את המורשת ההיסטורית והדתית של אשורים בעיר, לרבות כנסיות וקברים ואוספי מוזיאון מוסול, שמרביתם הורכבו מפריטים שקשורים לאימפריה האשורית. תחת שלטון הארגון, כל 45 הכנסיות והמנזרים במוסול נשרפו, נבזזו או נחרבו לחלוטין. אשורים רבים גם נפלו קורבן לאלימות מינית ולעוד שלל הפרות של זכויות האדם שלהם בשנים אלו.[30]

בתחילת אוגוסט 2014, כוחות דאעש כבשו את מישור נינוה ומחוז סינג'אר הסמוך ותושביהם נאלצו לנוס, כאשר מרבית האשורים ברחו לכפרים בסביבה, ובהמשך לשטחי כורדיסטן העיראקית. לפני שהאזורים הללו נכבשו, מרבית הנוצרים במקום שמנו כ-200,000 נפש היו אשורים. גם בבריחה זו הפליטים נשדדו לאורך הדרך והבתים שהותירו מאחור נבזזו. בסוריה, תקיפות המדינה האסלאמית גרמו לכך שרק 4 מתוך 33 הכפרים האשוריים במדינה נותרו מאוכלסים.[30][16]

האשורים במדינות הלאום המודרניות

עריכה

במולדתם ובמדינות ברחבי העולם, האשורים ממשיכים לשמר על המורשת ההיסטורית שלהם תוך שחזור ושימור זיכרון האימפריה האשורית. כך ניתן למצוא אשורים רבים בעלי שמות אשוריים, כגון סנחריב וסרגון, את חגיגות האקיטו (בארמית: ܐܟܝܬܘ), ראש השנה האשורי, שבו לובשים בני הקהילה בגדים מסורתיים המעוצבים במטרה להידמות לבגדים שנלבשו בזמן האימפריה האשורית וכן הנפת דגלים אשוריים שעליהם האריות המכונפים של נינוה.[3]

קהילות הגולים האשורים הן מקור לפעילות פוליטית וזהותית של הקהילה, למשל נעום פאיק (אנ') (1868–1930), משורר אשורי פטריוטי שהיגר לארצות הברית והקים את כתב העת "בית נהרין" המהווה מפעל ספרותי מרשים. בנוסף, הקהילה האשורית במערב אירופה, במיוחד בגרמניה ובשוודיה, מקדמת את הזהות האשורית כמרכיב מאחד של בני הקהילה.[3] יש גם יהודים מהאזור שבעקבות קשריהם החזקים עם קהילות אשוריות החלו לחשוב מחדש על זהותם ולאמץ את הכינוי "יהודי-ארמי" במקום "יהודי-כורדי".[32]

לצד שימור הזהות הייחודית שלהם, אשורים רבים משתלבים בחיי החברה של המדינות שבהן הם חיים. ניתן למצוא את בני הקהילה שהשתלבו בענפי הכלכלה, התרבות והספורט במדינות השונות, למשל השחקנית איננה סרכּיס (אנ'), חברת הפרלמנט הקנדי והשרה לשעבר הלנה גרגיס (אנ') ואושיית הרשת בריאן אוואדיס המוכר גם בתור FaZe Rug (אנ').

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Edward W. Odisho. Political and Nationalist Aftermath of the Iraqi Elections. january 21, 2006, Zinda Magazine

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אשורים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 Nicholas Aljeloo, Who Are The Assyrians?, Nestorian, ‏2 ביולי, 2000
  2. ^ 1 2 James F. Coakley, Assyrians, Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition, ‏2018
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Aaron Michael Butts, Eckart Frahm (ע), Assyrian Christians, A Companion to Assyria, Hoboken: John Wiley & Sons, 2017, עמ' 599-607
  4. ^ 1 2 3 Gabrial Albert, Assyrians: "3,000 Years of History, Yet the Internet is Our Only Home", Cultural Survival, ‏25 במרץ, 2010
  5. ^ Assyrische Bevölkerung weltweit, Beth Nahrin, ‏2003
  6. ^ Sebastian P. Brock, Nestorianism, Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition, ‏2018
  7. ^ James F. Coakley, Chaldeans, Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition, ‏2018
  8. ^ Sebastian P. Brock and James F. Coakley, Chaldean Catholic Church, Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition, ‏2018
  9. ^ 1 2 The Editors of Encyclopædia Britannica, Assyria, Britannica, ‏18 באוגוסט, 2023
  10. ^ 1 2 3 4 Efrem Yildiz, The Assyrians: A Historical and Current Reality, Journal of Assyrian Academic Studies (1)13, 1999, עמ' 15-21
  11. ^ Joshua J. Mark, Assyria, World History Encyclopedia, ‏10 באפריל, 2018
  12. ^ Adam H. Becker, Assyrian Christians, Encyclopaedia of Islam, THREE, ‏2013
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Minority Rights Group International, Assyrians, World Directory of Minorities and Indigenous Peoples
  14. ^ 1 2 Sebastian P. Brock, Safyo, Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition, ‏2018
  15. ^ 1 2 Daniel P. Wolk, Assyrians, The Encyclopedia of Chicago, ‏2005
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Alda Benjamen, Assyrians in Modern Iraq: Negotiating Political and Cultural Space, Cambridge: Cambridge University Press, 2022, עמ' 14-18, 24, 37, 77-78, 100, 112, 185, 224-231
  17. ^ 1 2 3 Fadi Dawood, Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood (ע), The Ba‘qubah Refugee Camp, 1919-22, State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation, London: I.B.Tauris & Co. Ltd, 2017, עמ' 44-46
  18. ^ 1 2 3 Vahram Petrosian, Assyrians in Iraq, Iran and the Caucasus (1)10, 2006, עמ' 118-123
  19. ^ Ibrahim Al-Marashi, Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood (ע), Military-Society Relations in Iraq, 1921–58: Competing Roles of the Army, State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation, London: I.B.Tauris & Co. Ltd, 2017, עמ' 128
  20. ^ The Editors of Encyclopædia Britannica, ʿAbd al-Karīm Qāsim, Britannica, ‏5 פברואר, 2023
  21. ^ 1 2 Alda Benjamen and Sargon George Donabed, Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood (ע), Assyrians and the Early Ba‘thist Period in Iraq: Between State and Non-State Actors, State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation, London: I.B.Tauris & Co. Ltd, 2017, עמ' 159-160, 171-172
  22. ^ Benjamin Isakhan and Shamiran Mako, Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood (ע), Conclusion: Lessons from the Past for a Future Iraq, State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation, London: I.B.Tauris & Co. Ltd, 2017, עמ' 284
  23. ^ Alda Benjamen and Andrew Breiner, The Assyrians, Between the State and the Opposition, Library of Congress Blogs, ‏26 לספטמבר, 2019
  24. ^ Samuel Helfont, Benjamin Isakhan, Shamiran Mako and Fadi Dawood (ע), Ba‘thist Penetration of Shi‘a Religious Institutions, State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation, London: I.B.Tauris & Co. Ltd, 2017, עמ' 197-214
  25. ^ Human Rights Watch, Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds, Human Rights Watch, ‏1993
  26. ^ Gareth Stansfield, Hamit Bozarslan, Cengiz Gunes, and Veli Yadirgi (ע), The Kurdistan Region of Iraq, 1991–2018, The Cambridge History of the Kurds, Cambridge: Cambridge University Press, 2021, עמ' 365
  27. ^ Aws Qusay, Iraq Christians bury slain priest, Reuters, ‏6 לאפריל, 2008
  28. ^ 1 2 3 Erica C. D. Hunter, Daniel King (ע), Changing Demography: Christians in Iraq since 1991, The Syriac World, London: Routledge, 2018, עמ' 783-787
  29. ^ Human Rights Watch, World Report 2011: Events of 2010, New York: Seven Stories Press, 2011, עמ' 535
  30. ^ 1 2 3 4 Assyria, Unrepresented Nations & Peoples Organization, ‏19 ינואר, 2018
  31. ^ Marc Lemieux and Shamiran Mako, Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood (ע), Political Parties, Elections and the Transformation of Iraqi Politics Since 2003, State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation, London: I.B.Tauris & Co. Ltd, 2017, עמ' 240-241
  32. ^ יעקב מעוז, אל תקרא לי כורדי, באתר jokopost, ‏20 ביוני, 2019