ויקיפדיה

רג'פ טאיפ ארדואן

נשיא טורקיה ה-12 מאז 2014

רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן[1] (בטורקית: Recep Tayyip Erdoğan‏, [ɾeˈd͡ʒep tajˈjip ˈæɾdo.an] ‏האזנהⓘ‏Ⓘ‏; נולד ב-26 בפברואר 1954) הוא נשיא טורקיה ה-12 מאז 28 באוגוסט 2014. קודם לכן כיהן כראש ממשלת טורקיה ה-26 במניין, החל מ-14 במרץ 2003 ועד מינויו לנשיא.

רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן
Recep Tayyip Erdoğan
רג'פ טאיפ ארדואן, 2022
רג'פ טאיפ ארדואן, 2022
לידה 26 בפברואר 1954 (בן 70)
איסטנבול, טורקיה
מדינה טורקיהטורקיה טורקיה
השכלה
מפלגה מפלגת הצדק והפיתוח
בן או בת זוג אמינה ארדואן (4 ביולי 1978–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.tccb.gov.tr
נשיא טורקיה ה־12
28 באוגוסט 2014 – מכהן
(10 שנים)
סגן נשיא טורקיה פואט אוקטאי
ראש ממשלת טורקיה ה־26
14 במרץ 2003 – 28 באוגוסט 2014
(11 שנים)
ראש עיריית איסטנבול ה־26
27 במרץ 1994 – 6 בנובמבר 1998
(4 שנים)
פרסים והוקרה
  • מסדר גיזת הזהב הגאורגי (17 במאי 2010)
  • המסדר הלאומי של מדגסקר (2017)
  • פרס צלחת הזהב (13 ביוני 2004)
  • עיטור הרפובליקה (2018)
  • פרס איג נובל (ספטמבר 2020)
  • פרס המלך פייסל הבינלאומי לשירות האסלאם (2010)
  • מפקד עליון במסדר לאופולד (5 באוקטובר 2015)
  • המסדר של פקיסטן (26 באוקטובר 2009)
  • מסדר דנאקר (2 בפברואר 2011)
  • הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי
  • מסדר זאיד
  • Order of Sheikh-ul-Islam
  • מסדר דוסטיק, דרגה 1
  • מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 1
  • מסדר הכתר של מלזיה
  • Order "For contribution to the development of cooperation"
  • Order of the National Flag
  • Amir Amanullah Khan Award
  • המסדר הלאומי של חוף השנהב
  • מסדר לאופולד
  • Collar of Honour
  • פרס שטייגר
  • עיטור המשחרר של ונצואלה
  • המסדר הלאומי של האריה של סנגל
  • מדליה להנצחת 1000 שנים לייסוד קאזאן
  • מסדר כוכב סומליה
  • מסדר מובארכ הגדול
  • מסדר ההצטיינות הלאומי של גינאה
  • מסדר היידר אלייב
  • מסדר ההצטיינות הלאומי של פרגוואי
  • מסדר העיט הזהוב
  • מסדר הרפובליקה של תוניסיה
  • המסדר הלאומי של ניז'ר
  • העיטור הלאומי של מאלי
  • אביר הצלב הגדול של המסדר הלאומי של מלי
  • Order of Manas, 1st class עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנשיא יצחק הרצוג עם ארדואן בביקור בטורקיה במרץ 2022

בתחילת כהונתו כראש ממשלה הנהיג מדיניות ליברלית במידה מסוימת, שהגיעה לכדי הסדר זמני של המאבק בכורדיסטן הטורקית וקידמה מגעים לנרמול יחסי ארמניה–טורקיה, וכן ניסיון כניסה טורקי לשורות האיחוד האירופי. החל מכהונתו השנייה כראש ממשלה ב-2007, השתנתה מדיניותו, והוא החל לנקוט עמדה אסלאמיסטית קיצונית יותר, החריף את המתיחות מול הכורדים, יוון וארמניה, וניסה להשפיע על תנועות מרדניות שונות בארצות ערב, שהתפרצו במסגרת האביב הערבי ב-2011. גל מחאות רחב נגדו ונגד שלטונו הסמכותני פרץ ב-2013 ובעקבות מדיניותו בוצע ניסיון הפיכה צבאית כושל נגדו ב-2016. ארדואן ניצל את הסערה הציבורית בעקבות ניסיון ההפיכה וקיים משאל עם ששינה את המשטר בטורקיה ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי, בעודו מכהן כנשיא.

טורקיה בהנהגת ארדואן נוקטת מדיניות חוץ אקטיבית ושאפתנית, הכוללת מאבקים ויריבויות מול רוסיה במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים השנייה בלוב. מדיניותו הובילה אותו למאבק ישיר מול ארצות הברית כאשר ב-2018 ממשל טראמפ הטיל סנקציות כבדות על טורקיה, שהובילו, ביחד עם התפרצות מגפת הקורונה והתערבותו האישית של ארדואן בפעילות בנקאית, למשבר כלכלי כבד בטורקיה. נגד ארדואן הועלו חשדות שונים לשחיתות שלטונית וממשלו פועל נגד האופוזיציה ונגד גופי תקשורת המתנגדים לו באופן שמעמיד בסימן שאלה את זכויות האדם בטורקיה.

בהנהגתו של ארדואן, יחסי טורקיה–ישראל הידרדרו עקב עמדות אנטי-ישראליות שמביע ארדואן לאורך שנות כהונתו.

בעקבות המעורבות של תורכיה במתקפת המורדים הסורים (2024) ונפילת משטר אסד אמר ארדואן: "בהחלט ייתכן שאידליב, חאלב, חמאה, דמשק וראקה יהפכו למחוזות שלנו כמו אורפה וחטאי" [2].

ביוגרפיה

עריכה

תחילת דרכו

עריכה

ארדואן נולד באיסטנבול למשפחה גאורגית (צ'בנבורי), שמוצאה בבתומי. המשפחה נמלטה מגאורגיה לריזֶה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). סבו של ארדואן נהרג בגאורגיה בשנת 1916 במהלך המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה. את סיפור מוצאה של משפחתו סיפר ארדואן עצמו במהלך ביקורו בבתומי ב-12 באוגוסט 2004[3]. ילדותו של ארדואן עברה עליו בריזה, ושם גדל. המשפחה חזרה לעיר מאיסטנבול כשארדואן היה עדיין פעוט. האב היה חבר במשמר החופים הטורקי, זרוע של צבא טורקיה. בקיץ נהגה המשפחה לבלות בעיירה גונאיסו (אנ') הקרובה.

עם השנים הואץ תהליך התיעוש של כלי החקלאות, במיוחד במהלך שנות החמישים כאשר קודמו בידי ממשלת מנדרס. התהליך תרם להגדלת הפער בין החקלאים העשירים והעניים והוביל למצב שמיעוט של חקלאים עשירים סיפקו את עיקר הייצור החקלאי של המדינה. בעקבות כך, מאות אלפי משפחות של חקלאים עניים וקשיי יום עברו לערים בציפייה למצוא תעסוקה חדשה, ורבים מהם יישבו שכונות עוני גדולות. הפער בין הערים הליברליות ואזור הספר החקלאי שרוב תושביו היו מוסלמים מסורתיים, הוביל למהפך דמוגרפי בתוך המדינה. כתוצאה ישירה של תהליך זה, כשהיה ארדואן בן 13 חזרה המשפחה לאיסטנבול, שם עבד בנעוריו לפרנסתו ולפרנסת משפחתו כמוכר לימונדה וסימיט[4]. בנוסף היה גם מוכר בקבוקי מים עבור נהגים שהיו בנהיגה על הכביש. בילדות לא הביע עניין בפוליטיקה, ורצה בבגרותו לעסוק בכדורגל. לאחר שקיבל הזמנה להצטרף למועדון הכדורגל המקצועי פנרבחצ'ה, אביו מנע זאת ממנו מכיוון שהיה נחוץ לפרנסת המשפחה. לימים נקרא על שמו מגרש הכדורגל המקומי של המועדון שבו הוא נהג לשחק בילדות.

חינוך ולימודים

עריכה

לארדואן ניתן חינוך דתי מסורתי מילדות, והוא חבר בקהילת איסקנדרפאשה (İskenderpaşa), קהילה בזרם נקשבנדיה באסלאם הסופי. ב-1965 סיים לימודיו בבית ספר יסודי והמשיך לבית ספר דתי באיסטנבול שאת לימודיו בו השלים ב-1973. רבע מכל השיעורים בבית הספר שלו הוקדשו ללימוד הקוראן, קורות חייו של מוחמד והשפה הערבית. עוד באותן השנים הצטרף לאגודות לאומיות שמרניות שקמו כתגובה ריאקציונית לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות שהובילו לתסיסה אזרחית נרחבת באותן השנים וגרמו להפיכה צבאית שנייה מסוגה נגד הממשלה האזרחית ב-1971. במסגרת חוגים פוליטיים אלו, שארדואן המשיך לקחת חלק בהם גם בלימודיו האקדמיים, הוא פיתח את יכולתו הרטורית וגישתו הציבורית לאנשים מן השורה, ששימשה אותו בהמשך בדרכו הפוליטית.

בשנת 1981 סיים לימודים אקדמיים בתחום מנהל עסקים באוניברסיטת מרמרה[5]. היה פעיל פוליטית הן כסטודנט והן בתקופה שלאחר מכן. בימיו באוניברסיטה נפגש לראשונה עם המנהיג האסלאמיסטי נג'מטין ארבקאן, והפך לבן לווייתו. ההתמקחות הראשונה של ארדואן עם רשויות החוק הגיעה לאחר ההפיכה הצבאית השלישית ב-1980 (ראו ליל הגנרלים בטורקיה 1980), בזמן שעבד עבור רשות התחבורה של איסטנבול באופן זמני בתקופת לימודיו האקדמיים. האחראי על ארדואן, קולונל בדימוס, הורה לו לגלח את שפמו כסמל ליישור קו עם החילוניות הלאומית שהצבא פעל לשמר נגד סיעות מוסלמיות שמרניות ואחרות. ארדואן סירב ונאלץ לעזוב את העבודה.

תחילת הקריירה הפוליטית

עריכה

ב-1976 נבחר לראש הסניף הצעיר של מפלגת הישועה הלאומית. שם היה עוזרו של נג'מטין ארבקאן, ולימים היה ליד ימינו. ארבקאן הנהיג תנועה אסלאמיסטית שמרנית, אשר בשונה מתנועות אסלאמיסטיות ברחבי ארצות ערב, ניסתה להשתלב בתוך המערכת הפוליטית הדמוקרטית ולא להפיל את המערכת. בשנת 1978 נשא לאישה את אמינה, שהיא ממוצא ערבי. לימים יתייחס לנישואיו כדוגמה לשילוב בין-עדתי בטורקיה. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות[6]. מפלגת הישועה הלאומית נשאה סממנים של פופוליזם, כאשר מנהיגה ארבקאן הנהיג מצע קיצוני וקרא לקדם השבה של השריעה לקוד החוקים, הוקיע נשים שסירבו ללבוש חג'אב, הוקיע נוצרים ויהודים, וקרא להוציא להורג להט"בים. ארבקאן גם תקף את הממשלה, על שערוריות כספים שהתרחשו בתוכה במשך שנים והוסתרו דרך הפריחה הכלכלית של טורקיה שנמשכה לתוך שנות התשעים המוקדמות.

לבסוף, העלייה החדה בחוב הלאומי של טורקיה במקביל לעליית ערך הלירה הטורקית ועליית השימוש בשערי חליפין, הובילו לכך שמשקיעים רבים איבדו את אמונם בכלכלת טורקיה ופרץ משבר פיננסי חריף ב-1994. הבנק הלאומי מיהר להתערב ואיבד מחצית מכספי שילום החובות שלו למשבר, בניסיון כושל לבלום את נפילת הערך החדשה של הלירה. לנוכח המשבר התפרסמו לבסוף שערוריות השחיתות השלטונית הרבות בממשלתה של טנסו צ'ילר ממפלגת הדרך הנכונה, מפלגת מרכז שמרנית וחילונית. המשבר הכלכלי תרם לעלייה חדה בתמיכה הציבורית בתנועה האסלאמיסטית של ארבקאן, וזה קידם את יד ימינו, ארדואן, כמועמד המפלגה בבחירות לראשות עיריית איסטנבול.

ראש עיריית איסטנבול

עריכה

הודות לתמיכת מגזר מהגרי העבודה מאזורי הספר, נבחר ארדואן במפתיע, נגד ציפיות רוב הסקרים וגורמי התקשורת, לראש עיר. ארדואן קידם רפורמה נגד השחיתות הרבה ששררה ברשת הבירוקרטיה של העיר, קידם תשתיות כגון בניית מערכת ביוב חדשה מתחת לשכונות העני הגדולות של העיר, מימון בתי ספר ציבוריים ומימון תשתיות התחבורה ובעיקר שרתי התחבורה הציבורית שכללו רכבות ואוטובוסים. כל אלו הובילו לכך שתומכיו ויריביו העריכו את יכולתו הניהולית וההערכה כמו גם ההכרה הציבורית אליו ברחבי המדינה גברה. ארדואן ביסס את הקריירה הפוליטית שלו ואת תדמיתו הציבורית על פעילותו בשעת כהונתו כראש עיריית איסטנבול[7].

עם עליית התמיכה במפלגת הישועה הלאומית של ארבקאן וארדואן, הוקמו סדרת קואליציות וממשלות שנועדו למנוע את עלייתם לשלטון בכל מחיר. קואליציות אלו כללו אף שיתוף פעולה בין חילוניים, שמרנים וקיצוניים מכל קצוות המפה הפוליטית. ב-1995 השיגה מפלגת הישועה הלאומית 158 מתוך 550 מושבים באספה הלאומית הגדולה של טורקיה וארבקאן התמנה לראש ממשלת טורקיה. המדיניות האסלאמיסטית הקיצונית שבה דגלה הממשלה החדשה הובילה למפלתה המהירה. ב-1997 התערב הצבא והזהיר כי אם הממשלה לא תפזר את עצמה, תבוצע הפיכה צבאית נוספת. הפיכה מלאה לא יצאה לפועל, מכיוון שהאיום הספיק להביא לפיזור הממשלה. הצבא קידם את מינויו של מסוט ילמאז ממפלגת המולדת השמרנית לראש הממשלה. ב-1998, בעקבות ההפיכה המלאכותית שביצע הצבא, נגזרו על ארדואן 10 חודשי מאסר לאחר שהקריא בפומבי שיר קיצוני הנוגד את עקרונות החילוניות של טורקיה לנוכח המשבר שהוביל לפיזור ממשלתו של ארבקאן. במילות השיר היה, בין השאר, המשפט "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם קסדותינו, צריחיהם חרבותינו והמאמינים חיילינו"[8]. בפועל ריצה ארדואן ארבעה חודשים בכלא ואז שוחרר.

עלייה לשלטון

עריכה

לאחר שחרורו שב ארדואן למערך הפוליטי האסלאמיסטי, שהתארגן מחדש במסגרת "מפלגת העקרונות". המפלגה קידמה פרובוקציה פופוליסטית שהציגה את איסור לבישת החג'אב בציבור כחוק שפועל נגד נשים ומונע מהן להגיע לשוויון במעמדן לזה של גברים. הארגון המחודש של התנועה בדמות מפלגת העקרונות כלל גם קידום מצע ליברלי ופרוגרסיבי יותר, שנועד להפשיט את הגוש החילוני מייחוד המצע הליברלי שלו. מפלגת העקרונות קראה לקידום מגעים להסדר במאבק בכורדיסטן הטורקית, נרמול היחסים עם ארמניה ועוד[9]. לאחר שבית המשפט קבע כי המפלגה נוגדת את עקרונות החילוניות ומכאן נוגדת את חוקת טורקיה, התנועה התארגנה מחדש בראשות ארדואן בדמות מפלגת הצדק והפיתוח.

המפלגות החילוניות פעלו להציג, בקמפיין פוליטי, את ארדואן בהיותו יליד אנטוליה חסר חינוך וערכים השקוע בעבר ובן לשכונת עוני. בפועל, מוצאו הצנוע תרם לו להשיג תמיכה אזרחית רבה עוד יותר. מכאן שב-2002, בבחירות לאספה הלאומית הגדולה, מפלגת הצדק והפיתוח השיגה רוב מוחץ של מעל לשני שלישים מכלל המושבים. המפלגה עלתה לשלטון תחת הנהגתו לכאורה של עבדוללה גול, מאחר שמנהיג המפלגה ארדואן לא היה כשיר לכהן בפרלמנט או כראש ממשלה לאחר הרשעתו ב-1998; תיקון חוקתי בסוף 2002 הסיר את אי הכשירות הזו. ארדואן ניצח במושב פרלמנטרי בתחילת 2003 והחליף את גול כראש ממשלה[9].

קדנציה ראשונה כראש ממשלה (2003–2007)

עריכה
 
המדינות בהן ביקר ארדואן כראש ממשלה.

האיחוד האירופי

עריכה
  ערך מורחב – יחסי החוץ של טורקיה

ב-3 בנובמבר 2002 ניצחה בבחירות "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית (AKP) בראשות ארדואן. הניצחון היה על רקע המשבר החברתי, קריסת הכלכלה במדינה ופיטורי מיליוני עובדים במשק הטורקי. ניצחון מפלגתו האסלאמית של ארדואן בבחירות נחשב למהפך דרמטי, לאחר עשרות שנים של שליטת המפלגות החילוניות במדינה. ארדואן, הדוגל במדיניות פרו-אסלאמית, חש תחילה בצורך להפיג את חששות הגנרלים בצבא, שבאופן מסורתי נמנו עם המחנה החילוני במדינה. הוא הבטיח עם מינויו למצוא קו פייסני המאחד בין האסלאם למודרניזציה, ואף הביע את רצונו בצירוף טורקיה לאיחוד האירופי. ערב מלחמת עיראק נקט עמדה מרוככת כלפי ארצות הברית (לעומת רוב המדינות במזרח התיכון, שהתנגדו נחרצות למלחמה) ונטה להיענות לבקשת האמריקנים להשתמש בשטחה של טורקיה לצורך המתקפה בעיראק[10]. יוזמה זו שלו סוכלה על ידי הפרלמנט הטורקי. בסופו של דבר התנגד להצעה אמריקאית להשתתף במלחמה בעיראק משתי מטרות עיקריות, ראשית החשיבות של עיראק מבחינה כלכלית עבור טורקיה והעובדה שמשבר כלכלי כבר נגרם קודם לכן עקב מלחמת המפרץ, ושנית במטרה להתקרב לאיחוד האירופי. האיחוד, בהנהגתם של גרהרד שרדר בגרמניה וז'אק שיראק בצרפת, נטו לתמוך בכניסה טורקית לאיחוד האירופי[11].

רצונו להצטרף לאיחוד האירופי עורר חילוקי דעות בינו לבין האירופים, שטענו שטורקיה מפרה זכויות אדם ועקרונות שוויון. נטען שהיא אינה בשלה להצטרף לאיחוד האירופי, בין היתר בעטיה של חקיקה שהוביל ארדואן, שהגדירה את ניאוף האישה כעבירה פלילית, וכן התנגדות ארדואן לביטול חוק המגביל את חופש הביטוי במדינה ואוסר לפרסם תכנים הפוגעים בלאומיות הטורקית. בשנת 2006 התהפכו היוצרות ביחסים בין טורקיה לאיחוד האירופי כאשר ההנהגה האירופית התחלפה: בבחירת אנגלה מרקל בגרמניה וניקולא סרקוזי בצרפת, שני המנהיגים הביעו קו אחיד של התנגדות להצטרפות טורקית לשורות האיחוד. ההנהגה של האיחוד האירופי הציגה עמדה לפיה ללא הסדר של המאבק בקפריסין טורקיה לא תתקבל לשורות האיחוד[12].

העולם המוסלמי

עריכה

ארדואן פעל החל מכהונתו הראשונה כראש ממשלה לחזק את יחסיה של טורקיה עם מדינות העולם המוסלמי בכלל ומדינות עולם שלישי בקצוות העולם המוסלמי, כגון סומליה וסנגל, בפרט. המטרה היא להרחיב את תחום ההשפעה הכלכלי של טורקיה דרך השקעות והאצה של שיתוף הפעולה ותוך כדי כך לחזק את מעמדה הגאופוליטי של המדינה. טורקיה בהנהגת ארדואן גם פועלת, החל מהפלת שלטון סדאם חוסיין, לקידום שיתוף פעולה כלכלי עם עיראק, ואף הכרה בכורדיסטן העיראקית כספקית לייבוא אנרגיה[13].

בשנת 2004, לאחר שנים רבות של קיפאון ביחסי טורקיה–סוריה, במיוחד לאור התמיכה של חאפז אל-אסד בבדלנים הכורדים בטורקיה, ארדואן הזמין ואירח את נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, באנקרה[14]. באותה העת הייתה סוריה מבודדת מבחינה בינלאומית והצעד של ארדואן לקידום היחסים עמה היה יוצא דופן. בשנת 2006 בוצע צעד יוצא דופן נוסף לעבר גישור ביחסיה של טורקיה עם ארצות ערב, כאשר עבדאללה, מלך ערב הסעודית, קיים ביקור ממלכתי בטורקיה.

ארדואן גם המשיך בקידום המדיניות של קודמיו בתחום חיזוק קשריה הכלכליים והדיפלומטיים של טורקיה עם הארצות הטורקיות במרכז אסיה, מטרה שבמסגרתה טורקיה מתחרה על השפעה באזור מול הודו, שגם כן מחפשת לקדם אינטרסים במרכז אסיה[15].

מדיניות פנים והסדרים

עריכה

ארדואן פעל לקדם הסדר מדיני במשבר בן עשרות השנים בין טורקיה לבדלנים הכורדים. התקוממות עממית של כורדים שדורשים את עצמאותם בחבל כורדיסטן הטורקית הובילו להקמת מיליציות בעלות מאפיינים של ארגוני טרור כגון מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK). ממשלת ארדואן הראשונה הצליחה להגיע להסדר מדיני חלקי עם המיליציות לפיו הממשלה התירה חינוך בשפה הכורדית בבתי ספר, ורשת השידור הלאומית החלה לשדר ערוץ כורדי ממלכתי: KurdTV.

ארדואן וממשלתו גם קידמו מגעים להסדר היחסים עם ארמניה, ולתקופה מסוימת נדמה היה כי טורקיה פועלת לקראת הכרה ברצח העם הארמני. בסופו של יום, הצבא, שעדיין אחז בסמכות של מעורבות חלקית בתוך הפוליטיקה, מנע מהלך שכזה. הממשלה הטורקית ביטלה את דרישות הוויזה לאזרחים ארמנים המעוניינים לנסוע לטורקיה. מהלך זה פתח את הדרך לאזרחים ארמנים להיכנס לשוק העבודה הבלתי פורמלי בטורקיה, במיוחד במשק העבודות הביתיות. ממשלת טורקיה הבליגה מספר שנים על ההסדר הזה ובשנת 2014 אימצה חקיקה המאפשרת לעובדים חסרי תעודות להסדיר את מעמדם בתוך טורקיה[16]. המגעים והפעולות להסדר בתחום הארמני ובתחום הכורדי היו חלק מקידום מצע של קבלת התרבויות השונות שבתוך טורקיה, מצע שארדואן קידם בשנים הראשונות להנהגתו. ארדואן אף השתמש בדמותו האישית לקידום המצע, מתוקף היותו בן לאם ממוצא קווקזי שברחה לטורקיה בעקבות מלחמות בקווקז ומתוקף היותו נשוי לאישה ממוצא ערבי.

בבחינת מדיניות הפנים, ארדואן קידם חקיקות שונות שהיו ליברליות בהרבה מאלו שביצעו קודמיו בממשלות החילוניות והליברליות. ב-2005 לדוגמה, הוא קידם חוק שנתן לגליזציה לקיום מצעדי גאווה בטורקיה, מהלך יוצא דופן[17].

בתחילת 2007 נרצח העיתונאי הטורקי-ארמני הנודע הראנט דינק, שתמך בשיתוף הפעולה בין טורקיה לארמניה וקרא להכרה תרבותית וגישור מעל פשעי רצח העם הארמני. בהלווייתו יצאו 200,000 אבלים לצעדה במחאה על ההתנקשות בקריאות "כולנו ארמנים" ו"כולנו הראנט דינק" בכורדית, טורקית וארמנית[18]. הביקורת על סעיף 301 (בו נאסרת השמצת המדינה, מוסדותיה ואנשיה; חקיקה שהועתקה מילה במילה מאיטליה הפשיסטית) גברה לאחר הירצחו, דבר שהוביל להצעה פרלמנטרית שדרשה את ביטול הסעיף.

קדנציה שנייה כראש ממשלה (2007–2011)

עריכה
 
ארדואן עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש בבית הלבן, 2007.
 
ארדואן ונשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה ("לולה"), מאי 2010.
 
ארדואן עם ראש ממשלת יוון, יורגוס פפנדראו, ינואר 2011.

פער כלכלי ושחיקה

עריכה

בבחירות 2007 ניצחה מפלגתו של ארדואן את האופוזיציה המפולגת עם 16,327,291 קולות (46.58%). מפלגות האופוזיציה הגדולות שהתמודדו מול מפלגת הצדק והפיתוח היו מפלגת העם הרפובליקאית הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת התנועה הלאומית - מפלגה לאומנית קיצונית גזענית וחילונית בעלת מאפיינים פשיסטים. בבחירות ירדה מפלגת הצדק והפיתוח ב-22 מושבים באספה הלאומית הגדולה אך נשארה בעלת רוב מוחלט עם 341 מושבים וארדואן התמנה לקדנציה שנייה בראשות הממשלה[19]. באותה השנה קידמה מפלגת הצד והפיתוח של עבדוללה גול בתור המועמד מטעמה לתפקיד הייצוגי והסמלי בעיקרו של נשיא טורקיה. לאחר התמודדות מול מועמד מפלגת התנועה הלאומית, גול נבחר לנשיא בהצבעה של האספה הלאומית הגדולה.

לאורך שנות שלטונו בטורקיה, ארדואן הוביל להחמרה של האי-שוויון הכלכלי. ב-2002 העשירון העליון במדינה החזיק ב-67% מכל האוצר הלאומי, בעוד לשם השוואה ב-2020 עלה אחוז זה ל-81%. במקביל, שאר 90% מתושבי המדינה מחזיקים ב-19% מכלל האוצר הלאומי[20]. בעשור הראשון להנהגתו של ארדואן על טורקיה, בין 2002 ל-2012, ידעה המדינה פריחה כלכלית יוצאת דופן, אך בפועל עיקר העלייה באוצר הלאומי הגיעה לידיים מועטות, בעוד עשירון עליון של מקורבים לממשל הפך לעשיר יותר ויותר. ארדואן קידם תשתיות לאומיות רבות, ממרכזי קניות ועד לגשרים רחבי היקף מעל הבוספורוס[21]. את המענק לבניית אותן תשתיות הממשלה הטורקית בראשותו לרוב נתנה לחברות שבראשם עמדו מקורבים לשורות מפלגת הצדק והפיתוח. כך קרה, שמתוך העשירון העליון, היו אלו בנקאים ומנהלי חברות בנייה ונדל"ן שזכו בפלך ההכנסות הגבוהה ביותר. עוד ב-2007 נערכו סדרת חקירות משפטיות רחבות מטעם הממשלה של קצינים בשורות הצבא ועיתונאים. בעוד קצינים רבים שהיו מעורבים בהפיכות הורשעו בפגיעה בדמוקרטיה, הורשעו לצידם גם מספר רב של עיתונאים באשמת תאוריות קשר או קנוניות, עיקרם עיתונאים שבאופן סדרתי הפיצו תוכן נגד התנהלותו של ארדואן ונגד ממשלו.

עוד ב-2007 חלה עלייה בהתנהלות הסמכותנית של ממשלת ארדואן, עם ניצול סמכויות להשתקת פעילי אופוזיציה, הטלת צנזורה על התקשורת ועוד. בנוסף, החלה פנייה לעבר עמדה אסלאמיסטית קיצונית יותר מצידו. לדוגמה הוטל מס 300% על צריכת משקאות חריפים, בנאומים פומביים שלו הוסדרה הפרדה מגדרית ועלו הצעות לחדש את ההוצאה להורג בקוד העונשין המשפטי, כפי שהחוק קיים בחוקי השריעה.

מדיניות חוץ

עריכה

ב-2010, נפגש עם נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה פעמיים, אחת בביקור שלו בברזיל ושנית בביקור של לולה בטורקיה. שתי המדינות פעלו לקדם את היחסים ביניהן ודרך כך ארדואן ניסה לשתף פעולה עם לולה בכדי שזה יעזור לו לקדם את יחסי ארצו עם איראן. על אף היחסים הרעועים, ארדואן פעל בניסיון לקדם את יחסי איראן–טורקיה. במאי 2010, ארדואן ערך ביקור לא מתוכנן בטהראן, בתיאום עם לולה, כדי להסכים למיקור חוץ של העשרת האורניום האיראני לארצו כדי למנוע סנקציות נוספות על איראן[22]. אחרי לחץ גובר של בריטניה וארצות הברית לתמוך בסנקציות נגד איראן, אמר ארדואן: "למעשה, אין כיום נשק גרעיני באיראן, אבל לישראל, שגם היא ממוקמת באזורנו, יש נשק גרעיני. טורקיה היא אותו מרחק משתיהן. מה אמרה הקהילה הבינלאומית נגד ישראל עד כה? זה עליונות החוק או חוק הממונים?". ארדואן הוביל קו מדיניות אנטי-ישראלי שהחריף לאורך כהונתו והוביל אף לקיפאון ביחסי טורקיה–ישראל לאחר שהגיע לשיאו ב-2010 במשט לעזה (ראו בפרק יחסו לישראל).

עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית, הוא קיים ביקור ממלכתי בטורקיה שהיה למסעו הראשון מעבר לאוקיינוס האטלנטי מאז בחירתו לנשיא. ארדואן גם פעל לחזק את יחסי ארצו עם פקיסטן ועם קטר, כאשר דרך השפעה על השנייה טורקיה יכולה להשיג ראש חץ למפרץ הפרסי.

קדנציה שלישית כראש ממשלה (2011–2014)

עריכה

ביוני 2011 זכתה מפלגתו בכ-50% מהמושבים באספה הלאומית הגדולה וארדואן התמנה לכהונה שלישית בראשות הממשלה.

האביב הערבי

עריכה
  ערך מורחב – האביב הערבי

המדיניות הטורקית של התערבות בממשלות וגופים פוליטיים שונים בעולם הערבי השפיעה על התנהלות הפוליטיקה של המזרח התיכון. מדינאים טורקים הצהירו בהזדמנויות שונות ששינוי בעולם הערבי הוא בלתי נמנע וחייב לשקף את הדרישות הלגיטימיות של אנשים לצדק, חופש ושגשוג. יתרה מכך, השינוי חייב להתרחש ללא אלימות, ויש להבטיח מעבר שליו לדמוקרטיה פלורליסטית. בפועל, ממשלות ארדואן פעלו לחזק את ההשפעה הטורקית על מדינות העולם הערבי דרך הבטחה לכך ששיתוף פעולה עם טורקיה יאפשר לתושבים שגשוג וצדק. ההתנגדות של אזרחים ברחבי העולם הערבי למשטרים הרודניים והעריצים שנכפו עליהם הובילה ב-2011 להתפרצות של האביב הערבי, שהחל עם המהפכה בתוניסיה.

 
ארדואן נואם במסיבת עיתונאים ב-2012 בעוד מסמל בידיו מחווה גופנית אותה כינה "משלוש הכוח", היא העתק של אחיזת היהלום של אנגלה מרקל.
 
ארדואן בפגישת ראשי מדינות של טורקיה, אזרבייג'ן, אלבניה, בולגריה וסרביה באיסטנבול.

ארדואן שאף להשיג דריסת רגל טורקית בתוך לוב עוד טרם פרצה ההתקוממות נגד משטר מועמר קדאפי. הדיפלומטיה השקטה של ארדואן מאחורי הקלעים פעלה לקדם הפיכה שקטה נגד קדאפי. במהלך העשור שקדם לפרוץ האביב הערבי, טורקיה פיתחה סוגים שונים של קשרים עם מדינות המזרח התיכון, במטרה לשפר את היחסים עם הממשלות ועם הציבור. מדיניות ההתקשרות הזו השתלמה בכמה דרכים, תוך כדי העלאת הפרופיל של טורקיה באזור. אינטלקטואלים ערבים, פעילים ומנהיגי נוער בעלי נטיות פוליטיות שונות גילו עניין רב במה שיש המתארים כ"מודל הטורקי". תדמית הדמוקרטיה היציבה של טורקיה, הכלכלה הפורחת מאותה העת ומדיניות החוץ הפעלתנית והעצמאית יצרו הערכה גוברת להישגי המדינה, מה שהגדיל את הכוח הרך שלה באזור[23].

בעוד האביב הערבי הוביל להתקוממויות ממדינה למדינה, טורקיה המשיכה להאיץ בממשלות ערב לבצע רפורמה בממשל שלהם ולחזק את שיתוף הפעולה עמה. בפרוץ ההתקוממויות, ארדואן פנה לתמוך במורדים בכדי לפתוח דף חדש עם הממשלות החדשות שנועדו להקים לאחר המהפכות שקידמו: האחים המוסלמים במצרים, תנועת נהדה בתוניסיה וחמאס ברשות הפלסטינית, הפועלת ללא הצלחה בניסיון למוטט את שלטון פת"ח לא רק ברצועת עזה אלא בכל רחבי הרשות[24]. מתוך כך, ארדואן זעם על ההפיכה במצרים ב-2013, במהלכה הצבא, בהנהגתו של עבד אל-פתאח א-סיסי, הפיל את משטר מורסי הפרו-טורקי. ארדואן סירב תקופה להכיר בלגיטימציה של ממשל א-סיסי וגינה את ההפיכה, בטענה כי ישראל עמדה מאחוריה[25]. בנוסף, מכיוון שהאביב הערבי הוביל בסוריה לפרוץ מלחמת אזרחים, ארדואן החל לקדם באופן הדרגתי מעורבות טורקית במלחמה בסוריה בין היתר מטרה להעמיק את ההשפעה הטורקית בעולם הערבי.

שערוריית השחיתות והמחאות

עריכה

במהלך קדנציה זו יזם חוק אשר אוסר הפלה מלאכותית בשטחי טורקיה מה שהוביל למחאה בת אלפי אזרחים באיסטנבול[26]. ב-2012 קידם בדיקה שלאחר המוות של גופתו של הנשיא המנוח טורגוט אזאל, שמת באמצע כהונתו במפתיע ב-1993. חקירה גילתה כי רמת הדי-די-טי בגופו של אזאל הייתה גבוהה פי עשרה מהמצב התקני בריאותית וכי ההסבר לכך הוא שמת בעקבות הרעלה, ובכך אוששו חשדות לכך שלמעשה הוא נרצח[27]. בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה קלטה טורקיה מאות אלפי פליטים, שנמלטו מסוריה לטורקיה.

בדצמבר 2013 התגלו פרשיות שחיתות בממשל ומספר רב של מקורבים לארדואן, כולל שרים בממשלתו, נעצרו והועמדו למשפט. ארדואן הגיב בזעם רב על התנהלות רשויות האכיפה: הוא פיטר את מפקד משטרת איסטנבול כמו גם את כמעט כל הקצינים במשטרה שהיו מעורבים בפיצוח הפרשה. בהמשך אלפי שוטרים שופטים ותובעים שעסקו בחקירת הפרשיות הועברו מתפקידיהם בתואנה שהם משרתים גורמים בינלאומיים הרוצים בכישלונה של טורקיה. ארדואן הוסיף לטעון כי המשטרה מתנכלת לו ולבן בריתו פטהוללה גולן. בשנת 2014, נחשפו שיחות טלפון ומסמכים המעידים שקיבל ארדואן שתי וילות גדולות מפוארות שנבנו בשמורת טבע בניגוד לחוק. על פי השיחות והמסמכים קיבל ארדואן את הווילות בתמורה להקלות באישורי בניה[28].

התובע שוחרר בהמשך אך הנזק לתדמיתו הציבורית של ארדואן נותר. בהמשך הממשלה הורתה בצו חירום על סגירת עיתון שהטיל עליה ביקורת. בהמשך, כאשר קבוצת אזרחים קטנה יצאה בהפגנה לא-אלימה נגד התוכנית להמרת פארק גאזי באיסטנבול למרכז קניות, הממשלה השתמשה באלימות בכוחות האכיפה בשביל לפזר את ההפגנה. בעקבות כך, פרצו מחאות בכל רחבי טורקיה נגד ממשלתו של ארדואן ונגד התנהלותו הסמכותנית. הוא נאלץ להתמודד עם גל המחאות שבמהלכו כינו אותו המפגינים "דיקטטור"[29]. המחאות סימלו מעין תחייה פוליטית עבור הסיעות החילוניות, הליברליות והסוציאל-דמוקרטיות בשורות הפוליטיקה, סיעות שהיו רדומות עד לפני כן. בעקבות האירועים חל מהפך בהתנהלותו של ארדואן לקיצוניות ולסמכותנות: הוא נקט במדיניות קרה ומאיימת כלפי ארמניה; חידש את המאבק בכורדים בדרום-מזרח המדינה; השתמש באלימות של רשויות האכיפה לפיזור ולפירוק גופי אופוזיציה נגדו ועוד על בסיס הטענה כי הם מאיימים על עקרונות מוסלמים[30].

קדנציה ראשונה כנשיא (2014–2018)

עריכה
 
מדינות בהן ביקר ארדואן כנשיא.

בבחירות לנשיאות שנערכו ב-10 באוגוסט 2014 נבחר ארדואן לנשיא טורקיה, והוא הנשיא הראשון בטורקיה שנבחר לתפקיד בבחירות ישירות על ידי העם (בעקבות תיקון לחוקה שהוביל הוא עצמו בשנת 2007). הוא החל לכהן בתפקיד זה ב-28 באוגוסט 2014[31]. לתפקיד ראש הממשלה נבחר במקומו יועץ החוץ שלו ושר החוץ בממשלותיו השנייה והשלישית, אהמט דבוטאולו. ארדואן נותר מנהיג מפלגת הצדק והפיתוח ומתפקידו הייצוגי בעיקרו כנשיא טורקיה המשיך לקדם את מדיניותו דרך עושי דברו בממשלה ובאספה הלאומית.

ניסיון ההפיכה ותיקון לחוקה

עריכה
  ערכים מורחבים – ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה (2016), משאל העם בטורקיה (2017)
 
בניין הפרלמנט באנקרה לאחר שהופצץ בניסיון ההפיכה הכושל שביצע הצבא נגד ארדואן ב-2016.

ב-15 ביולי 2016 התרחש ניסיון הפיכה צבאית בשלטונו של ארדואן בטורקיה, ארדואן הפציר בעם לצאת לרחובות ולהתנגד לצבא, והניסיון נכשל. לאחר הניסיון בוצעו מעצרים גדולים של עשרות אלפי אזרחים, שופטים וקצינים. המניעים שעומדים מאחורי האירוע אינם ברורים. מועצת השלום הטורקית טענה שסיבות ההפיכה היו שחיקת המעמד החילוני, חיסול המשטר הדמוקרטי, זלזול בזכויות האדם ואובדן מהימנותה של טורקיה בזירה הבינלאומית[32]. ממשלת טורקיה האשימה את המורדים בקשרים לתנועת גולן – קבוצה המוגדרת כארגון טרור על ידי השלטון בטורקיה, ובראשה עומד פטהוללה גולן, שהוגלה מן המדינה לאחר קרע בינו לבין ארדואן. למרות זאת, גולן גינה את ניסיון ההפיכה והכחיש את מעורבותו[33]. הוא האשים את טורקיה בבימוי האירוע כמבצע דגל כוזב שמטרתו להגביל את חירויות האזרח וטיהור הצבא והרשות השופטת, והגברת הכוח של מוסד הנשיאות בטורקיה[34].

במהלך ניסיון ההפיכה נהרגו לפחות 300 בני אדם ויותר מ־2,100 נפצעו. נזק נגרם למבני ממשל רבים, כולל בניין הפרלמנט הטורקי והארמון הנשיאותי. ניסיון ההפיכה גרר אחריו גל מעצרים המוניים שמנה לפחות 40,000 עצורים[35], בהם 10,000 חיילים, וכן, מסיבות בלתי ברורות, 2,745 שופטים. 15,000 אנשי חינוך הושעו והרישיונות של 21,000 מורים שעובדים במוסדות פרטיים בוטלו גם הם על ידי הממשלה מכיוון שהמורים היו, לכאורה, נאמנים לגולן[36]. התגובות לאירוע היו שליליות הן בטורקיה עצמה והן ברחבי העולם[37]. מפלגות האופוזיציה הגדולות גינו את הניסיון, ומנהיגים מרחבי העולם, בהם מנהיגי האיחוד האירופי, נאט"ו וארצות הברית, קראו לכבד את המוסדות בטורקיה ואת אלו שנבחרו בה באופן רשמי. ארגונים בינלאומיים התבטאו נגד ההפיכה גם כן. מועצת הביטחון של האו"ם, לעומת זאת, לא גינתה את ההפיכה לאחר שמצרים, חברה זמנית במועצה, הביעה התנגדות לנוסח ההודעה[38].

ארדואן ניצל את התסיסה האזרחית והסערה הציבורית שחולל ניסיון ההפיכה במטרה להעביר שינוי חוקתי. ב-16 באפריל 2017 נערך משאל עם על הפיכת טורקיה למשטר נשיאותי, בדומה למשטר הנשיאותי הקיים בצרפת, בהם זכה ארדואן ברוב דחוק של 51.4%. במשאל העם הוצג לעם הטורקי ההצעה לעשות 18 שינויים בחוקת טורקיה, בכלל זה מעבר ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי. התיקונים העיקריים נועדו לבטל את תפקיד ראש ממשלת טורקיה, להחליף את המשטר הפרלמנטרי במשטר נשיאותי ולהגדיל את מספר חברי הפרלמנט הטורקי מ-550 ל-600. ניצחון של מחנה ה"כן" בו תמך ארדואן פירושו שפורק משרד ראש הממשלה של טורקיה וסמכויותיו הועברו לנשיא. התיקונים בחוקה יאפשרו לארדואן לשלוט בארצו עד שנת 2029[39].

כשבועיים לאחר משאל העם חסם ארדואן את הגישה לוויקיפדיה, בהסבר כי "מדובר בצעד מנהלי"[40], כמו כן שיבש את הגישה לטוויטר ופייסבוק לפרקי זמן קצרים.

רוסיה, סוריה ולוב

עריכה
  ערכים מורחבים – יחסי טורקיה–רוסיה, הפלת ה-SU-24 הרוסי על ידי טורקיה (2015), המעורבות הטורקית במלחמת האזרחים בסוריה, המעורבות הטורקית במלחמת האזרחים השנייה בלוב

ארדואן פעל לקדם חיזוק יחסים מול רוסיה בשנותיו כראש ממשלה, על אף היות שתי הארצות יריבות אזוריות. ב-2004 ביקורו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בטורקיה היה הביקור הראשון של ראש מדינה רוסי בטורקיה מאז ביקורו של ניקולאי פודגורני מברית המועצות ב-1975. שתי המדינות יזמו תשתית צינור הגז בלו סטרים המוביל גזים טבעיים מסטברופול אשר בצפון הקווקז ברוסיה, דרך הים השחור ודרומה לאנקרה ומעבר לה בטורקיה. היחסים פרחו בתקופת נשיאותו של דמיטרי מדבדב ברוסיה, ונחתמו סדרת הסכמים לשיתוף פעולה אנרגטי רחב היקף בין שתי המדינות.

יחסי שתי המדינות התהפכו בעקבות מדיניות ההתפשטות השאפתנית של טורקיה שהחל ארדואן לקדם ביתר שאת מאז בחירתו לנשיא. שתי המדינות מנהלות מלחמות פרוקסי במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים השנייה בלוב. בסוריה טורקיה תומכת באופוזיציה הסורית למשטר אסד במטרה להעלות לשלטון ממשל פרו-טורקי שיחזק את המעורבות הטורקית במדינה ויכפיף אותה לתחום השפעה טורקי. כנ"ל בלוב, איפה שטורקיה תומכת במועצת הנשיאות בראשות פאיז א-סראג' נגד בית הנבחרים הלובי בהנהגתו של ח'ליפה חפתר. בתגובה לכך, קיימת מעורבות רוסית במלחמת האזרחים בסוריה לצד משטר אסד וקבוצת וגנר, צבא פרטי הפועל בחסות ההנהגה האוליגרכית ברוסיה, פועל בלוב נגד ממשלת טריפולי של א-סראג'[41].

היחסים בין רוסיה לטורקיה התדרדרו באופן דרסטי לאחר שמטוס F-16 של חיל האוויר הטורקי הפיל מטוס SU-24 רוסי במרחב האווירי של סוריה ב-24 בנובמבר 2015. כתוצאה מכך, נחקק איסור מוחלט על כניסת תיירים רוסים לטורקיה. כתוצאה מכך, ממשלת רוסיה החליטה כי היא אינה מאפשרת לחדש תחבורה אווירית עם טורקיה. שבעה חודשים לאחר המקרה, הקשרים בין שתי המדינות "קפאו". ביוני 2016 ארדואן החל לקדם נורמליזציה והתנצל בפני נשיא רוסיה פוטין בקשר למות הטייס הרוסי. ארדואן גם הדגיש כי הוא מוכן לעשות כל דבר על מנת להחזיר את היחסים באופן ידידותי. בסוף 2016 שוטר טורקי לאומני רצח במכוון את שגריר רוסיה בטורקיה, אנדריי קרלוב, ושתי המדינות ניסו להימנע מפגיעה ביחסים ביניהן בעקבות הרצח. ב-2019, לנוכח המשבר הנשיאותי בוונצואלה, שתי המדינות נקטו עמדה של תמיכה במשטר ניקולאס מדורו[42].

נושאים נוספים

עריכה

טורקיה בהנהגת ארדואן עומדת כיוצאת דופן בעולם המוסלמי במסגרת ההוקעה של דיכוי העם האויגורי המבוצע בידי הרפובליקה העממית של סין[43]. לעומתה, רוב מדינו העולם המוסלמי נמנעות מלתקוף בפומבי את המדיניות הסינית במטרה שלא לפגוע בקשרים הכלכליים עם סין.

ארדואן גם הוקיע את רדיפת הרוהינגיה במיאנמר, וכינה אותה רצח עם. דרך כך, טורקיה בהנהגת ארדואן טיפחה לעצמה מוניטין בקרב מיעוטים מוסלמים נרדפים ברחבי העולם כמדינה הפועלת להגנתם ללא קשר לזרם האסלאמי שאליו הם שייכים.

במהלך המשבר הדיפלומטי הקטרי, שבמסגרתו רוב העולם הערבי ניתק את קשריו עם קטר, ארדואן ניצל את ההזדמנות לחזק את ההסתמכות הקטרית על טורקיה ואת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות[44]. דרך מדיניות זאת, טורקיה חיזקה את מעורבותה והשפעתה בתחום המרחב של המפרץ הפרסי.

במטרה להשפיע על מהלך קבלת ההחלטות של האיחוד האירופי ביחס לטורקיה, ארדואן איים לאפשר למיליוני פליטים מרחבי המזרח התיכון ומסוריה בפרט לעבור את גבולות ארצו לעבר יבשת אירופה, מהלך שעלול להחריף פי כמה וכמה את משבר הפליטים באירופה[45].

קדנציה שנייה כנשיא (2018–מכהן)

עריכה
 
ועידה בעניין סוריה (מימין לשמאל): נשיא צרפת עמנואל מקרון, ארדואן, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל.
 
מימין לשמאל: ארדואן, נשיא רוסיה פוטין ונשיא איראן חסן רוחאני.

עם בחירתו מחדש ביוני 2018 והשבעתו ב-9 ביולי הוא אשרר למעשה את כהונתו לקדנציה נוספת בת חמש שנים, שבמסגרתה יורחבו סמכויותיו והוא יחזיק בסמכויות חסרות תקדים שאף מנהיג טורקי לא החזיק בהן במאה השנים האחרונות[46], זאת במקביל להשתלטות הדרגתית שביצע על מנגנוני האיזונים והבלמים במערכת הפוליטית הטורקית[47], וביצוע פעולות שנועדו למנוע ביקורת עליו, כמו מינוי נאמנים בין ראשי הצבא, ומאסר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם שביקרו את השלטון[48]. במשך שלוש השנים שחלפו מאז ניסיון המהפכה ארדואן עצר, כלא, העלים, הגלה או הדיח כ-500 אלף טורקים, מרביתם עובדי מדינה, אבל גם אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, מורים, פוליטיקאים ואחרים. המדינה גם תפסה את נכסיהן של יותר מ-1,000 חברות גדולות, שנחשדו כי לקחו חלק בניסיון ההפיכה[49]. לאורך שנות כהונתו, השתלט ארדואן על רוב כלי התקשורת במדינה[50][51] והקשה על יכולתם של עיתונאים ביקורתיים להתבטא[52]. ארגון "עיתונאים ללא גבולות" העריך בשנת 2023 כי כ-90% מכלי התקשורת בטורקיה הוחזקו על-ידי הממשלה ותומכיה[53].

הפלישה לכורדיסטן הסורית

עריכה
  ערך מורחב – המתקפה הטורקית על כורדיסטן הסורית

פעולה טורקית צבאית נרחבת בסוריה החלה באוגוסט 2016, עם מבצע מגן הפרת, שבמסגרתו מנעו כוחות טורקיים את התפשטותה של המדינה האסלאמית לעבר הגבול וכמו כן גם מנעו את ההשתלטות של כורדיסטן הסורית על כל רחבי הגבול הטורקי-סורי. השטחים הכבושים במסגרת המבצע הפכו לשטח בטוח עבור כוחות האופוזיציה הסורית. לאחר הפגזות, פשיטות אוויריות ופעולות מינוריות על אורכו של הגבול עם סוריה יצאה טורקיה בשנת 2017 בפלישה מרכזית נוספת על צפון טורקיה, הפעם לתוך מחוזות אידליב וחלב. כמו כן הפעולה התמשכה גם אל לטקיה לחופי הים התיכון. בשנת 2018 יצאה טורקיה במבצע נוסף, הפעם נגד הכוחות הכורדים של היחידות להגנת העם, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים ומפלגת הפועלים של כורדיסטן במסגרת מבצע ענף זית[54]. במקביל העבירה טורקיה כמויות נשק גדולות למורדים באידליב[55].

הפעולה הטורקית בצפון-מערב סוריה משנת 2017 נענתה במתקפת נגד סורית רק ב-2019, ומתקפת הנגד שהחלה במרץ אותה השנה צלחה בהשבת שטחים מועטים לידיה. נוסף על כך, הפעולה הטורקית הביאה את צבא טורקיה לשערי העיר חלב. בדצמבר יצאה סוריה במתקפת נגד שנייה ונרחבת בהרבה במסגרתה פירקה את מערך החזית המזרחית של הכיבוש הטורקי. לאחר נסיגת הכוחות של ארצות הברית מתמיכתם בכורדיסטן ומשהותם בסוריה, החלה באוקטובר 2019 המתקפה הטורקית על כורדיסטן הסורית - המבצע הרחב ביותר אשר טורקיה הוציאה לפועל במסגרת המלחמה. על פי דוברו של ארדואן, הפעולה מטרתה "לתקן את הדמוגרפיה", טיהור אתני למעשה של הכורדים[56]. פעולה זאת הביאה את הטורקים לפנים סוריה והביאה ליצירת קו אש סורי-כורדי מאוחד נגד הכיבוש הטורקי[57]. ב-22 באוקטובר נשיא רוסיה פוטין וארדואן חתמו על הסכם חדש ליצירת אזור חיץ בצפון סוריה ולהפסקת אש.

בעקבות המבצעים, שלטה טורקיה בחלק מצפון סוריה והמורדים בנשיא סוריה אסד היו תחת חסותה.

עיצומים, אינפלציה ומגפת הקורונה

עריכה
  ערך מורחב – מגפת הקורונה בטורקיה

לאחר שבתחילת שלטונו טורקיה ידעה פריחה כלכלית[58][59], המדינה נכנסה למיתון[60][61], ובמקרים מסוימים פורסם שארדואן התערב בפעילות הבנק המרכזי[62][63], והיו מקרים בהם מי שבקרו את מדיניות הממשלה נחקרו על ידי רשויות האכיפה[64]. החל מ-2018, ממשל טראמפ בארצות הברית הטיל סנקציות כבדות על טורקיה שעם הזמן נתנו את אותותיהם על הכלכלה הטורקית. ב-2020, הסנקציות הוחמרו לאחר שטורקיה קנתה מערכת הגנה אווירית מידי רוסיה[65]. הסנקציות הן הגורם העיקרי לפרוץ משבר החוב והמטבע של טורקיה. המשבר מאופיין בצניחת ערכה של הלירה הטורקית, אינפלציה גבוהה, עליית עלויות האשראי, ועלייה בפירעונות הלוואות בהתאם. המשבר נגרם בשל הגירעון חריף בחשבון השוטף של הכלכלה הטורקית וכמות נכבדת של חובות פרטיים במטבע החוץ, בשילוב עם הסמכותיות ההולכת וגוברת משטר ארדואן התערבותו הלא שגרתית בתחום מדיניות הריבית[66]. הסנקציות המשיכו לתוך כהונת ממשל ביידן האמריקאי, ועם הזמן גברה ההשפעה שלהן על הכלכלה הטורקית.

במקביל, מגפת הקורונה, בה חלו המונים במחלת נגיף הקורונה בטורקיה, התפשטה אל המדינה באמצע מרץ 2020. טורקיה מהווה אחד מאזורי התפרצות נגיף הקורונה החמורים ביותר בעולם. נכון למרץ 2022, נרשמו במדינה 14,488,373 נדבקים וכמעט 100,000 מתים מהמחלה. הממשלה הטילה הגבלות על תנועה ופעילות אזרחית וציבורית ואף הטילה עוצר במספר אזורים במדינה בהתחשב במוקדי הדבקה. ב-18 במרץ 2020 האיץ ארדואן את הציבור להישאר בבית ולא לבקר בבתי חולים מלבד במקרי חירום. ארדואן הצהיר עוד כי הבנקים הציבוריים יעבירו פנסיה לגמלאים מעל גיל 76 לבתיהם, כאשר הסכום המינימלי לתשלום לגמלאים הוא 15 אלף לירות טורקיות[67]. ברחבי העולם, המגפה גררה עמה מיתון כלכלי, ובטורקיה גם כן נגרם מיתון, שהחריף את המצב הכלכלי נוכח הסנקציות.

ב-2016 דולר אמריקאי היה שווה ערך ל-3.020 לירות טורקיות, ב-2018 הוא היה שווה 4.828 לירות, וב-2021, נוכח הזינוק באינפלציה, דולר אמריקאי אחד היה שווה ערך ל-13.490 לירות טורקיות[68]. בשנת 2022 הגיעה האינפילציה לשיא של 20 שנה[69][70].

גם בזמן הפריחה הכלכלית בעשור הראשון להנהגתו של ארדואן היו תקופות של נסיגה מהירה בערך המטבע[דרושה הבהרה][71].

פיוס ותיווך

עריכה

לאחר שהיחסים בין טורקיה למדינות רבות עלו שרטון, החל ארדואן לשפר את היחסים עם מדינות אלה כשברקע הבחירות המתקרבות והמשבר הכלכלי.

הוא השלים עם יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן, אחרי שכשל בניסיונות לבודד אותו בעקבות רצח ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה באיסטנבול; איחוד האמירויות הערביות, שאותה האשים בעבר בעידוד ניסיון ההפיכה נגדו בשנת 2016, הבטיחה להשקיע מיליארדי דולרים בכלכלה הטורקית; ועבור מצרים, שאת מנהיגה עבד אל-פתאח א-סיסי כינה בעבר "רוצח", הוא צמצם את פעילות הגולים האסלאמיסטים בטורקיה. היחסים עם ישראל שוקמו בהדרגה.

יחסו למלחמת אוקראינה - רוסיה אופיין במדיניות אמביוולנטית שנעה בין תמיכה מסויגת באוקראינה לנייטרליות ואף סיוע לשני הצדדים בו זמנית. טורקיה גינתה את הפלישה הרוסית לאוקראינה ותמכה במרבית החלטות האו"ם לגינוי הפלישה, ומל"טים מתוצרת טורקית שימשו את הצבא האוקראיני וגרמו אבדות רבות לצבא הרוסי. יחד עם זאת תחת ארדואן נמנעה טורקיה מלהצטרף לסנקציות המערביות על רוסיה וכן המשיכה לסחור איתה ולקנות ממנה גז. ארדואן גם נמנע מלהחרים את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ונפגש עימו. תחתיו טורקיה גם הטילה קשיים על הצטרפות פינלנד ושוודיה לנאט"ו על ידי הטלת וטו (שאותו בהמשך הסירה כלפי הראשונה והסכימה לקבלה לארגון). בעת המלחמה טורקיה שמשה כמתווכת דיפלומטית בין הצדדים הלוחמים מה שאפשר להגיע להסכם בין הצדדים על האפשרות לייבא חיטה מאוקראינה דרך נמלי דרום המדינה (שהיו תחת מצור ימי רוסי)[72]. ביולי 2023 הודיע ארדואן כי טורקיה תתמוך בהצטרפות אוקראינה לנאט"ו, זאת לאחר התקררות ביחסים עם רוסיה לאחר שהאחרונה החליטה לבטל את הסכם ייצוא החיטה[73].

יחסו לישראל

עריכה
  ערך מורחב – יחסי טורקיה–ישראל בתקופת ארדואן

ארדואן נקט קו אנטי-ישראלי חריף בנושאי חוץ וביטחון, ובפרט ביחס לסוגיה הפלסטינית. עקב כך נוצרה מתיחות בין טורקיה לישראל. במאי 2004, בעקבות הריגתם של פלסטינים ברפיח במהלך פעולת צה"ל, טען שמדובר בטרור מדינתי וכי אינו רואה הבדל בין ישראל לארגוני הטרור, כיון ש"הם הורגים אזרחים ואתם הורגים אזרחים"[74].

במהלך שנת 2008 תרם לשיחות העקיפות בין ישראל לבין סוריה שנערכו בטורקיה.

 
הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 29 בינואר 2009 - ארדואן קם ועזב את המקום, בצעד הפגנתי כנגד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, בעקבות מבצע עופרת יצוקה.

במבצע עופרת יצוקה הוא תקף בחריפות את ישראל. בתחילת המבצע כינה אותו "פשע נגד האנושות"[75], וכעבור ימים אחדים הוסיף: "ישראל עושה מעשים לא אנושיים ברצועת עזה, שיגרמו לה להשמיד עצמה"[76]. ימים אחדים לאחר החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש קרא להרחיק את ישראל מהאו"ם, כל עוד אינה נשמעת להחלטה[77]. בוועידת הפורום הכלכלי העולמי, שנערכה בדאבוס ב-29 בינואר 2009, קם ארדואן ועזב את המקום, במחאה נגד נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס בעקבות מבצע עופרת יצוקה.

 
ארדואן עם נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, 2009.

עקב המשט לעזה במאי 2010, שהוביל ארגון הטרור הטורקי IHH, ואשר במהלך עצירתו נהרגו 9 אזרחים טורקים מפעילי הארגון שתקפו את חיילי צה"ל, התחולל המשבר הדיפלומטי החמור ביותר מאז כינון היחסים בין ישראל לבין טורקיה. ארדואן החזיר את שגריר טורקיה מתל אביב והתבטא בחריפות רבה מאוד נגד ישראל[78]. בסמוך לפרסום דו"ח פאלמר על אירועי המשט, תבעה טורקיה מישראל שתבצע שלוש פעולות: שתתנצל על הרג אזרחיה במשט, שתשלם פיצויים כספיים למשפחות ההרוגים והפצועים ושתסיר את הסגר מעזה ותאפשר כניסה חופשית של כלי שיט לרצועה. לאחר שפורסם דו"ח פאלמר, שקבע שהסגר שהטילה ישראל על עזה חוקי וכי זכותה לעצור כלי שיט שמתכוונים להפר אותו גם בעודם במים בינלאומיים (אך שפעלה בחוסר מידתיות ועליה להביע צער ולשלם פיצויים), וכאשר דרישות טורקיה לא מולאו - היא הודיעה על הורדת רמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לדרג של מזכיר שני (שמשמעותם גירוש השגריר הישראלי) ועל כך שכלי שיט צבאיים שלה יפטרלו במזרח הים התיכון[79]. טורקיה הודיעה גם על הקפאת קשרי הצבא ותעשיות הביטחון עם ישראל (אשר כבר הושעו ממילא בעבר)[80].

בנאום שנשא בפברואר 2013 אמר ארדואן: "בדיוק כמו הציונות, האנטישמיות והפשיזם, נחוץ שנתייחס לאיסלמופוביה כפשע נגד האנושות"[81]. מספר שבועות לאחר מכן חזר בו מדבריו.

ב-22 במרץ 2013 שוחח ארדואן בטלפון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתקשר אליו בתיווכו של ברק אובמה. נתניהו התנצל על תקרית המרמרה, והם החליטו על נורמליזציה של היחסים בין שתי המדינות[82].

באוגוסט 2013 טען ארדואן שישראל עומדת מאחורי ההפיכה במצרים. ארצות הברית גינתה בחריפות טענה זו[83] ואביגדור ליברמן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת באותו זמן, אמר שארדואן הוא "ממשיך דרכו של גבלס"[84].

ביולי 2014 במהלך מבצע צוק איתן תקף ארדואן את חברת הכנסת איילת שקד בטענה שהיא מזכירה את היטלר. מאוחר יותר גינה את ישראל בחריפות, הסית נגדה והאשים אותה ב"רצח עם נגד הפלסטינים" ואמר שמעשיה גרועים מהנאצים[85]. בעקבות דבריו אלפי מפגינים אלימים תקפו את נציגויות ישראל בטורקיה, דבר שהוביל את משרד החוץ להורות על פינוי משפחות נציגי ישראל בטורקיה מחשש לשלומן[86], ולפרסום אזהרת מסע לטורקיה[87]. נתניהו גינה את דבריו של ארדואן ואמר ש"דברי ארדואן הם אנטישמיים ומחללים את זכר השואה"[88][89].

לאחר צעדת השיבה הגדולה ארדואן קרא לישראל "טובחת באנשים" ו"רוצחת" וכן קרא לפלסטינים להתקומם והותקף על ידי ראש הממשלה נתניהו[90].

אחרי טבח שבעה באוקטובר אמר ארדואן בנאומו בפרלמנט הטורקי ב-25 באוקטובר 2023, כי חמאס אינו ארגון טרור אלא תנועת שחרור שמנהלת מלחמה כדי להגן על אדמתה, וביטל את הגעתו המתוכננת לישראל[91].

בתביעה שהגישה דרום אפריקה כנגד ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) אמר כי "טורקיה מספקת לבית הדין הבין-לאומי מסמכים לדיון נגד ישראל בטענה לרצח עם ותמשיך לעשות זאת. אני מאמין שישראל תורשע"[92]

האשמות באנטישמיות

עריכה

בשנת 1974 כתב, ביים ושיחק במחזה Mas-kom-ya (ראשי תיבות של "בונים חופשיים-קומוניסטים-יהודים") אשר הציג את הבונים החופשיים, הקומוניזם והיהדות כבסיס הרוע בעולם. בנוסף, כינה את פעולות ישראל בעזה כ"ברבריות הגרועה יותר ממעשי היטלר".

במהלך השנים יוחסו לארדואן מספר התבטאויות אנטישמיות. בשנת 2013 דורג ארדואן במקום השני ברשימת האנטישמים שפרסם מרכז שמעון ויזנטל, בגין אמירתו על "הלובי של הריבית" שעומד לטענתו מאחורי ההפגנות נגדו[93]. עוד טען כי ישראל עומדת מאחורי ההפיכה במצרים, זאת לאחר שצפה בפנל טלוויזיוני שנערך בצרפת ב-2011 עם "אינטלקטואל צרפתי יהודי" (שזוהה מאוחר יותר כברנאר אנרי לוי) שסבר כי גם אם האחים המוסלמים ניצחו בקלפי, הוא אישית סבור שזו לא דמוקרטיה.

ב-2009 פרסם משרד החוץ הישראלי דו"ח לפיו ארדואן מעודד אנטישמיות בארצו, בין היתר על ידי מתן גיבוי להוצאה לאור של עיתונות אנטישמית, כדוגמת העיתון "VAKIT" שיצא לאור גם בגרמניה, שם נסגר על ידי השלטונות בשל תכניו האנטישמיים[94].

ארדואן הגדיר את המשורר האנטישמי נג'יפ פאזיל קיסקורק כמורה רוחני[דרוש מקור].

ב-25 ביולי 2017, לאחר פיגוע הטרור בהר הבית ורצח משפחת סלומון בחלמיש ובתגובה לצעדי הביטחון שנקטה ישראל בהר הבית אמר ארדואן "הציונים המטונפים מזהמים את הר הבית"[95].

בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ב-6 בדצמבר 2017 על הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת מדינת ישראל, התבטא ארדואן באופן אנטישמי כשאמר ש"אלה החושבים את עצמם כבעלי הבית בירושלים לא ימצאו עץ להסתתר מאחוריו", טקסט הלקוח מחדית' העץ והאבנים, הקורא להשמדת היהודים[96].

בזמן קידום חוק הלאום, ארדואן קרא לממשלת ישראל שוב "ממשיכת דרכו של היטלר"[97], דבר שגרר גינויים מכל העולם. למרות כל זאת, ההסכם שנחתם איתו לא הופר. על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומלחמת חרבות ברזל אמר "במה שונים מעשי נתניהו ממעשי היטלר?"[98].

אותות הוקרה

עריכה

ארדואן זכה באות האומץ מטעם הוועד היהודי-אמריקני ובפרס הבינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי.

ב-12 בדצמבר 2011 נבחר על ידי גולשי המגזין "טיים" לאיש השנה, בקולותיהם של 122,928 תומכים. במקביל ציינו למעלה מ-180 אלף גולשים שהוא אינו ראוי לתואר. בנימוקים לבחירתו שיבח המגזין את ארדואן על היותו שופר לקידום הדמוקרטיה האסלאמית, על שסייע לטורקיה לקדם את כלכלתה, תוך שהיא הופכת לכלכלה בעלת שיעור הצמיחה השני בגובהו בעולם, הפך אותה למעצמה אזורית, ואף כי הוא איננו ערבי, הוא הפך למנהיג הנערץ ביותר בקרב עמי ערב, ארדואן זכה בתואר בעיקר הודות לקמפיין ויראלי באמצעות דואר אלקטרוני שהתקיים לטובתו באתרי אינטרנט טורקיים[99].

ארדואן קיבל אזרחות כבוד של העיר סיאול בפברואר 2004, ושל העיר טהראן בפברואר 2009.

לאחר שנבחר לנשיא, הוחלט כי נמל התעופה החדש של איסטנבול ייקרא על שמו[100].

בשנת 2017 נבחר על ידי המגזין "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא רג'פ טאיפ ארדואן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ יש להגות אֶרְדוֹאָן, לא אָרְדוּאָן
  2. ^ "ארדואן: בהחלט ייתכן שאידליב, חאלב, חמאה, דמשק וראקה יהפכו למחוזות שלנו", אתר רוטר, 24 בדצמבר 2024ֲֲ
  3. ^ The Forebears of Erdoğan and the Armenian Genocide, ‏13 בדצמבר 2006
  4. ^ Profile: Recep Tayyip Erdogan, www.aljazeera.com (באנגלית)
  5. ^ "Profile: Recep Tayyip Erdogan" (באנגלית בריטית). 2007-07-18. נבדק ב-2022-03-10.
  6. ^ Pitel, Laura (2020-11-18). "Erdogan's family drama and the future of Turkey". Financial Times. נבדק ב-2022-03-10.
  7. ^ Recep Tayyip Erdogan | World Leaders Forum, worldleaders.columbia.edu
  8. ^ BBC Europe 04.11.2002
  9. ^ 1 2 Turkey - Rise of the AKP in the 21st century | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  10. ^ Turkey weighs role in an Iraq war - Iraq, ReliefWeb (באנגלית)
  11. ^ Turkey after the Iraq War: Still a U.S. Ally?, The Washington Institute (באנגלית)
  12. ^ Turkey, ec.europa.eu (באנגלית)
  13. ^ Turkey pushes for greater investment in northern Iraq, France 24, ‏2013-02-04 (באנגלית)
  14. ^ Syrian president makes first visit to Turkey, NBC News (באנגלית)
  15. ^ The Central Asian Perspective on Turkey: Does Family Come First?, אוניברסיטת תל-אביב - מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה
  16. ^ Fiona Hill, Kemal Kirişci, and Andrew Moffatt, Armenia and Turkey: From normalization to reconciliation, Brookings, ‏-001-11-30T00:00:00+00:00 (באנגלית אמריקאית)
  17. ^ United Nations High Commissioner for Refugees, Refworld | Turkey: Treatment of gay, lesbian and transgender people by Turkish society; treatment by authorities; legislation, protection and services available, Refworld (באנגלית)
  18. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Hrant Dink murder: Turkish court sentences several people to life in prison | DW | 26.03.2021, DW.COM (באנגלית בריטית)
  19. ^ General Elections in Turkey, 22nd July 2007, www.robert-schuman.eu
  20. ^ Fazıl Kayıkçı, Course of Income Inequality in Turkey, Department of Economics, Yildiz Technical University, Istanbul, Turkey, ‏6 באוגוסט 2019
  21. ^ Selcan Hacaoglu, Erdogan Vows to Begin Construction on Canal Istanbul in June, BloombergQuint (באנגלית)
  22. ^ News Al Jazeera 17 May 2010
  23. ^ Turkey’s Role in the Arab Spring and the Syrian Conflict, Turkish Policy Quarterly (באנגלית)
  24. ^ Turkey and the Arab Spring, Middle East Institute (באנגלית)
  25. ^ Turkey's Erdogan claims Israel behind Morsi ouster, France 24, ‏2013-08-20 (באנגלית)
  26. ^ רויטרס, אלפי נשים הפגינו נגד כוונתו של ארדואן לאסור הפלות, באתר הארץ, 3 ביוני 2012
  27. ^ "Body of Turkish ex-leader shows signs of poisoning: paper". Reuters (באנגלית). 2012-11-26. נבדק ב-2022-03-10.
  28. ^ וילות מפוארות בחוף הים: שחיתותו האישית של ארדואן נחשפת, באתר www.regthink.org
  29. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Remembering the Gezi Park protests and the dream of a different Turkey | DW | 28.05.2018, DW.COM (באנגלית בריטית)
  30. ^ Turkey protests spread after violence in Istanbul over park demolition, the Guardian, ‏2013-05-31 (באנגלית)
  31. ^ רויטרס, ארדואן הושבע לנשיאות: "נשבע בכבודי ובמוניטין שלי בפני האומה הטורקית", באתר nana10‏, 28 באוגוסט 2014
  32. ^ ניסיון הפיכה בטורקיה, הצבא טוען כי מנסה "לשמור על הדמוקרטיה וזכויות האדם", באתר מעריב אונליין, 15 ביולי 2016
  33. ^ ערן זינגר, נשיא טורקיה מטיל אחריות על ההפיכה על איש האופוזיציה הטורקי גולן, ‏16 ביולי 2016
  34. ^ ארדואן דרש מאובמה בנאום ניצחון באיסטנבול: הסגר את יריבי הטרוריסט, באתר וואלה, 17 ביולי 2016
  35. ^ Tim Arango and Ceylan Yeginsu, ‏Turkey to Release Tens of Thousands of Prisoners to Make Room for Coup Suspects, New York Times, 17 באוגוסט 2016
  36. ^ ארדואן חתם על צו סגירה לאלפי ארגונים בחשד לקשר עם פתהוללה גולן, באתר מעריב אונליין, 23 ביולי 2016
  37. ^ אילאיל שחר ושירה נאות, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל תגובות מנהיגי העולם היו פושרות, ‏17 ביולי 2016
  38. ^ Egypt blocks U.N. Security Council condemnation of Turkey violence, ‏16 ביולי 2016
  39. ^ דרמה בטורקיה: ארדואן ניצח בקושי; האופוזיציה: רמאות, דורשים ספירה מחדש, באתר ynet, 16 באפריל 2017
  40. ^   בנימין טוביאס, ארדואן סגר את ויקיפדיה, באתר "ידיעות אחרונות", 29 באפריל 2017
  41. ^ Amy Mackinnon, Russia and Turkey’s Proxy War in Libya Heats Up, Foreign Policy (באנגלית אמריקאית)
  42. ^ Regional Competition and the Future of Russia-Turkey Relations, www.csis.org (באנגלית)
  43. ^ "Turkish leader calls Xinjiang killings "genocide"". Reuters (באנגלית). 2009-07-10. נבדק ב-2022-03-11.
  44. ^ "Turkey's Erdogan decries Qatar's 'inhumane' isolation". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-06-13. נבדק ב-2022-03-11.
  45. ^ "Turkey's Erdogan threatened to flood Europe with migrants: Greek website". Reuters (באנגלית). 2016-02-08. נבדק ב-2022-03-11.
  46. ^ רויטרס, "הסולטן ארדואן": סמכויותיו החדשות של נשיא טורקיה, באתר ynet, 25 ביוני 2018
  47. ^ המערכת האזורית ומזרח הים התיכון, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
  48. ^ גיא אלסטר‏, המהפכה הושלמה: ארדואן מחק את סמל החילוניות של טורקיה, באתר וואלה, 12 ביולי 2020
  49. ^ פרק 111: כלכלה של איש אחד – מתוך ההסכת (פודקאסט) "חיות כיס" | כאן, נבדק ב-2021-05-29
  50. ^ מערכת שקוף, כך חיסל ארדואן את הדמוקרטיה הטורקית, באתר שקוף, ‏2020-05-05
  51. ^ AP, "מעל החוק": ארדואן השתלט על כלי תקשורת, באתר ynet, 28 באוקטובר 2015
  52. ^ ohadr, אפילו מעבר לגבול, עיתונאים טורקים לא בטוחים מידו של ארדואן, באתר מקור ראשון, ‏2022-10-10
  53. ^ הצעירים שלא זוכרים את טורקיה בלי ארדואן יוצאים להפיל אותו מהשלטון, באתר ynet, 8 במאי 2023
  54. ^ גיא אלסטר‏, מבצע "ענף זית": טורקיה פתחה במתקפה נגד הכורדים בצפון סוריה, באתר וואלה, 20 בינואר 2018
  55. ^ טורקיה מעבירה כמויות נשק גדולות למורדים באידליב, באתר ynet, 12 בספטמבר 2018
  56. ^ אוריאל לוי, ‏החלה המתקפה הטורקית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 9 באוקטובר 2019
  57. ^ Displacement and Despair: The Turkish Invasion of Northeast Syria - Syrian Arab Republic, ReliefWeb (באנגלית)
  58. ^ סקר בטורקיה: ארדואן צפוי להיבחר בפעם השלישית, באתר וואלה, 30 באפריל 2011
  59. ^   דפנה מאור, פרק 3 | כלכלת טורקיה תחת ארדואן - בין משברים לדהירה, באתר הארץ, 13 במאי 2020
  60. ^ לראשונה זה עשור: כלכלת טורקיה נכנסה למיתון, באתר גלובס, 11 במרץ 2019
  61. ^   דפנה מאור, כלכלת טורקיה ממשיכה להידרדר תחת ארדואן; הלירה בשפל היסטורי, באתר הארץ, 29 במאי 2021
  62. ^   סוכנויות הידיעות, ארדואן שוב בחש בבנק המרכזי, והלירה נופלת לשפל היסטורי, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2021
  63. ^ שארדואן יהיה מרוצה: הורדת ריבית מפתיעה מפילה את הלירה ב-0.9%, באתר כלכליסט, 23 בספטמבר 2021
  64. ^ יואב קרני, ‏מה רוצים שליטי טורקיה, רוסיה וסין? להישאר בשלטון בכל מחיר, באתר גלובס, 29 בדצמבר 2021
  65. ^ US imposes sanctions on Turkey over purchase of Russian air defence system, France 24, ‏2020-12-14 (באנגלית)
  66. ^ ‘There’s jobs but no money’: Turkey’s economic crisis begins to bite, the Guardian, ‏2021-12-19 (באנגלית)
  67. ^ Daily Sabah with AA, ‘Stay home,’ Erdoğan says as Turkey ramps up measures against COVID-19, Daily Sabah, ‏2020-03-18 (באנגלית אמריקאית)
  68. ^ 1 TRY to USD - Turkish Lire to US Dollars Exchange Rate, www.xe.com
  69. ^ האינפלציה בטורקיה לא עוצרת: עמדה על 70% באפריל, באתר כלכליסט, 6 במאי 2022
  70. ^   בלומברג, האינפלציה בטורקיה המריאה ל-61% - שיא של 20 שנה, באתר הארץ, 4 באפריל 2022
  71. ^   דפנה מאור, ארדואן מקריב את הלירה הטורקית, וזה עלול לעלות לו בכיסאו, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2021
  72. ^ גיא אלסטר‏, מתפייס עם ישראל, מתווך באוקראינה: לקראת הבחירות, ארדואן מנסה להראות שהוא "ליגה אחרת", באתר וואלה, 27 באוגוסט 2022
  73. ^ ארדואן: "תומך בהצטרפותה של אוקראינה לברית נאט"ו"; פצצות מצרר בדרכן לקייב, באתר מעריב אונליין, 8 ביולי 2023
  74. ^ דיאנה בחור-ניר, ר"מ טורקיה: "איני רואה הבדל בין ישראל לארגון טרור", באתר ynet, 25 במאי 2004
  75. ^ משה ריינפלד, טורקיה: הפצצות ישראל פשע נגד האנושות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בדצמבר 2008.
  76. ^ ראש ממשלת טורקיה: ישראל עושה מעשים לא אנושיים, באתר הארץ, 5 בינואר 2009.
  77. ^ ר"מ טורקיה: להרחיק את ישראל מהאו"ם, באתר ynet, 16 בינואר 2009.
  78. ^ המשט לעזה: ראש ממשלת טורקיה ארדואן: פעולת ישראל הינה טרור מטעם מדינה, באתר הארץ, 31 במאי 2010.
  79. ^ ברק רביד, טורקיה: נגביר פעילותנו בים התיכון ונפעל נגד הבריונות הישראלית, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2011.
  80. ^ ארדואן: נקפיא קשרי הסחר והצבא עם ישראל, באתר כלכליסט, 6 בספטמבר 2011.
  81. ^ ארדואן משתלח: הציונות היא פשע נגד האנושות, באתר וואלה, 28 בפברואר 2013
  82. ^ ברק רביד, נתניהו התקשר לארדואן והתנצל על הרג האזרחים הטורקים במשט לעזה, באתר הארץ, 22 במרץ 2013.
  83. ^ ארצות הברית מגנה בתוקף את דברי ארדואן, באתר nrg‏, 20 באוגוסט 2013
  84. ^ יהונתן ליס, ליברמן: ארדואן הוא ממשיך דרכו של גבלס, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2013
  85. ^ ארדואן: ישראל מבצעת רצח עם מיום היווסדה, באתר ynet, 17 ביולי 2014
  86. ^ לאחר ההפגנות האלימות: ליברמן מחזיר את משפחות הדיפלומטים הישראלים מטורקיה, נענע10, 18 ביולי 2014.
  87. ^ אטילה שומפלבי, אזהרה: הימנעו מנסיעות לא חיוניות לטורקיה, באתר ynet, 18 ביולי 2014
  88. ^   ברק רביד, נתניהו לקרי: "דברי ארדואן אנטישמיים ומחללים את זכר השואה", באתר הארץ, 20 ביולי 2014
  89. ^ ח"כ זהבה גלאון: ארדואן איבד העשתונות, אסור לוותר לו, באתר גלובס, 20 ביולי 2014
  90. ^ נעה לנדאו, ארדואן: "נתניהו טרוריסט"; נתניהו: "מי שטובח אזרחים - שלא יטיף מוסר", באתר הארץ, 1 באפריל 2018
  91. ^ רויטרס, ‏ארדואן חושף למה לחץ את ידו של נתניהו ויורה: חמאס לא ארגון טרור, באתר מעריב אונליין, 25 באוקטובר 2023;
    מוריה אסרף וולברג, ארדואן: חמאס הוא לא ארגון טרור; ישראל: "דברי הסתה", באתר חדשות 13, 25 באוקטובר 2023
  92. ^ ארדואן: "מספקים מסמכים נגד ישראל, מאמין שתורשע בהאג", באתר ynet, 12 בינואר 2024
  93. ^ ynet, האנטישמים של השנה: חמינאי ורוג'ר ווטרס, באתר ynet, 31 בדצמבר 2013
  94. ^ ברק רביד, המשבר בין ישראל לטורקיה | דו"ח של משרד החוץ: השפלת השגריר הטורקי עבדה, באנקרה הבינו הרמז, באתר הארץ, 26 בינואר 2010
  95. ^ ערד ניר, ‏ארדואן: לעלות ולהגן על ירושלים, באתר ‏מאקו‏, 25 ביולי 2017
  96. ^ עדי דניאל, ארדואן: "היהודים לא יוכלו למצוא עץ להסתתר מאחוריו", באתר ערוץ 20, 11 בדצמבר 2017.
  97. ^ איתמר אייכנר ומורן אזולאי, ארדואן: רוחו של היטלר קמה לתחייה בישראל, באתר ynet, 24 ביולי 2018
  98. ^ שירית אביטן כהן, ארדואן על נתניהו: "במה אתה שונה מהיטלר?"; רה"מ: "מבצע רצח עם בכורדים, הוא האחרון שיכול להטיף לנו מוסר", באתר ישראל היום, 27 בדצמבר 2023
  99. ^ אביאל מגנזי, "טיים": ארדואן - איש השנה והדמות השנואה, באתר כלכליסט, 13 בדצמבר 2011
  100. ^ איתי בלומנטל, שדה התעופה החדש של טורקיה - ע"ש ארדואן, באתר ynet, 15 באוגוסט 2014


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רג%27פ_טאיפ_ארדואן&oldid=40147121"