העדפת הבן הבכור

כלל במשפט המקובל

העדפת הבן הבכור מתייחסת לזכויות יתר של הבן הבכור בירושת הוריו. בשיטות משפט מסוימות ההעדפה באה לידי ביטוי באופן מוחלט, כאשר הבן הבכור זוכה במלוא הירושה. בשיטות משפט אחרות (דוגמת המשפט העברי) ההעדפת הבכור היא יחסית, וגם אחיו של הבכור זוכים לחלק מהירושה.

זכות מוחלטת לבכורעריכה

או פרימוגנטורהאנגלית: Primogeniture) היא כלל במשפט המקובל לפיו רק הבן הבכור יורש את משפחתו.

מקורה של מסורת זו במסורת הנורמנית והיא הובאה אל המשפט המקובל לאחר כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים בשנת 1066.

בהתאם לכלל זה, יורש הבן הבכור, או ראשון הבנים (אם יש בת בכורה לפניו בסדר ההורשה). בהיעדר ילדים, יורשים בני משפחת המוריש לפי כלל זה (כלומר אחיו הבכור של המוריש יירש אותו). כלל זה נשמר כאשר מתרחקים מהמוריש בחיפוש אחר יורש, כך כשמוריש ללא בנים נפטר - יירשו אותו בניו הבכורים של אחיו הבכור, או בניו הבכורים של דודו הבכור, וכן הלאה.

ישנם כללי הורשה דומים, כגון זה שהיה נהוג בבית המלוכה הבריטי עד שנת 2011 לפיו בהיעדר בן בכור יורשת העצר היא הבת הבכורה.

שבע מונרכיות באירופה ביטלו את העדפת הבן: שוודיה ב-1980, הולנד ב-1983, נורווגיה ב-1990, בלגיה ב-1991, דנמרק ב-2009, לוקסמבורג וממלכות חבר העמים הבריטי ב-2011. במדינות הבאות יש כיום נסיכה יורשת עצר: שוודיה (הנסיכה ויקטוריה), הולנד (הנסיכה קתרינה אמיליה), בלגיה (הנסיכה אליזבת) וספרד (הנסיכה לאונור).

המלוכה בממלכות ישראל בתקופת המקרא הייתה עוברת לאחד הבנים הזכרים, לאו דווקא לבכור שביניהם, אולם הייתה העדפה לבכור,[1] וכך גם נפסק להלכה.[2]

זכות חלקית לבכורעריכה

במשפט העברי, הבכור זוכר לחלק כפול בירושה אך גם אחיו מקבלים חלק רגיל ביתר הירושה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה