ויקיפדיה

הפארק הלאומי סגווארו

פארק לאומי באריזונה שבארצות הברית

הפארק הלאומי סגווארו (באנגלית: Saguaro National Park) הוא פארק לאומי השוכן בתחום מחוז פימה בדרום-מזרח מדינת אריזונה בארצות הברית. הפארק, השייך לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, משתרע על שטח בן 370 קילומטרים רבועים המתחלקים לשני אזורים נפרדים, האחד הקרוי "נפת הרי רינקון" (Rincon Mountain District), כ-15 קילומטרים מזרחית לעיר טוסון, והשני הקרוי "נפת הרי טוסון" (Rincon Mountain District), כ-15 קילומטרים מערבית לה. הפארק הוקם במטרה לשמר את הנוף המדברי, הצמחייה ובעלי החיים הכלולים בתחומי שני חלקי הפארק, ולהגן על הקקטוס הענק שהפארק נושא את שמו, הסגווארו (Carnegiea gigantea). צמחי הסגווארו בתחומי הפארק הם בסמוך לגבול הצפוני ביותר של התחום שבו הם גדלים באופן טבעי בתוך מדבר סונורה.

הפארק הלאומי סגווארו
סגווארו גדול בנפת רינקון (החלק המזרחי של הפארק)
סגווארו גדול בנפת רינקון (החלק המזרחי של הפארק)
סגווארו גדול בנפת רינקון (החלק המזרחי של הפארק)
מידע כללי
על שם סגווארו עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 14 באוקטובר 1994
מבקרים בשנה 964,760 (נכון ל־2017[2])
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח 371.16[1] קמ"ר
מיקום
מדינה אריזונהאריזונה אריזונה,
ארצות הבריתארצות הבריתארצות הברית
מיקום מחוז פימה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°12′20″N 110°38′46″W / 32.2055°N 110.646°W / 32.2055; -110.646
Saguaro National Park
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסלעים הגעשיים הניצבים על פני השטח של נפת הרי טוסון שונים מאוד מהסלעים על פני השטח בנפת הרי רינקון. לפני מעל ל-30 מיליון שנים גרמה התמתחות קרום כדור הארץ לעקירת סלעים מתחת להרי טוסון שבנפת הרי טוסון על מנת ליצור את הרי רינקון של נפת הרי רינקון. הרי רינקון שהתרוממו ועברו סחיפה גבוהים באופן משמעותי ולכן גם גשומים יותר מהרי טוסון. הרי רינקון, כחלק מאיי השמיים המדרייניים,[א] בין הרי הרוקי הדרומיים לסיירה מאדרה אוריינטל במקסיקו, מאפשרים מגוון ביולוגי רב, והם משכן לצמחים ובעלי חיים רבים שאינם חיים בנפת הרי טוסון.

התושבים והמבקרים הראשונים באדמות בפארק וסביבו לפני הקמתו כללו את בני התרבויות הוהקם, סובאיפורי (Sobaipuri), טוהונו אודהאם ואפאצ'י, חוקרי ארצות ספרדיים, מיסיונרים, כורים, חוואים ובוקרים. ב-1933 הקים נשיא ארצות הברית הרברט הובר בהרי רינקון את הפארק המקורי, המונומנט הלאומי סגווארו, על בסיס סמכותו לפי חוק העתיקות. ב-1961 הוסיף הנשיא ג'ון קנדי את נפת הרי טוסון למונומנט ושינה את שם החלקה המקורית לנפת הרי רינקון. הקונגרס של ארצות הברית איחד את נפת הרי טוסון ונפת הרי רינקון על מנת ליצור פארק לאומי ב-1994.

הפעילויות הפופולריות בפארק כוללות סיורים רגליים בשבילים המוסדרים באורך כולל של 266 קילומטרים וצפייה בנוף לאורך הכבישים הסלולים בסמוך לשני מרכזי המבקרים. שני החלקים מאפשרים רכיבה על אופניים ורכיבה על סוסים על הדרכים והשבילים המיועדים לכך. נפת הרי רינקון מאפשרת לינה מוגבלת בשטח, אבל אין אפשרות כזו בנפת הרי טוסון.

שמות עריכה

שם הפארק מנציח את הסגווארו (Carnegiea gigantea),[3] קקטוס ענק שגדל במדבר סונורה ואינו גדל באופן טבעי בשום מקום אחר.[4] מקור המילה רינקון, כמו בהרי רינקון, רינקון קריק ועמק רינקון, הוא מספרדית: Rincón, שפירושה "פינה",[5] והיא מתייחסת לצורת רכס ההרים.[6] השם טוסון נגזר מצירוף מילים בשפת אודהאם של בני הפימה (ˡtʃukʂɔn) שפירושם "מעיין כהה" או "מעיין חום". השם טאנק (Tanque), שיוזכר בהמשך הערך, מתייחס לבריכה מלאכותית קטנה שנוצרת מאחורי סכר הלוכד את מי הנגר בשקע טבעי קיים.[7] מקור השם מדרייניים בהקשר ל"איי השמיים המדריינים" הוא במילה הספרדית Madre שפירושה אמא, והוא מתייחס לרכס ההרים סיירה מדרה ("הרי אמא") במקסיקו.[8]

גאוגרפיה ואקלים עריכה

הפארק משתרע על שטח בן 370 קילומטרים רבועים המתחלקים לשני אזורים נפרדים, האחד הקרוי "נפת הרי רינקון" (Rincon Mountain District), כ-15 קילומטרים מזרחית לעיר טוסון, והשני הקרוי "נפת הרי טוסון" (Rincon Mountain District), כ-15 קילומטרים מערבית לה.[1] נפת הרי טוסון משתרעת על שטח של 100 קילומטרים רבועים,[9] בעוד שנפת הרי רינקון הגדולה הרבה יותר משתרעת על 270 קילומטרים רבועים.[10] כ-290 קילומטרים רבועים משטח הפארק, כולל חלקים גדולים משני חלקי הפארק הוכרזו כאזור טבע בראשיתי.[11]

כביש בין-מדינתי 10 הוא הכביש הראשי הקרוב ביותר לפארק ועובר דרך טוסון. פארק הרי טוסון (Tucson Mountain Park) גובל בצד הדרומי של נפת הרי טוסון, ועמק אוורה (Avra Valley) גובל בצד המערבי. "אזור הטבע הבראשיתי רינקון" (Rincon Mountain Wilderness), אזור מוגן נפרד של בערך 150 קילומטרים רבועים[12] ביער הלאומי קורונדו (Coronado National Forest)[13] גובל בנפת הרי רינקון במזרח ובדרום-מזרח, בעוד שעמק רינקון גובל מדרום בחלק המערבי של נפת הרי רינקון.

 
נוף בפארק הלאומי סגווארו

אקלים הפארק הוא אקלים מדברי (סיווג BWH על פי שיטת קפן). שני חלקי הפארק משמרים חלקות במדבר סונורה, כולל רכסים של הרים משמעותיים, הרי טוסון במערב והרי רינקון במזרח.[3] גובה פני השטח בנפת הרי טוסון נע בין 664 ל-1,429 מטרים מעל גובה פני הים,[3] הגובה של פסגת ואסון (Wasson Peak).[14] כמות המשקעים הממוצעת בנפת הרי טוסון היא כ-250 מילימטרים בשנה.[3] גובה פני השטח בנפת הרי רינקון נע בין 814 ל-2,641 מטרים מעל גובה פני הים,[3] הגובה של פסגת מיקה (Mica Peak), כשכמות הגשמים והשלגים השנתית הממוצעת היא 760 מילימטרים.[15] המשקעים יורדים בשתי הנפות בעיקר במהלך שתי עונות קצרות, בדצמבר ובינואר כגשמים קלים קבועים וביולי ובאוגוסט כגשמים עזים קצרים המלווים בברקים ולעיתים בסופות חול ושיטפונות בזק (המונסון של אמריקה הצפונית). חלק מהמשקעים במקומות הגבוהים בהרי רינקון יורדים כחורף כשלגים. הפשרת השלגים תורמת לכמות המים המוגבלת במקומות הנמוכים יותר מאוחר יותר במהלך השנה.[16]

בין אוקטובר ואפריל מגיעה הטמפרטורה במהלך היום בין 21°C ל-27°C והטמפרטורה בלילה יכולה לרדת מתחת לנקודת הקיפאון. בתקופה החמה ביותר בין מאי לספטמבר הטמפרטורה במהלך היום היא בממוצע מעל ל-38°C. מחקרים על השפעת שינוי האקלים בפארק הראו שהטמפרטורה השנתית הממוצעת עלתה מ-17°C ב-1900 ל-19°C ב-2010.

הפארק הלאומי סגווארו שוכן בתחום פרשת המים של הנהר סנטה קרוז הזורם צפונה,[16] שהוא בדרך כלל יבש.[17] נחל רינקון קריק בחלק הדרומי של נפת הרי רינקון, זורם לפחות בחלק מהשנה וכולל את אזור צמחיית הגדות הנרחבת ביותר בפארק. הנחל הוא יובל של פנטנו וואש (Pantano Wash), החוצה את טוסון מדרום-מזרח לצפון-מערב בדרכו לטנק ורדה וואש (Tanque Verde Wash). שני נחלי האכזב מתחברים לנחל אכזב נוסף, נחל ריאיטו (Rillito River), יובל של הסנטה קרוז שכיוונו ממזרח למערב. נחלי האכזב בשתי הנפות יבשים בדרך כלל, אבל מדי פעם מתרחשים בהם שיטפונות בזק.[16] אזורי צמחיית גדות קטנים יותר מצויים במעיינות ובגבים (המכונים על בסיס השם הספרדי טינאחה – tinaja) בנפת הרי רינקון.[16] המעיין הגדול ביותר הוא במחנה מנינג (Manning Camp), גבוה בהרי רינקון.[16]

גאולוגיה עריכה

 
גנייס קטלינה, סוג הסלע הנפוץ ביותר בהרי רינקון, כפי שנחשף בסלעי ג'אוולינה (Javelina Rocks) לאורך כביש הלולאה יער הקקטוס בנפת הרי רינקון

הסלעים העתיקים ביותר בפארק הלאומי סגווארו, צפחת פינאל (Pinal Schist), קודמים להיווצרות פרובינציית אגן ורכס, שהפארק הוא חלק ממנה, בכ-1.7 מיליארד שנים מהפרקמבריון.[18] הצפחה נחשפת בנפת הרי רינקון לאורך נחל אכזב מרחק קצר מכביש הלולאה יער הקקטוס (Cactus Forest Loop Drive). סלעים עתיקים נוספים, סלעי גרניט בני 1.4 מיליארד שנים מהווים את מרבית רכס טאנק ורדה (Tanque Verde Ridge)[18] בנפת הרי רינקון.

זמן רב אחר כך בפלאוזואיקון, לפני כ-600 מיליון שנים, כיסו ימים רדודים את האזור סביב טוסון של ימינו, במהלך השנים שקעו בהם סלעי משקע: אבן גיר, אבן חול ופצלים.[18] אבן גיר, הקיימת בפארק בכמה מקומות, נחצבה מכאן בשלהי המאה ה-19 על מנת לייצר מלט.[18] בשטח הפארק לעתיד היו שישה כבשני סיד, שניים בנפת הרי טוסון וארבעה בנפת הרי רינקון. בשלושה מתוכם, כולם בנפת הרי רינקון אפשר לבקר כיום. שניים לאורך שביל יער הקקטוס (Cactus Forest Trail), ואחד לאורך שביל רואיז (Ruiz Trail).[19]

לפני כ-80 מיליון שנים גרמו תנועות של לוחות טקטוניים לתקופה של בניית הרים, האורוגנזה הלרמידית, שנמשכה עד לפני כ-50 מיליון שנים במערב אמריקה הצפונית. התפרצויות געשיות מתפוצצות יצרו את הרי טוסון לפני כ-70 מיליון שנים, ופסגת הר הגעש במרכזם התמוטטה ויצרה קלדרה בקוטר של 19 קילומטרים. הקלדרה התמלאה בסופו של דבר בשברי סלעים, מחדרים של סלע פלוטוני וקילוחי לבה, אחדים בין לפני 30 ל-15 מיליון שנים. סלעים געשיים שנחשפו בנפת הרי טוסון או בקרבתה הם שרידים לאירועים אלו. הדוגמאות כוללות ברקציה שנחשפה במעבר גרנטס (Grants Pass) ושיורים גרניטיים של תא מאגמה, שבהם ניתן לצפות באזור הפיקניק סוס (Sus Picnic Area) בנפת הרי טוסון. לא כל הגרניט המותך הגיע לפני השטח של הרי טוסון. חלקו התקרר והתגבש מתחת לפני השטח.

אגן טוסון וההרים הסמוכים – כולל הרי טוסון במערב, הרי סנטה קטלינה מצפון והרי רינקון ממזרח – הם חלק מפרובינציית אגן ורכס המשתרעת מצפון מקסיקו ועד דרום אורגון בארצות הברית. הפרובינציה שמקורה בפעילות צעירה במונחים גאולוגיים, נוצרה כאשר עקב תנועת הלוחות הטקטוניים קרום כדור הארץ התמתח ונעשה דק יותר בחלק זה של מערב אמריקה הצפונית עד שהקרום נקרע לאורך העתקים. העתק קטלינה (Catalina Fault), העתק התנתקות תשתית (Detachment fault), החל להיווצר לפני כ-30 מיליון שנים כ-10 עד 13 קילומטרים מתחת להרי טוסון. הסלעים שמתחת להעתק, הסלעים שבתחתית הלוח הטקטוני, נעקרו בסופו של דבר 26 עד 35 קילומטרים מזרחית-צפונית-מזרחית יחסית לסלעים שמעל להעתק, ואז התרוממו, עברו סחיפה והתעגלו בצורת כיפה על מנת ליצור את הרי רינקון והרי סנטה קטלינה של ימינו. אף שהסלעים הגעשיים אותם רואים על פני השטח של נפת הרי רינקון,[18] אינם מצויים בנפת הרי רינקון, הגרניט הקריסטליני (גנייס קטלינה) מתחת להרי טוסון נחשף על פני השטח של נפת הרי רינקון. גנייס מפוספס (banded gneiss) זה הוא סוג הסלע הנפוץ בהרי רינקון וניתן לראותו בנפת הרי רינקון באתרים כדוגמת סלעי ג'אוולינה לאורך כביש הלולאה יער הקקטוס.

אקולוגיה עריכה

התפשטות אורבנית, זיהום אוויר ומים, רעשים, זיהום אור, וההגבלות שהתשתית האנושית מטילה על בתי הגידול יוצרים עקה על היונקים ובעלי החיים האחרים בפארק, אבל האיום הרציני ביותר עליהם הוא דריסה. כ-50,000 חולייתנים נדרסים למוות בכבישי הפארק כאשר פוגע בהם רכב. בנפת הרי רינקון יש מעט כבישים, אבל כביש הסלעים הציוריים (Picture Rocks Road), כביש מהיר החוצה את נפת הרי טוסון ממזרח למערב, מסוכן מאוד לבעלי חיים. ניסיון ב-2002 להפוך אותו לשביל הליכה נכשלו לאחר שההצעה נתקלה בהתנגדות ציבורית עזה.[20]

איי שמיים עריכה

הרי רינקון והרי סנטה קטלינה הקרובים (אבל לא הרי טוסון הנמוכים יותר) הם חלק מכ-40 רכסי הרים המכונים איי השמיים המדרייניים שלביולוגים יש בהם עניין מיוחד.[21] רכסים אלו, הדומים לסדרה של אבני מדרך בנתיב מים בין הקצה הדרומי של הרי הרוקי, במיוחד שולי מגיון של רמת קולורדו, בארצות הברית ורכס סיירה מדרה אוקסידנטל במקסיקו, הם "איים" יבשתיים המופרדים על ידי "ימים" של עמקים בגובה נמוך המקשים, אבל לא חוסמים לחלוטין נדידה של מינים מאי שמיים אחד למשנהו. האקולוג פיטר וורשול (Peter Warshall) פירט כמה מאפיינים ההופכים את המכלול המדרייני ייחודי בין כ-20 מכלולי איי השמיים בכדור הארץ. בהם הכיוון צפון-דרום לרוחב 8 מעלות של קווי רוחב תוך חצייה של אזורי אקלים ממוזג לסובטרופי, האופי המגוון מאוד של המקור הגאולוגי של ההרים וקרקעותיהם, התבליט המתון עד החד של פני השטח, ומרחקם מאזורי ההכחדה ההמונית הקשורה לקרחונים בצפון בעידן הקרח האחרון. כתוצאה ממאפיינים אלו ותנאים נוספים מאפשרים איי השמיים המדרייניים מגוון ביולוגי יוצא דופן.[22]

צמחים ופטריות עריכה

 
קליאנדרה אריופילה (Calliandra eriophylla), שיח נמוך פורח. צמח מקורי בפארק

חבורות הצמחייה בתוך הפארק משתנות עם הגובה. בנפת הרי טוסון יש כ-400 מיני צמחים[23] בשתי חבורות מובחנות, צמחיית מדבר נמוכה,[3] כדוגמת מלוח מאפיר (Atriplex canescens) ו-Encelia farinose (באנגלית brittlebush שיח ממשפחת המורכבים),[24] בגבהים הנמוכים וערבת עשב מדברית גבוה קצת יותר. בנפת הרי רינקון יש כ-1200 מיני צמחים[23] בשתי חבורות הצמחייה כשל נפת הרי טוסון ובארבע חבורות נוספות בגובה רב יותר, יער אלונים, יער אלונים-אורנים, יער אורנים, וגבוה בהרי רינקון, יער מעורב מחטניים – רחבי עלים,[3] אשוח דאגלס מתת-המין Pseudotsuga menziesii glauca (באנגלית Rocky Mountain Douglas fir, "אשוח דאגלס של הרי הרוקי"), אורן הזפת, אשוח לבן, אלון גמבל (Quercus gambelii) ומינים רבים אחרים של עצים, שיחים וצמחיית תת-היער.[25] במהלך ספירת המלאי השנתית ב-2011 ו-2013, זיהו מאות של מדענים ואלפי מתנדבים 389 מינים של צמחים וסקולריים, 25 מינים של צמחים שאינם וסקולריים ו-197 מינים של פטריות בפארק הלאומי סגווארו.[26]

מין הקקטוס סגווארו, המשגשג בשתי הנפות של הפארק, גדל בקצב איטי במיוחד. הזרוע הראשונה של הסגווארו מופיעה בדרך כלל כשהקקטוס בן 50 ל-70 שנים, אף שהוא יהיה קרוב יותר לבן 100 שנים במקומות שבהם כמות המשקעים נמוכה במיוחד. סגווארו יכול לחיות עד 200 שנים ונחשב בוגר בגיל 125 שנים.[27] סגווארו בוגר יכול לגדול לגובה של 18 מטרים ולשקול עד 2,200 קילוגרם כשהוא רווי לגמרי במים.[4] כמות הפרטים של הסגווארו בפארק נאמדת ב-1.8 מיליון,[28] ובפארק מצויים בשפע 24 מינים אחרים של קקטוס. הנפוצים ביותר הם: פרוקקטוס ויסליצני (Ferocactus wislizeni)‏, Cylindropuntia echinocarpa (באנגלית Staghorn cholla), אכינוצראוס פנדלר (Echinocereus fendleri)‏, Opuntia engelmannii (באנגלית Engelman's prickly pear)‏, Cylindropuntia bigelovii (באנגלית Teddybear cholla) ו-Cylindropuntia fulgida (באנגלית Jumping cholla).[29]

צמחים פולשים כוללים זיף-נוצה (Pennisetum), אשל, דרדר מלטזי (Centaurea melitensis) ורבים אחרים, אבל האיום החמור ביותר למערכת האקולוגית הטבעי הוא ללא ספק זיף-נוצה ריסני (Cenchrus ciliaris, באנגלית buffelgrass).[30] צמח עמיד לבצורת זה, שגדל במקור בחלקים מאפריקה ואסיה, יובא לארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20 ונשתל בסמוך לטוסון ובמקומות אחרים במטרה לייצור עשב למרעה בקר ולמנוע סחיפה. הצמח אותר בפארק לראשונה ב-1989, והתפזר באופן נרחב בשתי הנפות. זיף-הנוצה הריסני מתחרה עם צמחים אחרים על מחייתו וממלא את החללים הריקים שנמצאים בדרך כלל בין צמחים מדבריים מקומיים ויוצר סיכון אש משמעותי. עשב שוטה זה שנחשב בלתי אפשרי לחסל לחלוטין, מטופל בכמה אזורים של הפארק ובאזורי המגורים של טוסון באמצעות עקירה ידנית, ובתקופות של גשמים באמצעות ריסוס בקוטלי עשבים המבוססים על גלייפוסט.[31]

בעלי חיים עריכה

למרות האקלים הצחיח שוכנים שלושה מינים של דו-חיים בפארק.[26] אילנית הסלעים (Hyla arenicolor)‏, Lithobates yavapaiensis (באנגלית lowland leopard frog) ומין החפרית אמריקאית Scaphiopus couchii (באנגלית Couch's spadefoot toad), החיה במחילות תת-קרקעיות, מהן היא יוצאת להתרבות במהלך גשמי הקיץ.[32] שרפות יער, היוצרות שטחים שרופים המועדים לסחיפה, החריבו שלוליות רבות שבהן נהגה הצפרדע Lithobates yavapaiensis להתרבות, כיוון שהתמלאו בסחף. מחלקת הציד והדגה של מדינת אריזונה מציינת מין צפרדע זה כראוי להשגחה מיוחדת.[33]

 
פקארי מגוון, בעל חיים מקומי בפארק

36 מיני הזוחלים בפארק[26] כוללים את צב המדבר (Gopherus agassizii), עכסן אימתן (אחד הנחשים הנפוצים ביותר), פתן אלמוגי, הלודרמה מרירית, איגואנית קצרת-קוצים (Phrynosoma hernandesi)‏, Sceloporus magister (באנגלית Desert spiny lizard) ולטאת זנב הזברה.[34]

המגוון הנרחב של בתי גידול בפארק תומכים באוכלוסייה מגוונת של עופות, כולל כמה, כדוגמת Pyrocephalus obscurus (באנגלית Vermilion flycatcher) ומין הינשוף הצווחן, שאינם נפוצים במקומות אחרים בארצות הברית.[35] בין 107 מיני העופות בפארק[26] אוח וירג'יניה, גדרון הקקטוס, עורב שחור, בז אמריקני, קתרטס תרנגולי, קוקייה רצנית גדולה, נקר חילה, עקב אדום-זנב, שלווים, קוליברי רחב-מקור (Cynanthus latirostris),[36] ומין אחד בסכנת הכחדה, לילית מנוקדת.[37]

ספירת מלאי של בעלי חיים בינוניים וגדולים בפארק וידאו את הנוכחות של 30 מינים בפארק הלאומי סגווארו בין 1988 ו-2008. מתוכם 21 אותרו בנפת הרי טוסון ו-29 בנפת הרי רינקון.[38] רשימה חלקית של יונקים בפארק כוללת פומה צפון-אמריקאית, זאב ערבות, שונר מצוי, אייל פרדי לבן-זנב, אייל פרדי שחור-זנב, פקארי מגוון, שועל אפור מצוי, ארנבת שחורת-זנב, ארנבון אודובון (Sylvilagus audubonii), דביבון זנב-טבעת, חוטמן חום, מרמיטות ו-Neotoma albigula (באנגלית white-throated woodrat). אחד מהמינים בסכנת הכחדה הוא עטלף ארך-חוטם קטן, שחי חלק מהשנה בפארק וחלק מהשנה במקסיקו.[39]

היסטוריה עריכה

 
פטרוגליפים של תרבות הוהוקם בנפת הרי טוסון

היסטוריה מוקדמת עריכה

התושבים הראשונים של אזור הפארק הלאומי סגווארו של ימינו שיש עדויות לגביהם הם בני הוהקם, שחיו בכפרים בין 200 ל-1450 לספירה. פטרוגליפים ושברים של כלי חרס הם בין השרידים שהותירו ההוהוקם בפארק.[40] ההוהוקם צדו איילים ובעלי חיים אחרים, ליקטו ניצנים של הקקטוס צ'ויה (Cylindropuntia), פירות של צבר (Opuntia), תרמילים של פרקינסוניה (Parkinsonia) ופירות סגווארו, וגידלו תירס, שעועית ודלעת. תרבויות שבטי הילידים שהתפתחו אחר כך, הסובאיפורי (Sobaipuri) של אגן טוסון, וטוהונו אודהאם (Tohono O'odham) ממערב לאזור הפארק עשויות להיות של צאצאים של ההוהוקם,[41] אף שהעדויות אינן חד-משמעותיות.[42]

חוקרי ארצות ספרדים נכנסו לאריזונה לראשונה בשנים 1539–40 (משלחת קורונדו).[41] התיישבות ראשונה של אירופאים באזור בסמוך לפארק החלה ב-1692 עם ייסוד מיסיון סן חאווייר דל בק (San Xavier del Bac) לאורך הנהר סנטה קרוז,[41][43] שזרם דרך טוסון.[17] ב-1775 בנו הספרדים את פרסידיו סן אוגוסטין דל טוסון (Presidio San Agustín del Tucsón), מבצר צבאי במה שהיה אז חלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה,[44] בחלקו כדי להתמודד על פשיטות האפאצ'י.[41]

האדמות שעתידות להפוך בסופו של דבר לפארק הלאומי סגווארו התחמקו יחסית מפיתוח אנושי עד אמצע המאה ה-19, לאחר שאריזונה הפכה לחלק מארצות הברית. לאחר שהקונגרס של ארצות הברית העביר את חוק הנחלה של 1862 (Homestead Act), הרכבת הגיעה לאזור ב-1880 וסיום מלחמות האפאצ'י ב-1886, התיישבו חוואים ובוקרים בהרי טוסון ובהרי רינקון, וכורים חיפשו כסף, נחושת ועפרות ומינרלים יקרי ערך אחרים.[41] כריית מחצבים בשטח הפארק נמשכה לסירוגין עד 1942,[45] בעוד שגידול בקר בשטחים פרטיים בתוך הפארק נמשך עד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20.[46]

במכרה הבלתי פעיל כיום של לומה ורדה (Loma Verde Mine), שעדיין ניתן לראותו בנפת הרי רינקון,[41] הפיקו כמות קטנה של נחושת וזהב בין 1897 ל-1907.[47] כרייה בסלעי היסוד ב-149 אתרים בנפת הרי טוסון הפיקה לעיתים עפרות בעלות ערך קטן בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.[48] המכרה המצליח ביותר, מכרה מלך הנחושת (Copper King Mine, שמו שונה אחר-כך למכרה ברוחב מייל), הפיק 34,000 טון של עפרות נחושת, זהב, עופרת, אבץ ומוליבדן, רובם בשנות המלחמה של 1917‏, 1918 ו-1941. הוא נסגר סופית ב-1942 כאשר הפך בלתי רווחי.[45]

בוקרים הובילו עדרים של אלפי ראשי בקר לרעות על אדמות ציבוריות שמאוחר יותר יהיו חלק מהפארק וחוואים עיבדו שדות וגידלו חיות משק בבסיס הרי רינקון,[41] כשהם יוזמים רישום נכסים על שמם בין שנות ה-90 של המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה ה-20.[49] השרידים של בית החווה לשעבר של משפחת פרימן (Freeman Homestead), שהוקם ב-1929, שוכנים לאורך שביל טבע בנפת הרי רינקון. בית החווה רשום במרשם של מקומות היסטוריים באריזונה.[49] בקתת מנינג (Manning Cabin), שנבנתה ב-1905 כבית למפלט מחום הקיץ עבור לוי מנינג (Levi Manning), איש עסקים עשיר שהיה ראש העיר של טוסון במשך קדנציה אחת, היא חלק מהתשתית במחנה מנינג סמוך להר מיקה.[41][50] הבקתה שהייתה מוזנחת שופצה ושוחזרה. היא נוספה למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים ב-1975.[50] משאבי תרבות בפארק כוללים יותר מ-450 אתרים ארכאולוגיים ויותר מ-60 מבנים היסטוריים.[51]

אחרי 1920 עריכה

 
המונומנט הלאומי סגווארו (כיום נפת הרי רינקון) ב-1935

ב-1920 הביעו חברי "החברה לתולדות הטבע" של אוניברסיטת אריזונה עניין בהקמת אזור מוגן לסגווארו, מין הקקטוס המוכר היטב לצופים בסרטים האילמים של סוגת המערבונים. ב-1928 הצטרף הומר שנץ (Homer L. Shantz), בוטנאי ונשיא האוניברסיטה למאמצים להקים מקלט לסגווארו,[52] אבל נושאים הקשורים למימון וניהול עכבו את יצירת הפארק. ב-1933 שכנע פרנק האריס היצ'קוק (Frank Harris Hitchcock‏; 1867–1935), המו"ל של העיתון המקומי "טוסון סיטיזן" (Tucson Citizen) ולשעבר המנהל הכללי של הדואר של ארצות הברית, שהיה בעל השפעה במפלגה הרפובליקנית, את נשיא ארצות הברית הרברט הובר להקים את המונומנט הלאומי סגווארו.[53] הובר השתמש בסמכותו על בסיס חוק העתיקות מ-1906 להקים מונומנט לאומי והכריז על הקמתו ב-1 במרץ 1933.[54][55] מאוחר יותר באותה שנה העביר הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את ניהול המונומנט, מזרחית לטוסון בהרי רינקון לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.[52] בין 1936 ו-1939 במהלך נשיאותו של רוזוולט בנה חיל השימור האזרחי את כביש הטבעת יער הקקטוסים והתשתית הנלווית אליו.[56] מרכז המבקרים של המונומנט נפתח בשנות ה-50 של המאה ה-20.[52]

בעידודו של סטיוארט יודול (Stewart Udall), תושב אריזונה שהיה מזכיר הפנים של ארצות הברית, הוסיף הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי 65 קילומטרים רבועים של אדמות קקטוסים בהרי טוסון למונומנט.[52] נפה מערבית זו של המונומנט נלקחה מתוך פארק הרי טוסון שנוהל על ידי מחוז פימה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 שכנעה אגודת הגנת חיות הציד של טוסון (Tucson Game Protective Association) את מחלקת הפנים להפריש שטח של 120 קילומטרים רבועים בהרי טוסון מהאזורים בהם ניתן לבקש רישום חוות או לחפור מכרות, ולהקצות אותו כפארק וכמקלט לחיות ציד. קרקעות שהמחוז שכר בשטח שהופרש זה הפכו ב-1932 לאזור הנופש הרי טוסון (Tucson Mountain Recreation Area). בין 1933 ו-1941 בנו העובדים של חיל השימור האזרחי מבנים בשמונה אתרי פיקניק בחלק של הפארק המחוזי מתוך השטח שהופרש, חמישה מתוכם הפכו מאוחר יותר לחלק מנפת הרי טוסון של המונומנט הלאומי. המיזמים האחרים של חיל השימור כללו סלילת כבישים ושבילים, עיצוב נוף, בקרת סחיפה, ושיפור זמינות של המים לחיות הבר. ההכרזה של קנדי ב-1961 יצרה את נפת הרי טוסון מהחלק הצפוני של הפארק המחוזי ושינתה את שמו של החלק המזרחי של המונומנט לנפת הרי רינקון.[9] הרחבות ב-1976 וב-1994 הגדילו את שטח נפת הרי טוסון עד ל-100.43 קילומטרים רבועים. ב-1994 החליט הקונגרס של ארצות הברית לשפר את המעמד של נפת הרי טוסון ונפת הרי רינקון המאוחדים לרמה של פארק לאומי.[52]

 
 
פנורמה של הרי רינקון. הבתים והצמחייה בחזית הם במחוז פימה, כמה גושי בניינים מזרחית לגבול המזרחי של טוסון

תיירות עריכה

בפארק מבקרים בממוצע קרוב למיליון תיירים מדי שנה. הפארק פתוח למטיילים בדרך כלל כל יום מלבד חג המולד; נפת הרי טוסון פתוחה לתנועת כלי רכב מהזריחה עד השקיעה ונפת הרי רינקון מ-7 בבוקר עד השקיעה. בשתי הנפות יש מרכזי מבקרים.[57] יש יותר מ-266 קילומטרים של שבילי הליכה ברחבי הפארק,[58] שבהם הסכנות עשויות לכלול חום קיצוני, התייבשות, שיטפונות בזק, קוצים של הקקטוסים, נחשים, פומות, דובים ודבורים קטלניות.[59] בנפת הרי רינקון אפשר ללון בשטח, אם כי נדרש לכך רישיון,[13][60] אבל היא אינה מותרת בנפת הרי טוסון.[61]

נפת הרי טוסון עריכה

 
מפת נפת טוסון ובה משורטטים הכניסות, הכבישים, המבנים, השבילים, אזורי הפיקניק והסביבה

בנפת הרי טוסון יש כ-20 קילומטרים של כבישים סלולים וכ-14 דרכי עפר עבירות למכוניות,[62] כולל דרך הלולאה באחדה (Bajada Loop Drive). רכיבה על אופניים מותרת רק על הכבישים הסלולים כמו גם בדרך הלולאה באחדה, דרך גולדן גייט (Golden Gate Road) ושביל בלמונט הרב-שימושי (Belmont multi-use trail).[63][64] מותר לרכב על סוסים בחלק מהשבילים.[63]

הפטרוגליפים של ההוהוקם שנחרתו על סלעים גדולים נגישים בקלות בנפת הרי טוסון. שביל סיגנל היל (Signal Hill Trail), המתחיל באזור הפיקניק סיגנל היל לאורך דרך הלולאה באחאדה, מוביל לאזור ובו עשרות דוגמאות של אמנות הסלע בת ה-800 שנים.[65]

בין המבנים המלאכותיים הראויים לציון בנפת הרי טוסון, מחסות לאתרים ארכאולוגיים, שולחנות פיקניק וחדרי שירותים שנבנו על ידי חיל השימור האזרחי בין 1931 ל-1941. המבנים הכפריים תוכננו להשתלב בסביבתם הטבעית והם בנויים מאבנים שנחצבו במקום וחומרים אחרים טבעיים לאזור.[66]

מוזיאון המדבר אריזונה-סונורה (Arizona-Sonora Desert Museum) שוכן בקרבה לגבול הדרומי של נפת הרי טוסון לאורך כביש נורת' קיני (North Kinney Road) בפארק המחוזי הרי טוסון. המוזיאון, המופעל על ידי ארגון ללא כוונת רווח על שטח בן 400 דונם שהוחכר ממחוז פימה, משלב היבטים של גן בוטני, גן-חיות ומוזיאון לתולדות הטבע שבהם מוצגים צמחים ובעלי חיים מקומיים לאזורים.[67]

נפת הרי רינקון עריכה

 
מפת נפת רינקון ובה משורטטים הכניסות, הכבישים, המבנים, השבילים, אזורי הפיקניק, אתרי מחנאות והסביבה

כביש הלולאה יער הקקטוס בנפת הרי רינקון באורך 14.3 קילומטרים מאפשר גישה לחלק מהשבילים.[56][63] קטע משביל אריזונה מתפתל לאורך נפת הרי רינקון מדרום-מערב לצפון-מזרח.[68] השביל בן 1,300 קילומטרים חוצה את אריזונה מהגבול עם מקסיקו בדרום עד לגבול עם יוטה בצפון. ב-2009 הגדיר הקונגרס את השביל כשביל נופי לאומי (National Scenic Trail).[69]

רכיבה על סוסים מותרת על חלק מהשבילים.[63] בהמות משא, המוגדרים על ידי שירות הפארקים כסוסים, פרדות או חמורים, חייבים לשאת בעצמם את מזונם ואסור להם לרעות בשטח הפארק.[61] רכיבה על אופניים מותרת על כביש הלולאה יער הקקטוס ושני שבילים בפארק.[63][64]

אתר המחנאות "מחנה מנינג" (Manning Camp Campground) הוא הבסיס העיקרי ללוחמי האש, צוותי התחזוקה של השבילים, ומדענים העובדים בנפת הרי רינקון. האספקה שלהם נישאת על גבי פרדות שמוחזקים במכלאה באתר.[13] נגר ממעיין סמוך, הגדול ביותר בהרי רינקון, מספק מים לבהמות המשא.

במרכז ההדרכה על מחקר המדבר (Desert Research Learning Center) המשתרע על שטח בן 160 דונם הסמוך לנפת הרי רינקון מתבצעים מיזמים מדעיים וחינוכיים הקשורים לרשת הפארקים של מדבר סונורה, כולל הפארק הלאומי סגווארו. המרכז, שבשטחו יש צמחי מדבר, גב מים מלאכותי, ומערכת לאיסוף מי גשמים, פתוח לקהל.[70] רשת הניטור והמלאי של מדבר סונורה, שהמרכז הוא חלק ממנו, מכסה עשרה מונומנטים או פארקים לאומיים באריזונה ואחד בניו מקסיקו.[71]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הפארק הלאומי סגווארו בוויקישיתוף
  • "Saguaro National Park".
  • "Friends of Saguaro National Park".
  • Sky Island Alliance

ביאורים עריכה

  1. ^ באנגלית Madrean sky islands הם 40 הרים בארצות הברית ובמקסיקו המהווים מובלעות של האזור האקולוגי "יערות האלון והאורן המדרייניים" (Madrean pine-oak woodlands) הקרויים על שם רכס ההרים סיירה מדרה אוקסידנטל במקסיקו.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 National Park Service Land Resources Division Listing of Acreage
  2. ^ Saguaro NP
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Nature and Science
  4. ^ 1 2 "Plant Fact Sheet: Saguaro Cactus". Arizona–Sonora Desert Museum. 2008. ארכיון מ-9 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Barnes, Will C. (1988). Arizona Place Names, Page 364
  6. ^ Ring, Bob. "Get to Know Mountains Surrounding Old Pueblo".
  7. ^ Dilsaver, Lary M. (March 2015). Joshua Tree National Park: A History of Preserving the Desert
  8. ^ The Applicability of Generalized Fire Prescriptions to Burning of Madrean Evergreen Forest and Woodland
  9. ^ 1 2 "The Creation and Evolution of the Tucson Mountain District of Saguaro National Park" (PDF). National Park Service. 2016. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ חושב מההפרש בין השטח הכולל לשטח של נפת הרי טוסון
  11. ^ "Saguaro Wilderness". Wilderness Connect. U.S. Government and The University of Montana. ארכיון מ-5 בספטמבר 2017. נבדק ב-14 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה) The map at this site, when zoomed out sufficiently, outlines the wilderness areas in both districts.
  12. ^ "Rincon Mountain Wilderness". Wilderness Connect. U.S. Government and The University of Montana.
  13. ^ 1 2 3 "The Saguaro Wilderness Area" (PDF) (PDF). {{cite web}}: Check |archive-url= value (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  14. ^ Trails in the Tucson Mountain District
  15. ^ "Water in Saguaro Park". National Park Service. 26 ביולי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ 1 2 3 4 5 Explore the Waters of Saguaro National Park
  17. ^ 1 2 Regan, Margaret (3 במאי 2001). "A River Ran Through It". Tucson Weekly. ארכיון מ-28 בפברואר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 3 4 5 "Geology of the Rincon Mountains" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Lime Kilns" (PDF). National Park Service. בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Connecting Saguaro National Park to Its Surrounding Landscapes" (PDF). National Park Service. בינואר 2012. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Skroch, Matt. "Sky Islands of North America". Terrain.org. Terrain Publishing. Winter/Spring 2008 (21). ISSN 1932-9474. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)
  22. ^ Warshall, Peter (ביולי 1995). "The Madrean Sky Island Archipelago: A Planetary Overview". In DeBano, Leonard F. (ed.). Biodiversity and the Management of the Madrean Archipelago: The Sky Islands (PDF). U.S. Forest Service. pp. 6–18. ארכיון (PDF) מ-10 באוגוסט 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 Plants
  24. ^ Buckley, Steve, ed. Common Plants of Saguaro National Park
  25. ^ Baisan, C. H.; Swetnam, T. W. (1990). "Fire History on a Desert Mountain Range: Rincon Mountain Wilderness, Arizona, U.S.A." (PDF). Canadian Journal of Forest Research. 20 (10): 1559–69. doi:10.1139/x90-208 – via University of Arizona Laboratory of Tree Ring Research.
  26. ^ 1 2 3 4 "BioBlitz Count Update from the Saguaro NP BioBlitz 2011" (PDF). National Park Service. באוקטובר 2013. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "How Saguaros Grow". National Park Service. 24 בפברואר 2015. ארכיון מ-7 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "The Saguaro Cactus" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-7 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "Cacti / Desert Succulents". National Park Service. 24 בפברואר 2015. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "Invasive Plants". National Park Service. 6 בספטמבר 2016. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Buffelgrass". National Park Service. 19 במאי 2015. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Amphibians". National Park Service. 25 בפברואר 2015. ארכיון מ-10 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Parker, John T. C. (בינואר 2006). "Effects of Post-Wildfire Sedimentation on Leopard Frog Habitat in Saguaro National Park" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Reptiles of Saguaro National Park". National Park Service. 15 בפברואר 2017. ארכיון מ-10 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "Birds". National Park Service. 9 בספטמבר 2016. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ List of bird species observed at Saguaro National Park
  37. ^ "Mexican Spotted Owl" (PDF). National Park Service. בינואר 2013. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Swann, Don E.; Powell, Brian. "Inventory of Medium and Large Mammals at Saguaro National Park" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "Lesser Long-Nosed Bats" (PDF). National Park Service. בדצמבר 2012. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Archeological Site Condition Assessment" (PDF). National Park Service. בינואר 2016. ארכיון (PDF) מ-15 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Those Who Came Before" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Bayman, James M. (בספטמבר 2001). "The Hohokam of Southwest North America". Journal of World Prehistory. New York: Springer. 15 (3): 292–93. doi:10.1023/a:1013124421690. {{cite journal}}: (עזרה)
  43. ^ "A Brief History of Mission San Xavier del Bac". Mission San Xavier del Bac. ארכיון מ-12 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "El Presidio Historic District". National Park Service. ארכיון מ-12 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ 1 2 Ascarza, William (30 באוגוסט 2015). "Short-lived Mine Produced Ore in Tucson Mountains". Arizona Daily Star – via Tucson.com. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ Kenney, Douglas S.; Cannon, Doug (2004). "Saguaro National Park Case Study" (PDF). University of Colorado Boulder, Natural Resources Law Center. p. 7.
  47. ^ Clemenson, Berle A. (1987). "Chapter 3C: In Pursuit of Valuable Ore: The Rincon Mining District". Cattle, Copper, and Cactus: The History of Saguaro National Monument. National Park Service. p. nopp. ארכיון מ-22 באוגוסט 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  48. ^ "History of Mining in Saguaro National Park, West" (PDF). National Park Service.
  49. ^ 1 2 "Freeman and Other Homesteads" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-27 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ 1 2 "Levi Manning and Manning Cabin: Past and Present". National Park Service. 9 במרץ 2016. ארכיון מ-22 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ "Cultural Resource Management Program" (PDF). National Park Service. בינואר 2015. ארכיון (PDF) מ-22 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ 1 2 3 4 5 "SNP History". National Park Service. 11 באפריל 2015. ארכיון מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ Leighton, David (14 בפברואר 2014). "Street Smarts: General Hitchcock Highway Remembers a Man Whose Influence Went from D.C. to Tucson and Back". Arizona Daily Star. ארכיון מ-7 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ "Standing Tall at 75 – Saguaro National Park Celebrates Its Diamond Anniversary" (PDF). National Park Service. 21 בפברואר 2008. ארכיון (PDF) מ-7 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ "Monuments Protected Under the Antiquities Act". National Parks Conservation Association. 13 בינואר 2017. ארכיון מ-4 באוקטובר 2017. נבדק ב-25 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ 1 2 "Cactus Forest Drive" (PDF). National Park Service. בינואר 2015. ארכיון (PDF) מ-7 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ "Operating Hours". National Park Service. 28 במאי 2015. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ^ "Hiking at Saguaro National Park". National Park Service. 14 ביוני 2015. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ "Safety". National Park Service. 4 ביוני 2016. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ^ "Park Regulations". National Park Service. 26 בפברואר 2017. ארכיון מ-7 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ 1 2 "Park News" (PDF). Saguaro Sentinel. National Park Service. בדצמבר 2014. ארכיון (PDF) מ-9 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  62. ^ "General Information" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ 1 2 3 4 5 "Getting Around". National Park Service. 23 במרץ 2017. ארכיון מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ 1 2 "Bicycling at Saguaro National Park". National Park Service. 23 בפברואר 2015. ארכיון מ-29 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ^ "Petroglyphs". National Park Service. 10 באפריל 2015. ארכיון מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ "NPS Rustic Style Architecture" (PDF). National Park Service. בפברואר 2015. ארכיון (PDF) מ-10 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ "Arizona-Sonora Desert Museum Overview and History". Arizona-Sonora Desert Museum. 2017. ארכיון מ-3 ביולי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ^ "Rincon Mountain District (East)" (PDF). National Park Service. ארכיון (PDF) מ-20 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ "Arizona National Scenic Trail". National Forest Service. ארכיון מ-17 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "The Desert Research Learning Center". National Park Service. 30 בדצמבר 2016. ארכיון מ-12 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ "Sonoran Desert Network". National Park Service. 23 במאי 2017. ארכיון מ-10 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
 
 


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפארק_הלאומי_סגווארו&oldid=36392447"