הרגישות החדשה

הרגישות החדשה, או הקולנוע האישי, היא תנועה בקולנוע הישראלי, שהחלה בשנות ה-60, ונמשכה בערך עד לסוף שנות ה-70.

מבחינה צורנית, התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אמנותיים ואסתטיים בהשפעת סרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, ותנועות הגל החדש הצרפתי והנאו-ריאליזם האיטלקי. ערכים אסתטיים אלה נפסו כתנועת נגד לז'אנר "הריאליזם הציוני" ששלט ביצירה הקולנועית הישראלית, וכנגד סרטי הבורקס שהפתחו באותה תקופה.

את המושג "הרגישות החדשה" טבע, שנים לאחר דעיכת התנועה, הבמאי יהודה ג'אד נאמן. התנועה מעולם לא הוגדרה באופן רשמי ולא נכתב לה מניפסט, אך הסרטים שנוצרו במסגרתה ניתנים לזיהוי ברור.

חברים בולטים בתנועה, הם: אורי זוהר (שסרטו "חור בלבנה" מ-1964 נחשב לסרט הראשון שבישר את בוא התנועה), אברהם הפנר, ז'ק קתמור, יצחק צפל ישורון, דן וולמן, דוד פרלוב, יקי יושע, איתן גרין ואחרים.

רקע

תעשיית הקולנוע הישראלית בשנות ה-40 ובשנות ה-50, ובשנות ה-60 התאפיינה בהגמוניה של סוג קולנוע שכונה מאוחר יותר "ריאליזם ציוני", והופק בעידודה הרשמי ובמימונה של המדינה. הסרטים היו בעלי מסר ציוני, תעמולתי לרוב, והדגישו את המסרים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות, והתמקדו בהצגת החלוצים באור הירואי.

הראיליזם הציוני התערער בעקבות ההתפתחויות החברתיות בישראל, שעיקרן השלכות העלייה ההמונית מארצות המזרח ופרשת לבון שגרמה לשבר פוליטי, אשר הובילו לאובדן האמונה בצדקת הדרך אותה הובילה מפא"י בשנות החמישים. על התפתחויות אלו נוספה דעיכת ספרות דור תש"ח, שנכנסה אף היא למשבר אמנותי עם השינויים הדמוגרפיים והתברגנות החברה הישראלית.

שנות השישים מאופיינות גם בהתפתחות סרט הבורקס - סרטים מלודרמטיים המאופיינים בהומור עדתי.

באותה תקופה, חלו בקולנוע האירופאי תרומות שהתאפיינו בתנועות הגל החדש הצרפתי והנאו-ריאליזם האיטלקי. סרטי הגל החדש ערערו על מוסכמות קולנועיות מקובלות וראו בבמאי את מרכז העשייה הקולנועית, בעוד סרטי הנאו-ריאליזם התמקדו באדם הפשוט, ולא נשאו מסר פוליטי מסוים ואחיד. הרגישות החדשה שאבה את השראתה הצורנית מתנועות אלה, כאשר תוכנם התמקד בביקורת על מסרי הקולנוע המרכזי, ובהצגת קונפליקטים אינדיבידואליים תוך התרחקות מהפוליטי, וכנגד סרטי הבורקס, שנתפסו כמלודרמטיים ועממיים.

התפתחות התנועה

הסרט שנחשב בידי רבים כמבשר התנועה הוא "חור בלבנה" של אורי זוהר משנת 1965, שנכשל בקופות כישלון חרוץ (ארבעים אלף צופים בלבד), אך היה אהוד על המבקרים, ונחשב ראשוני הן מבחינה צורנית והן מבחינת ביקורתו על האתוס הציוני תוך הגחכת תעשיית הקולנוע הישראלית, ומעלה, לפי יהודה ג'אד נאמן, את "שאלת היחסים בין האוונגרד הקולנועי לבין האוונגרד הפוליטי בישראל". סרט מוקדם יותר, שמכיל מאפיינים מן התנועה אף הוא, הוא הסרט התיעודי-פיוטי "בירושלים" של דוד פרלוב, משנת 1963.

יוצרי "הרגישות החדשה" באו מהבוהמה התל אביבית, מבתי הספר לקולנוע ומחבורות השוליים שנוצרו, כגון "חבורת לול" שהתכנסה סביב אורי זוהר או אנשי "העין השלישית" שבראשם הבמאים ז'ק קתמור, דוד גרינברג, הצלם אמנון סלומון ואחרים. בין הסרטים אותם יצרו נמנים "שלושה ימים וילד" (1967) אשר זכה להצלחה בישראל ומחוצה לה, והעניק לעודד קוטלר את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן; סרטיו הקצרים של אברהם הפנר "לאט יותר" ו"סיירים", סרטו של קתמור, "מקרה אישה" (1969), וסרטו של הבמאי האיטלקי ג'ילברטו טופאנו, "מצור" משנת 1969. סרטים אלה התאפיינו בתקציבי הפקה נמוכים, התמקדו במרחב האורבני בכלל והתל אביבי בפרט, ועסקו בנושאים אוניברסליים, תוך העדפת התמקדות בחוויה הרגשית של הפרט על פני נושאים לאומיים ואידאולוגיים.

שנות השבעים היוו מפנה בסרטי התנועה, כאשר המשבר שפקד את החברה הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה גרם ליצירתם של סרטים שעוסקים בערעור על דימוי הצבר הקלאסי, דעיכת החזון הציוני והתנתקות המדינה מערכיה. סרטים בולטים מתקופה זו הם "מציצים" של אורי זוהר, ו-"לאן נעלם דניאל וקס?" של אברהם הפנר. במקביל, נעשו סרטי הרגישות החדשה משוקעים יותר באופייה הים-תיכוני של ארץ ישראל, והחלו, בדומה לקולנוע הנאו-ריאליסטי, לתת ביטוי למוטיבים של עוני, הסללה חברתית וקיפוח עדתי, כפי שמתבטא בסרט "אור מן ההפקר" של נסים דיין. בהמשך העשור הסוגה דעכה, כאשר לדעת מבקרים רבים, האירוע שסימן את סיומה הוא המהפך הפוליטי של 1977.

לקריאה נוספת

• אריאל שוייצר, הרגישות החדשה, הוצאת בבל.

קישורים חיצוניים

• מאמר בפורום תפוז
• מאמר של טמיר כהן על הרגישות החדשה