חור בלבנה

סרט משנת 1964

חור בלבנה הוא סרט סאטירי-אוונגרדי ישראלי משנת 1965, שכתב עמוס קינן וביים אורי זוהר. הסרט זכה לביקורות טובות מצד מבקרי הקולנוע, אולם היה כישלון מסחרי והכניס את מפיציו לחובות.[2]

חור בלבנה
בימוי אורי זוהר
הופק בידי מרדכי נבון
תסריט עמוס קינן
עריכה אנה גורית
שחקנים ראשיים אורי זוהר, אברהם הפנר
מוזיקה מישל קולומבייה
צילום דויד גורפינקל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה מאי 1965
משך הקרנה 75 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 300,000 לירות[1]
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עלילה עריכה

צלניק (אורי זוהר) מגיע למדבר על רפסודה רעועה ובלב הישימון מקים דוכן קיוסק למכירת לימונדה, מולו מקים מזרחי (אברהם הפנר), שהופיע משום מקום, גם הוא קיוסק, והשניים מתקיימים ממכירה זה לזה. תופעות מתמשכות של פאטה מורגנה וכישלונם של הדוכנים מוביל אותם להקמת עיר סרטים דמיונית בלב השממה.

צלניק ומזרחי מתחילים לצלם פרודיות אודות ז'אנרים בקולנוע הישראלי והבינלאומי דאז, בכיכוב שלל דמויות פרי דמיונו של צלניק. ככל שעובר הזמן חוסר הסדר בעיר מסלים ויותר ויותר דמויות אבסורדיות מצטרפות (הפסיכואנליסט והמנחה להומור) אל הסט. הדמויות מתחילות לחיות על פי חוקים שלהן עצמן והן משתלטות על עולמו של צלניק: הן רוצחות את חברו הדמיוני, מזרחי (שמהקבר מפציר בצלניק לנהוג בשיטתיות ובסדר), הן מחליפות את תפאורת הקרטון בעיר ענק (שהיא פרודיה ישירה על מפעל ההתיישבות הציוני), הן מעבירות שיעורים אבסורדים למשחק ולבסוף, כשהגבול בין מציאות לדמיון מתפוגג, הן רוצחות את צלניק.

באחד החלקים הלא שגרתיים בסרט, משולבים קטעי ראיונות עם נשים שנבחרו באקראי במקומות ציבוריים. הנשים נשאלות האם הן רוצות להופיע בסרט ומשיבות בחיוב. בהמשך הסרט רואים את המרואיינות מציגות במבחני בד (חלקן מפגינות חוסר כישרון ברור במשחק) ולקראת סוף הסרט, כל המרואיינות משחקות בסצנת השיחה עם המומחה לפסיכואנליזה המגולם בידי דן בן אמוץ. המראיין והבוחן במבחני הבד הוא אורי זוהר, שחדל במשך קטע הסרט הזה, לשחק את צלניק ומשחק את עצמו.

הפקה עריכה

אורי זוהר צפה בסרטו של הבמאי הנסיוני האמריקאי אדולפאס מקאס (אנ'), "הללויה לגבעות" (אנ') שיצא לאור ב-1963 והושפע ממנו עמוקות.[3] הוא החליט ליצור סרט אוונגרדי שבו ימוצה הרעיון ש"באמנות לתכנים אין חשיבות: ההתרחשות היא הקובעת". המפיק מרדכי נבון האמין באורי זוהר וסייע לו ליצור את סרטו הראשון, סרט חסר תסריט (כך מסופר, על אף שנכתב תסריט עבור סרט זה בידי עמוס קינן) שבו הרעיונות להתרחשויות בסרט משמשים כמוטיב המרכזי. הוא אסף את חבריו לתחום הבידור והאמנות שנהגו לפקוד את בתי הקפה בדיזנגוף, כגון "כסית", וירד איתם לאזור אילת למשך 40 ימי צילומים. לטענתו, כולם עבדו בהתנדבות ואיש מהמשתתפים לא קיבל שכר על השתתפותו בסרט.[4] הפקת הסרט בוצעה באולפני גבע.

את הכרזה לסרט עיצב האמן והמעצב דן ריזינגר, לימים חתן פרס ישראל.

פרשנות עריכה

הסרט מבטא בבסיסו את הקמת מדינת ישראל בלב המדבר, קיבוץ הגלויות והחזון הציוני. הסרט מגולל את סיפור הקמת תעשיית הקולנוע הישראלית תוך הבעת ביקורת על המיתוסים של החברה הציונית ושל תעשיית הקולנוע שלה. לדוגמה, ההיסטוריה האישית של הגיבורים, צלניק ומזרחי שמקימים חברת סרטים, מוצגת באופן בו נהוג היה להציג את ההיסטוריה של הישראלים השונים בסרטים כמו "גבעה 24 אינה עונה" – סיפור העלייה של האשכנזי מוצג ואילו בן עדות המזרח צץ בארץ בלי שום הסבר. הערבים מוצגים כ"רעים" וכשנכנעים לדרישתם להיות מוצגים כ"טובים", מאפשרים להם לעבד אדמות ולשיר שירים ציוניים. באמצע עבודתם, מפתיעה אותם חוליית מחבלים ומאיימת עליהם בחושבה שהם יהודים, אך ברגע שהם מבינים את הטעות - הם מתחבקים.

הסרט מבקר את הנושאים בהם עוסקת תעשיית הקולנוע הישראלית, שחלקם זרים לחלוטין לישראלים – מזרחי וצלניק מצלמים בישראל, למרבה הגיחוך, סרטי המערב הפרוע. הסרט מבקר גם את הפשטנות שבה ענף הקולנוע מאמץ את השערות הפסיכואנליזה. בסרט, הרוצח מהמערב הפרוע מאשים את אביו בנטיות הרצחניות שלו, כיוון שאביו הוא קצב. דן בן אמוץ שמגלם את דמות "המומחה לפסיכואנליזה" מציג מומחה בעל התנהגות חזירית ואנוכית שמקשיב רק לעצמו.

בקרב מבקרי הקולנוע והפרשנים נהוג להתייחס לסרט כאל מבשר תקופת הרגישות החדשה שחוללה מהפכה ביחסו של הקולנוע הישראלי למיתוסים ציוניים ולסרטי הבורקס שנתפסו כעממיים מדי.

הסרט גם מהווה פרודיה על ז'אנרים מפורסמים בקולנוע העולמי, כמו סרטי גנגסטרים ומערבונים.

שחקנים עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רפאל בשן, מונולוג של אורי זוהר - בהחלט, יש לי אימת ציבור!, מעריב, 20 בנובמבר 1964
  2. ^ היו סרטים - שנות ה-60 - חור בלבנה, החינוכית, 30 במאי 2012
  3. ^ איתי עמוס, "חור בלבנה", הקרנות 8 ביוני 2013, ארכיסינימה - בלוג על קולנוע, 29 ביוני 2013
  4. ^ על פי דברי אורי זוהר בסרטם של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', "אורי זוהר חוזר", 2018