פתיחת התפריט הראשי

השואה בבלארוס

השואה בבלארוס הייתה שורת מעשי פשע שבוצעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריהם, משתפי פעולה ושלטונות בעלי בריתה, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה על אדמת בלארוס נגד יהודים. גבולותיה של בלארוס השתנו באופן דרמטי בעקבות הפלישה הסובייטית לפולין ב-1939, והדבר היה מקור לאי ודאות בעידן הסובייטי בנושא היקף השואה בבלארוס.[1][2]

בלארוס לא הייתה מדינה ריבונית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939. הברית הנאצית-סובייטית הובילה לפלישה הסובייטית המקבילה ממזרח ב-17 בספטמבר 1939. המחצית המזרחית של פולין שלפני המלחמה סופחה על ידי ברית המועצות לבלארוס הסובייטית ולאוקראינה הסובייטית.[3][4]

כל שטחה של בלארוס המודרנית נכבש על ידי גרמניה הנאצית עד סוף אוגוסט 1941.[5] ההיסטוריונית האמריקאית לוסי דווידוביץ', מחברת הספר "המלחמה נגד היהודים", העריכה כי 66% מהיהודים המתגוררים ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית נספו בשואה, מתוך 375,000 היהודים שחיו בבלארוס לפני מלחמת העולם, לפי הנתונים הסובייטיים. לשם השוואה, באזורי המדינות הבלטיות, כ-90% מהיהודים נהרגו באותה תקופה.[6]

מאשה ברוסקינה ושני חברי התנגדות נוספים לפני תלייתם, מינסק, 26 באוקטובר 1941.
אסירים יהודים בגטו מינסק מפנים שלג בתחנה, פברואר 1942

רקעעריכה

כתוצאה מהפלישה הסובייטית לפולין ב-1939, שטח הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית כמעט הוכפל עם סיפוח קרסי. שטחים שהשתייכו לפני כן לרפובליקה הפולנית השנייה הועברו לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית בעקבות בחירות מזויפות שנערכו באווירת טרור.[3][7] שמותיהן של ערים פולניות שונו לשמות ברוסית, ונוצר אובלסט חדש. מיליוני אזרחים פולנים אולצו לקבל על עצמם אזרחות סובייטית.[8] בתוך שנתיים גדלה האוכלוסייה היהודית של מינסק, בירת הרפובליקה הסובייטית הסובייטית של ביילורוסיה, ל-90,000 נפש עקב זרם יהודים פולנים שנמלטו מהכיבוש הגרמני.[9]

החלק הדרומי של בלארוס של היום סופח לרייכסקומיסריאט אוקראינה שהוקם ב-17 ביולי 1941, ובו אזור הומל של רוסיה[10] וז'יטומיר. הגרמנים קבעו את זהותם של היהודים על ידי רישום או על ידי הוצאת צווים. היהודים הופרדו מן האוכלוסייה הכללית ונכלאו בגטאות מאולתרים. המנהיגות הסובייטית נמלטה ממינסק בלי להורות על פינוי ועל כן נתפסו רוב התושבים היהודים.[10][11] בגטו מינסק נשבו 100,000 יהודים, בבוברויסק - 25,000, בוויטבסק - 20,000, במוגילב - 12,000, בהומל - מעל 10,000, בסלוצק - 10,000, בבוריסוב - 8,000 ובפולוטסק - 8,000.[12] באזור הומל הוקמו 20 גטאות, בהם נכלאו כ-21,000 איש.[10]

הנאצים הפכו את מינסק למרכז המנהלי של הרייכסקומיסריאט אוסטלנד. ב-15 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים לענוד טלאי צהוב על בגדיהם באיומי עונש מוות, וב-20 ביולי 1941 הוכרז על הקמת גטו מינסק.[9] בתוך שנתיים הפך זה לגטו הגדול ביותר בברית-המועצות הכבושה בידי גרמניה,[13] ובו למעלה מ-100,000 יהודים.[9]

תחילת הרציחותעריכה

השואה בבלארוס הסובייטית החלה בקיץ 1941, במהלך התקפה גרמנית על עמדות סובייטיות במבצע ברברוסה.[14][15] מינסק הופצצה והוורמאכט כבש אותה ב-28 ביוני 1941.[9] ב-3 ביולי 1941, במהלך האקציה הראשונה במינסק, הוצעדו 2,000 יהודים בני האינטליגנציה ליער ונרצחו.[9] האיינזצגרופן ביצע מעשי טבח מעבר לגבול הגרמני-סובייטי ותעד בכתב מעשים אלה.

רצח ביריעריכה

כתוצאה מסיפוח שטחים פולנים לברית המועצות ב-1939 ובהם שטחים שסופחו למערב בלארוס,[16] כמעט שולשה האוכלוסייה היהודיה של הרפובליקה הסובייטית הבלארוסית.[17] ביוני 1941, בתחילת מבצע ברברוסה, היו 670,000 יהודים בצד הפולני ו-405,000 יהודים בצד הסובייטי של בלארוס של ימינו.[17] ב-8 ביולי 1941 פקד ריינהרד היידריך לירות בכל היהודים הזכרים בשטח הכבוש בין הגילים 15 ל-45, כבפרטיזנים סובייטים. באוגוסט צורפו לנורים נשים, ילדים וקשישים.[18] גדודי משטרה גרמניים וכן האיינזצגרופן ביצעו את גל ההרג הראשון.[19]

 
השואה ברייכסקומיסריאט אוסטלנד, אזור שכלל את ברית המועצות. במרכז המפה - בלארוס

בנובמבר 1941 אספו הנאצים 12,000 יהודים בגטו מינסק כדי לפנות מקום ל-25,000 יהודים זרים שיועדו לגירוש מגרמניה, מאוסטריה ומהפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה.[9] כ-6,600 יהודים נלקחו במשאיות אל הכפר הסמוך טוצ'ינקה (טוצ'ינקי) ונורו בידי חברי האיינזצגרופה א'.[20] הקבוצה הבאה של יותר מ-5,000 יהודים נשלחה אחריהם לטוצ'ינקה ב-20 בנובמבר 1941 והיהודים שבה נרצחו.[21] ההיסטוריון מרטין גילברט כתב כי הקומיסר הכללי של נציבות הרייך אוסטלנד, וילהלם קובה, השתתף אישית בהרג במרס 1942 בגטו מינסק.[22]

מעשי טבחעריכה

 
אנדרטת זיכרון במינסק ("יאמה")

פעולות חיסול בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים מאז יוני 1941 נערכו במספר מקומות בולטים בבלארוס של ימינו. הקורבנות, כולל יהודים פולנים מהשטחים שסופחו לרוסיה הבלארוסית מקרסי הפולנית, הועברו ברכבת גם לאתר ההשמדה ברונה גורה. העיירות (בסדר אלפביתי) כללו את אנטופול,[23] ברזינו, נבהרדק, בוברויסק, צ'אבוסי, דויד-הרדוק, דזיטלבה, גרודנו (ראו גטו גרודנו), איוויה, קאטין (ראו טבח יער קאטין ), לחווא (ראו גטו לחווא), לידא, לוניניץ, מאלי טרוסטינץ, מינסק (ראו גטו מינסק), מוטלה, פינסק, פולאצק, פונאר, שקלוב, סלונים, סלוצק, ויטבסק וז'טל. בעיירות קטנות, למשל ירמיץ' יהודים נהרגו ביער סמוך ללא הקמת גטו.

המשטר הנאצי גירש כ-380,000 בלארוסים לגרמניה לעבודת כפייה והרג מאות אלפי אזרחים. לפחות 5,295 יישובים בלארוסיים נהרסו ותושביהם נרצחו (מתוך 9,200 יישובים שנשרפו או נהרסו בבלארוס במהלך מלחמת העולם השנייה). יותר מ -600 כפרים כמו קאטין הושמדו על כל יושביהם.[24]

רציחות המוניות בנבהרדקעריכה

ב -22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במבצע ברברוסה נגד ברית המועצות. העיר נבהרדק, בירת מחוז נובוגרודק שבפולין בין שתי מלחמות העולם), נכבשה ב-4 ביולי במהלך הקרב על ביאליסטוק-מינסק, כאשר שתי ארמיות של הצבא האדום היו מוקפים בכיס נבהרדק. העיר הפכה לחלק מהרייכסקומיסריאט אוסטלאנד ומיד לאחר מכן ביצעו הכובשים הנאצים את מדיניות הרדיפות וההפרדה הגזעית, ובמיוחד נגד יהודים, שנאלצו להיכנס לגטו שהוקם בעיר.

על פי מפקד פולני מ-1931 היו בנפת נבהרדק כ-616,000 בלארוסים, כ-550,000 פולנים אתניים,[25] ובעיר נבהרדק עצמה היו כ-20,000 תושבים, כמחציתם יהודים פולנים .

בחורף 42–1941 רצחו הכובשים הגרמנים את כל היהודים בסדרת פעולות ירי. כ-550 לא נרצחו והועברו לעבודת כפייה עד מוות. התנגדות פרטיזנית החלה. מתנדבים יהודים מקומיים, שנודעו מאוחר יותר כ'יחידת הפרטיזנים של בלסקי', נמלטו ליערות הסמוכים, עסקו בפעילות קרבית ובו בזמן העניקו מקלט למשפחות יהודיות, שרבות מהן הצליחו לשרוד את המלחמה.

גם הפולנים האתניים והבלורוסים הוכו על ידי הטרור הנאצי, בייחוד ב -1943, כאשר אזרחים נכלאו והיו נתונים לפעולות תגמול קשות ולעבודת כפייה.

הצבא האדום שיחרר את העיר ב-8 ביולי 1944, כמעט שלוש שנים לאחר כיבושה. במהלך המלחמה נהרגו יותר מ -45,000 בני אדם בנבהרדק ובסביבותיה. למעלה מ -60% מהמבנים נהרסו.

סיוע בלארוסי לרצח היהודיםעריכה

רבים מתושבי בלארוס תמכו בגרמניה הנאצית,[26] במיוחד בשנים הראשונות לכיבוש. לאומנים קיוו להקמת מדינה לאומית בלארוסית תחת חסותו של הרייך. בסוף 1942, קבוצת "ירמאצ'נקה" הלאומנית, הידועה כ"בי.אס.אס ", מנתה 30 אלף חברים בתריסר ערים סובייטיות שונות.[27] משטרת העזר הבלארוסית הוקמה על ידי השלטונות הנאציים בקיץ 1941.[28] בתחילת הכיבוש התקיימה משטרה מקומית שכונתה "שוצמנשאפט" ובה מתנדבים שמילאו תפקיד בהרג היהודים.[29] עד תום המלחמה הגיע מספר השוטרים שסייעו לנאצים בברית-המועצות תחת כיבוש גרמניה לכ-300,000 איש.[30]

תפקידה של משטרת העזר הבלארוסית שהוקמה ב-7 ביולי 1941 היה מכריע בזיהוי היהודים.[19] כוחות מקומיים סייעו ברצח יהודי הומל, מאזיר ויהודיהם של יישובים נוספים. המקומית קיבלה על עצמה תפקיד משני. היהודים הוכנסו לגטאות ונשלטו בברוטאליות לפני הוצאות להורג המוניות כמו אלה שבוצעו בצ'צ'רסק. לאחר זמן החלה משטרת העזר המאומנת לא רק להוביל יהודים מהגטאות למקומות הטבח אלא גם לקחת חלק פעיל בירי. טקטיקה זו הצליחה במקומות שבהם בוצעו הריגות יהודים בתחילת ספטמבר ובמהלך אוקטובר ונובמבר 1941. בחורף 1942 נערכו פשיטות דומות בצ'צ'רסק, פטריקוב, זלובין ועוד. תפקידה של המשטרה הבלארוסית ברצח בלט בגל השני של חיסולי הגטו,[31] החל מפברואר-מרס 1942.[28]

כ-800,000 יהודים נורו בשטח בלארוס בת ימינו.[17] רובם נורו על ידי האיינזצגרופן, אס דה וגדודי אורפו שנעזרו ביחידות מקומיות (Schutzmannschaften).[17] חלק הארי של הקהילות היהודיות הושמדו במסע ההרג הראשון, כשמספר משתפי הפעולה הבלארוסים היה קטן יחסית, וכשגדודי הרצח במזרח אירופה הורכבו ברובם ממתנדבים ליטאים, אוקראינים ולטבים.[32]

הצלת יהודיםעריכה

עד ינואר 2017 הכיר יד ושם ב-641 בלארוסים כחסידי אומות העולם.[33][34] כל האותות הוענקו לאחר פירוק ברית המועצות. רבים מהמעוטרים באות הגיעו ממינסק, ועד כה כבר נפטרו.[35]

מחקר אחרי המלחמהעריכה

מקורות קומוניסטים סובייטיים העריכו כי בלארוס הפסידה כרבע מאוכלוסייתה לפני המלחמה במלחמת העולם השנייה, כולל רוב האליטה האינטלקטואלית שלה.

בשנות השבעים והשמונים ראיין מסורב העלייה הסובייטי דניאל רומנובסקי, שעלה לישראל מאוחר יותר, למעלה מ-100 עדים, בהם יהודים, רוסים ובלארוסים, ורשם את סיפוריהם על הרצח בירי בתקופת השואה.[36][37][38][39] המחקר בנושא בברית המועצות היה מוגבל עקב מדיניות הממשל. עם זאת, בראיונותיו מצא רומנובסקי כי הגטאות הפתוחים בעיירות בלארוסיות נוצרו בריכוז מוקדם של כל הקהילות היהודיות באזורים שנקבעו, ללא חומות.[36] שיתוף הפעולה עם הגרמנים על ידי רוב הלא יהודים היה בחלקו תוצאה של עמדות קונפורמיות שעוצבו תחת השלטון הטוטליטרי הסובייטי.[40][41][42]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא השואה בבלארוס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Doron Halutz (7 במרץ 2013). "U.S. historian revives controversy in Holocaust studies" (Internet Archive print option). Haaretz.com. אורכב מ-המקור ב-March 17, 2015. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2015. 
  2. ^ Timothy Snyder (16 ביולי 2009). "Holocaust: The Ignored Reality" (Internet Archive). The New York Review of Books. אורכב מ-המקור ב-January 9, 2014. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2015. 
  3. ^ 3.0 3.1 Bernd Wegner (1997). From peace to war: Germany, Soviet Russia, and the world, 1939–1941. Berghahn Books. עמ' 74–92. ISBN 1-57181-882-0. 
  4. ^ Eugeniusz Mironowicz. "Stosunki polsko-białoruskie pod okupacją sowiecką" [Polish-Belarusian relations under the Soviet occupation] (בפולנית). Bialorus.pl. אורכב מ-המקור ב-May 29, 2010. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2015. 
  5. ^ SMC "Khatyn" (2005). "Genocide policy". Khatyn.by. Memorial complex Khatyn built in 1969 by Central Committee of the Communist Party of Belarus is situated in Logoisk region of Minsk. 
  6. ^ Dawidowicz, Lucy (1986). The War Against the Jews. Bantam. עמ' 403, 485 – באמצעות Google Books. 
  7. ^ Hilberg, Raul (2003). The Destruction of the European Jews. Yale University Press. עמ' 1313–1316. ISBN 0300095929. 
  8. ^ [[Jan T. Gross|יאן טומאש גרוס]] (2002). Revolution from Abroad: The Soviet Conquest of Poland's Western Ukraine and Western Belorussia. Princeton, NJ: Princeton University Press. עמ' 17. ISBN 0-691-09603-1. Indeed, the two-week campaign that brought the USSR 200,000 square kilometers of territory, 13.5 million new subjects, and 250,000 prisoners of war, cost it, according to Molotov, fewer than 3,000 casualties.. 
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 ARC (26 ביוני 2006). "Minsk Ghetto". Hilberg 2003, Gilbert 1986, Ehrenburg 1981, Arad 1987, Gutman 1990, Klee 1991, et al.. Aktion Reinhard Camps. אורכב מ-המקור ב-3 September 2011. 
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Dr. Leonid Smilovitsky (ספטמבר 2005). Fran Bock, ed. "Ghettos in the Gomel Region: Commonalities and Unique Features, 1941-42". Letter from Ilya Goberman in Kiriat Yam (Israel), September 17, 2000. Belarus SIG, Online Newsletter No. 11/2005. Note 16: Archive of the author; Note 17: M. Dean, Collaboration in the Holocaust. 
  11. ^ Daniel Romanovsky. "Soviet Jews under the Nazi Occupation (Data on North-Eastern Byelorussia and Northern Russia)". The National Council for Soviet and East European Research. p. 25 (30 / 39 in PDF). 
  12. ^ "Gosudarstvenny arkhiv Rossiiskoy Federatsii (GARF): F. 8114, Op. 1, D. 965, L. 99" Государственный архив Российской Федерации (ГАРФ): Ф. 8114. Оп. 1. Д. 965. Л. 99 [State Archive of the Russian Federation]. 110, 119 / 448 in PDF. Геннадий Винница (Нагария), »Нацистская политика изоляции евреев и создание системы гетто на территории Восточной Белоруссии« 
  13. ^ Donald L. Niewyk, Francis R. Nicosia (2000). The Columbia Guide to the Holocaust. The Minsk Ghetto (Columbia University Press). עמ' 205, 156–165, 205–208. ISBN 0231505906. 
  14. ^ Gross, Jan Tomasz (2003) [2002]. Revolution from Abroad. Princeton. עמ' 396. ISBN 0-691-09603-1 – באמצעות Google Books. 
  15. ^ George Sanford. Katyn and the Soviet Massacre of 1940: Truth, Justice and Memory (Google Books). עמ' 20–24. 
  16. ^ Moorhouse, Roger (2014). The Devils' Alliance: Hitler's Pact with Stalin, 1939-1941. Basic Books. עמ' 28, 176. ISBN 0465054927. 
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Per Anders Rudling (2013). John-Paul Himka, Joanna Beata Michlic, ed. Invisible Genocide. The Holocaust in Belarus. Bringing the Dark Past to Light (University of Nebraska Press). עמ' 60–62. ISBN 0803246471. 
  18. ^ Longerich, Peter (2010). Holocaust: The Nazi Persecution and Murder of the Jews. Oxford; New York: Oxford University Press. עמ' 198. ISBN 978-0-19-280436-5. 
  19. ^ 19.0 19.1 Martin Dean (2003). "The Ghetto 'Liquidations'". Collaboration in the Holocaust: Crimes of the Local Police in Belorussia and Ukraine, 1941–44. Palgrave Macmillan. עמ' 18, 22, 78, 93. ISBN 1403963711 – באמצעות Goggle Books. 
  20. ^ Jewish Virtual Library. "Operational Situation Report no. 140". Activities of Einsatzgruppe A. The Chief of the Security Police and the Security Service, Berlin, December 1, 1941; OSR #140. 
  21. ^ Snyder, Timothy (2011) [2010]. Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin. Vintage, Basic Books. עמ' 226–227. ISBN 0465002390. 
  22. ^ Gilbert, Martin (1986). The Holocaust: the Jewish tragedy. Fontana/Collins. עמ' 296. OCLC 15223149. 
  23. ^ Stephen P. Morse (15 באוקטובר 1942). "Antipolia History". Stevemorse.org. אורכב מ-המקור ב-2011-07-09. 
  24. ^ "Khatyn WWII Memorial in Belarus". Belarusguide.com. 22 במרץ 1943. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2012. 
  25. ^ Tadeusz Piotrowski (1998). Poland's Holocaust. McFarland. ISBN 978-078640371-4. The number of Belorussians in the Republic, according to Tomaszewski, were distributed as follows: Polesie, 654,000; Nowogrodek, 616,000; Wilno, 409,000; and Bialystok, 269,100. 
  26. ^ Marek Wierzbicki. "Stosunki polsko-białoruskie pod okupacją sowiecką (1939–1941)" [Polish-Belarusian relations under the Soviet occupation] (20 (2003)). Białoruskie Zeszyty Historyczne. עמ' 186–188. אורכב מ-המקור ב-6 April 2009. 
  27. ^ Leonid Rein (2013). The Kings And The Pawns. עמ' 144–145. ISBN 1782380485. 
  28. ^ 28.0 28.1 אלכסיי ליטוין (Алексей Лiтвii), השתתפות המשטרה המקומית בהשמדת יהודים (Участие местной полиции в уничтожении евреев, в к местно оселения.); (in) Местная вспомогательная полиция на территории Беларуси, июль 1941 - июль 1944 гг. (משטרת העזר בבלארוס, יולי 1941 - יולי 1944).
  29. ^ Martin Dean (2003). Collaboration in the Holocaust: Crimes of the Local Police in Belorussia and Ukraine, 1941-44. Palgrave Macmillan. עמ' viii. ISBN 1403963711. 
  30. ^ Andrea Simon (2002). Bashert: A Granddaughter's Holocaust Quest. Atonement (Univ. Press of Mississippi). עמ' 225. ISBN 1578064813. 
  31. ^ Andrea Simon (2002). Bashert: A Granddaughter's Holocaust Quest. Univ. Press of Mississippi. עמ' 228. ISBN 1578064813. 
  32. ^ Rudling (2013). Invisible Genocide. עמ' 61. ISBN 0803246471. 
  33. ^ Yad Vashem (2017). "Names and Numbers of Righteous Among the Nations - per Country & Ethnic Origin, as of January 1, 2017". The World Holocaust Remembrance Center. 
  34. ^ Yad Vashem. "The Righteous Among The Nations". Aniszkiewicz Celina, rescued Slawin family at Duniłowicze, Wilno Voivodeship, prewar Poland.  See also: "The Righteous". Ciechanowicz, Wincenty (murdered) and his wife Anna, rescued Marat Zaltsman among others at Pietryłowicze, Nowogródek Voivodeship, Second Polish Republic. 
  35. ^ Yad Vashem. "Righteous Among the Nations Honored by Yad Vashem by 1 January 2017. Country: Belarus" (PDF). The World Holocaust Remembrance Centre (Righteous among the nations Department).  See: Yad Vashem (2011). "Rescue Story". Valentin and Yelena Tikhanovich, Bronislava Bobrovich, as well as Boris Matyukov recognized as Righteous Among the Nations on July 14, 2011, for rescuing Sonya Glazkova Gildengersh in Minsk (USSR). 
  36. ^ 36.0 36.1 Martin Dean (2005). Jonathan Petropoulos, John Roth, ed. Gray Zones: Ambiguity and Compromise in the Holocaust and its Aftermath. Life and Death in the Ghettos (Berghahn Books). עמ' 209. 
  37. ^ Rudling (2013). The Invisible Genocide. [in:] Bringing the Dark Past to Light. עמ' 74, 78. Between 1941 and 1945, Belarusians in the various German collaborationist formations numbered between 50,000 and 70,000 men. 
  38. ^ Romanovsky, Daniel (2009), "The Soviet Person as a Bystander of the Holocaust: The case of eastern Belorussia", in Bankier, David; Gutman, Israel, Nazi Europe and the Final Solution, Berghahn Books, עמ' 276 
  39. ^ ראיון
  40. ^ המלכים והכלים: שיתוף פעולה בביילורוסיה בימי מלחמת העולם השנייה, ליאוניד ריין, ספרי ברגן, 15 באוקטובר 2013, עמ '264-265, 285
  41. ^ Leonid Rein (2013). The Kings And The Pawns. עמ' 264–265, 285. 
  42. ^ Barbara Epstein (2008). The Minsk Ghetto 1941-1943: Jewish Resistance and Soviet Internationalism. University of California Press. עמ' 295. Notes.