השואה בסרביה

השואה בסרביה הייתה רצח עם שביצעו הנאצים ועוזריהם הקרואטים בסרבים, יהודים וצוענים במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה בסרביה. סרביה כוללת כיום אזורים שלא היו בידי גרמניה הנאצית בשנים 1941 עד 1945, בהם פרובינציית וויבודינה בצפון סרביה שהורכבה מאזור דלווידק (אנ') ההונגרי ועירו העיקרית נובי סאד, וכן אזורים נוספים בסבריה - הבנאט (אנ') וסרם (סירמיה) (אנ'). המבצע העיקרי של הפשעים היה הוורמאכט הגרמני שהוצב בסרביה הכבושה, בסיוע התנועה הפשיסטית היוגוסלבית של דימיטרייה ליוטיץ' (אנ') זבור (אנ') והמשטר משתף הפעולה הסרבי של מילאן נדיץ'.

אסיר יהודי בבלגרד

בספטמבר 1938 הצהיר שר החוץ של יוגוסלביה אנטון קורושץ, כומר רומי קתולי ומנהיג השמרנים הסלובניים, כי "סוגיה יהודית לא הייתה קיימת ביוגוסלביה ... פליטים יהודים מגרמניה הנאצית לא מתקבלים כאן בברכה." בדצמבר 1938 הודח הרב יצחק אלקלעי, חבר הממשלה היהודי היחיד.

ב-25 במרץ 1941 חתם הנסיך פאבלה מיוגוסלביה על ההסכם התלת-צדדי, ובכך כרת ברית בין ממלכת יוגוסלביה ומדינות הציר. ההסכם לא היה פופולרי ביותר, במיוחד בסרביה ובמונטנגרו, והפגנות פרצו. ב-27 במרץ הפילו קצינים צבאיים סרבים את פאבלה. הממשלה החדשה ביטלה את תמיכתה בציר, אך לא דחתה את ההסכם התלת-צדדי. עם זאת, כוחות ציר, בראשות גרמניה הנאצית פלשו ליוגוסלביה באפריל 1941.

במרכז סרביה הקימו הכובשים הגרמנים את טריטוריית השלטון הצבאי בסרביה ( Gebiet des Militärbefehlshabers), האזור היחיד ביוגוסלביה שהיה תחת ממשל צבאי גרמני ישיר. המפקד הצבאי הגרמני בסרביה מינה ממשלת בובות אזרחית סרבית שתבצע משימות אדמיניסטרטיביות תחת הנחיות ופיקוח גרמניים. המשטרה והצבא של ממשלת הבובות פעלו תחת מפקדים גרמנים.

ביולי 1941 החלה התקוממות בסרביה נגד הכובשים הגרמנים, שכללה את הקמתה של רפובליקת אוז'יצה (אנ'), הטריטוריה המשוחררת הראשונה באירופה במלחמת העולם השנייה. כדי לחסל את המרד הקימו הגרמנים באוגוסט 1941 את ממשלת הבובות של מילאן נדיץ', שקיבלה אחריות על פעולות רבות הקשורות לשואה, כולל רישום ומעצר של יהודים ושליטה משותפת במחנה הריכוז באנייצה שבבלגרד.[1]

השואהעריכה

ב-13 באפריל 1941, לפני שהצבא היוגוסלבי נכנע רשמית, הורה וילהלם פוקס - ראש יחידת איינזצגרופן בבלגרד - על רישום יהודי העיר.[2] בהוראתו נאמר כי כל מי שלא נרשם, יירה.[3] זמן קצר לאחר מכן הוציא מפקד השדה, קולונל (אלוף-משנה) פון קייזנברג, צו שהגביל את חופש התנועה שלהם.[4] ב-29 באפריל 1941 הוציא ראש המינהל הצבאי הגרמני בסרביה, האראלד טורנר צו לרישום כל היהודים והצוענים בסרביה. הצו קבע ענידת סרטי זרוע צהובים,[5] עבודות כפייה ועוצר, הגביל את הגישה למזון ואסר שימוש בתחבורה ציבורית.[6]

ב-30 במאי פרסם המפקד הצבאי הגרמני בסרביה, הלמוט פרסטר (אנ'), את חוקי הגזע העיקריים: תקנה בדבר יהודים וצוענים ( Verordnung Betreffend Die Juden Und Zigeuner), שהגדירה מי נחשב יהודי וצועני. החוק הדיר את היהודים והצוענים מחיי ציבור וכלכלה, רכושם נתפס, הם חויבו להירשם ברשימות מיוחדות (Judenregister ו- Zigeunerlisten) וחויבו בעבודות כפייה. הצו הורה על יהודים וצוענים לענוד סרט צהוב, אסר עליהם לעבוד במוסדות ובמקצועות ציבוריים בתור עורכי דין, רופאים, רופאי שיניים, וטרינרים ורוקחים, ואסר עליהם ביקורים בבתי קולנוע, תיאטראות, מקומות בילוי, מרחצאות ציבוריים, מגרשי ספורט ושווקים.[7]

השמדת יהודי סרביה בידי הגרמנים הנאצים בוצעה בשני שלבים. בין יולי לנובמבר 1941 נרצחו גברים יהודים בירי, במסגרת הוצאות להורג כפעולות תגמול שביצעו כוחות גרמנים בתגובה להתקוממות הפרטיזנים האנטי-נאצים בסרביה. הגנרל הגרמני פרנץ במה הורה להוציא להורג 100 אזרחים על כל חייל גרמני שנהרג ו-50 על כל חייל שנפצע. בהוראתו נכתב כי יש לשלוף בני ערובה מבין "כל הקומוניסטים, חשודים בקומוניזם, כל היהודים וכן תושבים לאומנים ודמוקרטיים". בסך הכל הוצאו להורג כ-30,000 איש על ידי הנאצים במהלך החודשיים הראשונים של מדיניות זו, כולל כמעט כל הגברים היהודים הסרבים, כמו גם עשרות אלפי סרבים. לאחר הוצאה להורג של עשרות אלפי גברים יהודים, סירב הוורמאכט בבלגרד להרוג נשים וילדים בטענה שזה "חסר כבוד".[8]

ניסיון רצח העם הנוסף התקיים בין דצמבר 1941 למאי 1942 וכלל כליאת נשים וילדים במחנה הריכוז סמלין ובגנים לשעבר בבלגרד ורציחתם במשאיות גז ניידות המכונה "זאוארוואגן". מחנה הריכוז סיימישטה הוקם מעבר לנהר סאווה בבלגרד, על שטח המדינה העצמאית של קרואטיה, כדי לחסל יהודים, סרבים, צוענים ועוד. על פי הערכות, 7,000 עד 10,000 יהודים הושמדו על ידי הנאצים במחנה ריכוז זה וכן יותר מ -10,600 סרבים וצוענים.

מפקד האס-אס האראלד טורנר, ראש הממשל הצבאי הגרמני בסרביה, תיאר כיצד הנאצים ביצעו את רצח העם של היהודים הסרבים:

כבר לפני כמה חודשים יריתי למוות בכל היהודים שיכולתי לשים את ידי עליהם באזור זה, ריכזתי את כל הנשים והילדים היהודים במחנה ובעזרת ה-SD (Sicherheitsdienst - שירותי הביטחון הנאצים) שמתי את ידי על "משאית גז", שב-14 יום עד 4 שבועות תביא לטיהור הסופי של המחנה

הגרמנים נעזרו במשתפי פעולה מקומיים בממשלת נדיץ' ואחרים, שעזרו לאסוף את היהודים, הצוענים והסרבים. דימיטרייה ליוטיץ' הקים מפלגה פאן-סרבית, פרו-נאצית ופשיסטית בשם "זבור", ארגון פעיל שפרסם ספרות אנטישמית קיצונית.

עמנואל שפר, מפקד משטרת הביטחון והגסטפו בסרביה, שהורשע בגרמניה בשנת 1953 בגין מותם של 6,000 יהודים סרבים בסיימישטה, הבריק לברלין לאחר רצח היהודים במאי 1942:

Serbien ist judenfrei.[9]

(סרביה ריקה מיהודים)

באופן דומה הצהיר האראלד טורנר ב-1942 כי:

סרביה היא המדינה היחידה בה נפתרה השאלה היהודית ושאלת הצוענים.[10]

לאחר המלחמה הוצא טורנר להורג בבלגרד בעוון פשעי מלחמה.

עד לשחרור סרביה ומזרח יוגוסלביה בשנת 1944, נרצחה מרבית יהדות סרביה. מבין 82,500 יהודי יוגוסלביה שחיו בשנת 1941, רק 14,000 (17%) שרדו את השואה.[11] מבין יהודי סרביה שמנו 16,000, רצחו הנאצים כ-14,500.[12][13][14]

ההיסטוריון כריסטופר בראונינג הצהיר בכנס בנושא השואה והמעורבות הסרבית:

סרביה הייתה המדינה היחידה מחוץ לפולין וברית המועצות בה נהרגו כל הקורבנות היהודים במקום ללא גירוש, והייתה המדינה הראשונה אחרי אסטוניה שהוכרזה 'יודנפריי', מונח ששימש את הנאצים במהלך השואה כדי לציין אזור שבו נרצחו כל היהודים.

השואה בוויבודינהעריכה

בניגוד לסרביה שתחת הכיבוש הגרמני, השליטה במחוז הסרבי של וויבודינה חולקה בין הונגריה (מחוז בצ'קה (אנ') שבדרום הונגריה וצפון יוגוסלביה), גרמנים אתניים מקומיים (בבאנאט) ורשויות קרואטיה - גורמים שכולם סייעו ברצח העם היהודי באזורים אלה.

בינואר 1942 ערכו יחידות צבאיות הונגריות פשיטה נגד התקוממות קומוניסטית-לכאורה בכפרים בווייבודינה. בנובי סאד נרצחו לפחות 600 יהודים ו-2,500 סרבים, לכאורה כנקמה על מעשה חבלה. רנדולף ל. ברהם העריך את מספר הקורבנות בלמעלה מ-3,300 (2,550 סרבים ו -700 יהודים). הגרמנים כבשו את הונגריה במארס 1944, ובאוקטובר הפילו הפשיסטים של צלב החץ ההונגרי את ממשלת הורטי. יחידות ז'נדרמריה הונגריות ריכזו כ-16,000 יהודים מאזור הבאצ'קה בווייבודינה והסביבה באזור ברניה (אנ') (אז חלק מהונגריה) וגירשו אותם לידי המשטרה הגרמנית, שהובילה אותם לאושוויץ, שם הרוב מת בתאי הגזים, ולמחנה הריכוז האוסטרי שטרסהוף בו שרדו 70% לערך.[15]

4,000 עד 10,000 יהודים מהבנאט הסרבי (אנ') גורשו לידי שלטונות הצבא הגרמני בסרביה על ידי הרשויות הגרמניות האתניות המקומיות ונספו במחנות הריכוז הגרמניים. יהודים באזור הכיבוש של אנשי האוסטאשה הקרואטים נשלחו למחנות ריכוז בקרואטיה כגון יאסנובאץ, שם נרצחו כ-17,000 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של 20,000 נפש בקרואטיה.

תפקיד הוורמאכטעריכה

לאחר המלחמה הצהיר הוורמכט כי הוא לא השתתף ברצח העם, אך גנרל במה ואנשיו תכננו והוציאו לפועל טבח של למעלה מ-20,000 יהודים וצוענים.[16]

מספר הקורבנותעריכה

מהאוכלוסייה היהודית שמנתה 16,000 נפש בסרביה, רצחו הגרמנים הנאצים כ-14,500.[12]

באזור ההונגרי בסרביה, באזור הגרמני האתני (דנובה השוואבית) ובאזור הכבוש בידי האוסטאשה, נרצחו 17,000 יהודים נוספים.

עזרה שנתנו סרבים ליהודיםעריכה

סרבים היו מעורבים בהצלת יהודים סרבים בתקופה זו. מרים שטיינר-אביעזר, חוקרת יהדות יוגוסלביה וחברה בוועדה לחסידי אומות העולם ביד ושם קובעת: "הסרבים הצילו יהודים רבים. בניגוד לדימוי הנוכחי שלהם בעולם, הסרבים הם עם ידידותי, נאמן, שלא יפקיר את שכניו."[17] נכון ל-2019 יד ושם מכיר ב-139 סרבים כחסידי אומות העולם, השיעור הגבוה ביותר במדינות הבלקן.[18]

השבת נכסיםעריכה

סרביה היא המדינה הראשונה באירופה שאימצה חוק להשבת נכסים של קורבנות שואה ללא יורשים.[19] על פי חוק זה, מלבד השבה זו תשלם סרביה 950,000 יורו מדי שנה לאיחוד העיריות היהודיות החל משנת 2017.[20] הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (WJRO) שיבח את אימוץ החוק הזה. מנהלו הציע למדינות אחרות לפעול כסרביה. שגרירות ישראל בסרביה ברכה על חוק זה והדגישה כי סרביה צריכה להוות דוגמה למדינות אחרות באירופה: "החוק החדש הוא מעשה אצילי של מדינה גדולה, שיפיח חיים חדשים בקהילה היהודית הקטנה הקיימת כיום."[21]

היסטוריוגרפיה סרביתעריכה

בשנות התשעים מוזער תפקידם של נדיץ' ולוגוטיץ' בהשמדת יהודי סרביה על ידי מספר היסטוריונים סרבים.[22] בשנת 1993 ציינה האקדמיה הסרבית למדעים ואמנויות ציינה את נדיץ' בין 100 הסרבים הבולטים.[23]

לאחר התפרקות יוגוסלביה פעלו חברי מועצה מקומיים בסמדרבו כדי לקרוא את הכיכר הגדולה בעיר על שם ליוטיץ'. הם הגנו על פועלו במלחמה בקביעה כי "[שיתוף פעולה] נדרש להמשך קיומו הביולוגי של העם הסרבי" במהלך מלחמת העולם השנייה. המגזין הסרבי Pogledi פרסם סדרת מאמרים שניסו לטהר את ליוטיץ'. בשנת 1996 שיבח הנשיא היוגוסלבי לעתיד ווייסלב קושטוניצה את ליוטיץ' בהצהרה פומבית. קושטוניצה והמפלגה הדמוקרטית שלו (Demokratska stranka Srbije, DSS) התמודדו לשיקום מעמדן של דמויות כליוטיץ' ונדיץ' לאחר הפלת סלובודן מילושביץ' וממשלתו הסוציאליסטית באוקטובר 2000.[24]

ראו גםעריכה

מחנות ריכוז נאצים גרמניים ואוסטאשים במלחמת העולם השנייה בסרביה ובמזרח סירמיהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא השואה בסרביה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Raphael Israeli (4 במרץ 2013). The Death Camps of Croatia: Visions and Revisions, 1941–1945. Transaction Publishers. עמ' 31. ISBN 978-1-4128-4930-2. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2013. 
  2. ^ "Semlin Judenlager". בדיקה אחרונה ב-5 באפריל 2014. 
  3. ^ "Poseta starom sajmistu". בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2014. 
  4. ^ Manoschek, Walter (2000). National Socialist extermination policies: contemporary German perspectives and controversies,. Oxford: Berghan Books. עמ' 164.. 
  5. ^ סרטי זרוע מסרביה, באתר יד ושם
  6. ^ Božović, Branislav (2004). Stradanje Jevreja u okupiranom Beogradu. Beograd: Srpska Školska Knjiga. עמ' 282–283. 
  7. ^ "Poseta starom sajmistu". בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2014. 
  8. ^ Misha Glenny. The Balkans: Nationalism, War and the Great Powers 1804-1999. Page 502
  9. ^ Barry M. Lituchy (2006). Jasenovac and the Holocaust in Yugoslavia: analyses and survivor testimonies. Jasenovac Research Institute. עמ' xxxiii. 
  10. ^ Dwork, Debórah; Robert Jan Pelt; Robert Jan Van Pelt (2003), Holocaust: a history, New York, N.Y.: W. W. Norton & Company, עמ' 184, ISBN 0-393-32524-5 
  11. ^ Virtual Jewish History Tour – Serbia and Montenegro
  12. ^ 1 2 Encyclopedia of the Holocaust, Macmillan Publishing Company New York 1990
  13. ^ Ristović, Milan (2010), "Jews in Serbia during World War Two", Serbia. Righteous among Nations, Jewish Community of Zemun 
  14. ^ Lebel, G'eni (2007). Until "the Final Solution": The Jews in Belgrade 1521 - 1942. Avotaynu. עמ' 329. ISBN 9781886223332. 
  15. ^ Braham, R. L. (2000)The Politics of Genocide: the Holocaust of Hungary. Detroit: Wayne State University Press p. 145
  16. ^ Misha Glenny. The Balkans: Nationalism, War and the Great Powers, 1804-1999. Page 502: "The Nazis were assisted by several thousand ethnic Germans as well as by supporters of Dijmitrje Ljotic's Yugoslav fascist movement, Zbor, and General Milan Nedic's quisling administration. But the main Eengine of extermination was the regular army. The destruction of the Serbian Jews gives the lie to Wehrmacht claims that it took no part in the genocidal programmes of the Nazis. Indeed, General Bohme and his men in German-occupied Serbia planned and carried out the murder of over 20,000 Jews and Gypsies without any prompting from Berlin"
  17. ^ Why is Israel waffling on Kosovo?, by LARRY DERFNER, and GIL SEDAN
  18. ^ The Righteous Among The Nations Names and Numbers of Righteous Among the Nations – per Country & Ethnic Origin, as of 1 January 2017, Yad Vashem
  19. ^ Nikola Samardžić (10 בדצמבר 2016). "Vraćanje imovine Jevrejima - Srbija lider u Evropi". N1. בדיקה אחרונה ב-30 בינואר 2017. Srbija je prva država u Evropi koja je donela zakon o vraćanju imovine Jevreja ubijenih u Holokaustu koji nemaju naslednike. Profesor Filozofskog fakulteta Nikola Samardžić kaže da je suočavanje sa Holokaustom ozbiljno i da je Srbija lider u Evropi po ovom zakonu. 
  20. ^ Jelena Čalija (6 ביוני 2016). "U avgustu prve odluke o vraćanju imovine stradalih Jevreja". Politika. בדיקה אחרונה ב-30 בינואר 2017. 
  21. ^ "Law passed on Jewish property seized during Holocaust". B92 (Belgrade). 15 בפברואר 2016. בדיקה אחרונה ב-30 בינואר 2017. 
  22. ^ Perica 2002
  23. ^ "Rehabilitacija Milana Nedića". BBC Serbian. 7 ביולי 2008. בדיקה אחרונה ב-28 בינואר 2017. 
  24. ^ Ramet 2005, p. 268.