התורה חסה על ממונם של ישראל

התורה חסה על ממונם של ישראל הוא כלל הלכתי הקובע כי במקרה של הפסד ממון מרובה, אפשר במקרים מסוימים להקל בהלכה. מפני ש"אין ראוי לחכם להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל"[1].

התורה חסה על ממונם של ישראל
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, י"ד, ל"ו
משנה משנה, מסכת נגעים, פרק י"ב, משנה ה'
תלמוד בבלי

תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ט, עמוד ב'
תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ח, עמוד ב'
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף מ"ד, עמוד ב'

תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ז, עמוד א'
תלמוד ירושלמי תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח', הלכה ד'

מקורעריכה

מקור הכלל הוא בתורה בפרשת מצורע על נגעי בתים: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוק ל"ו). את ההוכחה מבאר רש"י: "וכי מה מיטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילם והם טהורים; על מה חסה תורה? על כלי חרסו ועל פכו – שאין להם טהרה אלא שבירה" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ז, עמוד א')

המדרש[2] לומד כלל זה מפסוק אחר: "...וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (ספר במדבר, פרק כ', פסוק ח'). מכאן שחסים גם על ממונם (צאנם - בעירם).

לימוד נוסף הוא מ"לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א). מכאן שחסים על ממונם ונותנים להם למכור לנכרי.[3]

לימוד רביעי הוא מזה שחלב נבלה וטרפה מותרים בהנאה אף על פי שאסורים באכילה. "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ" (ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ"ד).[3]

בהלכהעריכה

מול שיקולים אחריםעריכה

  • הכלל של התורה חסה על ממונם של ישראל נדחה מול כבוד יום טוב[8]. אמנם קלפי של גורל אינו נחשב כבוד יום טוב מפני שהוא רק מכשיר קרבן[9] ואינו מהתורה[10].
  • קיימת שיטה בתלמוד בבלי שכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל" נדחה מול הכלל בכלי שרת[11] בית המקדש של "אין עניות במקום עשירות"[12].
  • הכלל של התורה חסה על ממונם של ישראל נדחה מול איסור מהתורה, כאכילת נבלות[13].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה