שעיר לעזאזל (מצווה)

קורבן בבית המקדש

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא חלק ממצוות עבודת יום הכיפורים שהיו מקיימים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, היו מטילים גורלות בין שני תיישים (שעירים), גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. השעיר שעלה בגורל לה' היה מוקרב כקרבן חטאת. על השעיר שעלה בגורל לעזאזל, התוודה הכהן הגדול את עוונות בני ישראל ולאחר מכן הוא שולח למדבר. זאת בניגוד לשאר הקרבנות אשר היו קרבים על גבי המזבח.

שילוח השעיר לעזאזל, ציור של ויליאם ג'יימס ווב

מקור המצווה עריכה

 
על פי האמונה היהודית שעיר המשתלח — שהוא למעשה תיש מבוית — היה מכפר לישראל על כל עבירות שבתורה חמורות כקלות בתנאי שעשו תשובה. ללא תשובה הוא היה מכפר רק על הקלות.[1]

במקרא עריכה

 עמוד ראשי
ראו גם – יום הכיפורים בבית המקדש

על פי ספר ויקרא[2] אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל"עזאזל". לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר נושא אותם איתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר. מיד לאחר פירוט המצווה מופיע ציווי על תענית יום הכיפורים.

במחקר עריכה

ממצאים ארכאולוגיים מראים כי בחלק מתרבויות המזרח הקרוב הקדום היו מתקיימים טקסי-שילוח, בהם מועברים חטאים או מחלות באופן סמלי לחיות שונות אשר משולחות בחיים למקומות נידחים, לעיתים כשהן מקושטות בחוטים צבעוניים או בתכשיטים (ראו בהמשך הערך). חוקרים משערים שהטקס המתואר במקרא הוא הד למנהגים קדומים אלה. יש חוקרים שלפיהם המקור השמי של המילה עזאזל הוא מהפועל האכדי ezēzu שפירושו: לכעוס, לזעום.[3]

פרטי המצווה על פי חז"ל עריכה

על פי פשוטו של מקרא, השילוח לעזאזל נעשה על ידי הובלת השעיר למדבר. ולדעת רוב חכמי התנאים כבר בשלב היציאה מירושלים למדבר האיש שהוליך את השעיר נטמא מכך, כיוון שבהוצאתו אל המדבר התקיימה עיקר מצוות השילוח.[4] עם זאת, על פי מסורת חז"ל השעיר לעזאזל היה מושלך מצוק גבוה, וגופו היה מתרסק במורד ההר עד שנעשה איברים איברים.[א]

חז"ל אומרים שעל השעירים להיות דומים במראם (בצבעם), בגודלם ובדמיהם (בערכם הכספי), ויש לקנות את שניהם ביחד, אך אין דינים אלה מעכבים. תנאים ואמוראים חלוקים האם הגורל מעכב או שמא אינו אלא למצווה. ההלכה שנפסקה היא שהגורל מעכב: כל עבודת יום הכיפורים בטלה אם אין השעירים נבחרים על-פי הגורל. גם בספר הזוהר מודגשת חשיבות ההגרלה והחובה לקיימה לקביעת רצון ה'.

הכהן הגדול מתוודה את עוונות בני ישראל, בשעת הווידוי הוא סומך את ידיו על ראש השעיר. לאחר הווידוי, נותן הכהן לשליח את השעיר. לצורך היציאה מהמקדש הוכן כבשׁ מיוחד, מעין גשר, שאפשר מעבר של האיש העתי בלי להדחק בין הצופים הרבים הבאים לראות את עבודת הכהן הגדול. הגמרא מספרת שהכבש נועד למנוע מאנשים (שכונו בבליים או אלכסנדרונים), אשר בקשו לזרז את יציאת השעיר הנושא על גבו את עוונות ישראל, מלמשוך בשערותיו של השליח.[5] האיש הולך עם השעיר למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ) מירושלים, כשבכל מיל (כקילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק.

המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים". המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!"

דין מיוחד קיים במשלח שנטמא על ידי שמוביל את השעיר למדבר בטומאת ערב,[6] דין דומה קיים בחטאות פנימיות,[7] וכן באנשים העוסקים בשריפה או באיסוף האפר של פרה אדומה.[8]

לשון של זהורית עריכה

מעשה ריסוק השעיר היה מלווה, על פי חז"ל, בנס בו חבל קלוע מצמר צבוע באדום (לשון של זהורית) הייתה מלבינה כסימן לכך שעוונות בני ישראל נמחלו, על פי הפסוק "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".[9] על פי המשנה, את לשון הזהורית[10] היו קושרים בראשו של השעיר, וכאשר השליח היה מגיע עם השעיר למקום הצוק הוא היה חוצה את לשון הזהורית, חציו קושר בסלע וחציו בקרניו של השעיר ודוחפו לאחוריו לצוק. במשנה אחרת נאמר שהלשון של זהורית היה נתלה בבית המקדש ושם היה הופך ללבן.[11] על פי ברייתא בתלמוד, בתחילה היו קושרים את לשון הזהורית בפתחו של ההיכל, לאחר מכן העבירו אותה לתוך פנים ההיכל, ורק לבסוף העבירוה לסלע וקרניו של השעיר, כדי שהיא לא תהיה נגישה לעם, כדי שהם לא יתעצבו במקרה שלא הלבינה.[12]

טעם המצווה עריכה

ההסבר בתורה שילוח השעיר לעזאזל הוא: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה"[13]. עם זאת, כבר התלמוד ראה במצווה זו (כמו גם מצוות אחרות כגון פרה אדומה) דוגמה למצווה חסרת פשר שעוררה קשיים באמונה, וכן לעג בקרב אנטישמים.

וכך נאמר בתלמוד הבבלי:

'את משפטי תעשו' - דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו; ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. 'ואת חוקותי תשמרו' - דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? - תלמוד לומר 'אני ה' '; אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן.

יומא (סז ע"ב)

מדברי התלמוד עולה, כי ישנן מצוות שעל האדם לקבל אותן כחוק אלוהי בלא קבלת הסבר.

למרות דברים אלו, הוצעו במרוצת הדורות טעמים למצווה בלתי-שגרתית זו, השונה מכל הקורבנות המוקרבים על המזבח בבית המקדש. חלק מהפרשנים מעדיפים את הפרשנות שהשעיר הוא מעין קורבן בו היו נותנים לשטן את חלקו, על מנת שלא יקטרג על עם ישראל.[14] בזוהר ישנה פרשנות שהשעיר הוא מתנה לשטן שהופך במעשה זה לאפוטרופוס על ישראל ומשבח אותם, גישה זו דומה לפרשנות המובאת בפרקי דרבי אליעזר שם הוא מתואר כמי שהופך להיות סניגור בעקבות המעשה.[15]

על פי הרמב"ם, מדובר במעשה סמלי, שבו השעיר המשתלח מסמל כפרה על חטאים חמורים ביותר, ולכן לא שוחטים אותו ולא מקריבים אותו, אלא מרחיקים אותו בתכלית הריחוק ל"ארץ גזרה" - למקום שגזור מהציבור, כדי לומר שהציבור עושה תשובה מוחלטת ומנתק את עצמו לגמרי מאותם החטאים ולא רוצה כל קשר או זיקה אליהם ובכך כפרתו.[16]

הטלת הגורל מוסברת על ידי הרמב"ן שבכך נמנעים מיעוד מפורש של השעיר לשטן, אלא מביעים נכונות ששניהם יהיו מיועדים לשם ה'. באופן דומה לזה, יש הסוברים כי הטלת הגורל נעשית מכיוון שאין רוצים לקבוע באופן קונקרטי איזה שעיר יהיה חלקו של השטן, ומניחים את ההכרעה ליד הגורל.

בספר הזוהר, עניין שילוח השעיר מדומה למעשה של זריקת עצם לכלב ששומר על היכל המלך העליון, על מנת להסיח את דעתו, בשעה שמנסים להיכנס לשם. על פי גישת הזוהר המעשה מתואר כאב טיפוס לגישה המקבלת את הרע וייעודו בעולם, ואף מנסה לרצות אותו, במקום לפתוח כנגדו בעימות חזיתי, בכוונה לבטלו או אף לסרסו. "והנה טוב מאוד - זה מלאך המוות, אין לבטל אותו מן העולם. העולם צריך לו".[17]

ר' צדוק הכהן מלובלין[18] אוחז בגישה דומה ורואה בשעיר המשתלח אב טיפוס להתייחסות אל הרע בעולם, שהאדם מצווה בידי התורה לעשות עבירה והדבר נחשב לו למצווה. שהרי אם האדם מיוזמתו, היה מקריב קורבן לשטן, הדבר היה נחשב לעבירה, אך עצם הציווי של אלוהים הופך את הדבר למצווה. ובאותו אופן הסליחה ביום כיפור נובעת מכך שהאדם מגיע לתודעה עמוקה של העולם ומבין שזדונותיו כלולים בדעתו של הבורא וברצונו של הבורא, ולא קיימת רשות שנייה, ולכן הם נעשים כזכויות ומתכפרים לאדם.

יש שניסו לטעון,[19] לפי התיאור התנ"כי שבמדבר ובמקומות חרבים קיימים שדים בשם "שעירים",[20] שאליהם היה ממוען השעיר, בשל ההקשר ביניהם, שכן השדים היו מתוארים במיתולוגיות כיצורים בעלי פרסות וקרניים כעיזים.

פרופ' עלי מרצבך נתן טעם לביצוע הגורל בכך שהוא מייצג את האקראיות המייצגת את ההשגחה האלוקית הנסתרת.[21]

לפי הרב יעקב מדן, אחרי שהכהן התוודה את "כל עוונות" העם על השעיר, אי אפשר להקריב אותו כקרבן חטאת (כי לא מקריבים חטאת על חטא בזדון), לכן השעיר "ירעה עד שיסתאב" (בלשון חז"ל) כמו כל בהמה מקודשת שאי אפשר להקריב. לכן התורה ציותה לשלוח את השעיר ל"מדבר" (משמעות המילה "מדבר" בתנ"ך יכול להיות "מקום מרעה").[22]

עזאזל עריכה

 
השעיר לעזאזל ששולח ביום הכיפורים, ציור מאת ויליאם הולמן האנט.
  ערך מורחב – עזאזל

חז"ל הציעו כמה פירושים למילה "עזאזל". היו שפירשו שמדובר ב"מקום הקשה שבהרים" מלשון עז-אל.[23] בשיטת פרשנות זאת הלכו רס"ג, שמפרש ש"עזאזל" הוא שם של הר מסוים הנקרא כך בשל חוזקו, ורש"י המפרש שמדובר בהר מצוקי על פי הביטוי ארץ גזרה - ארץ גזורה וחתוכה.

פירוש נוסף שמופיע אצל חז"ל הוא שהשעיר נשלח לעזאזל לכפר על מעשה עוזא ועזאל, שמתוארים במיסטיקה היהודית ובחלק מהספרים החיצוניים כחלק מהנפילים המיתיים שחטאו והחטיאו את האנושות לפני המבול, והמילה עזאזל מורכבת מצירוף שמותיהם, או שהיא שמו של עזאל בשינוי קטן.[24][25]

חלק מפרשני המקרא פירשו גם הם את המילה "עזאזל" באופן מיסטי. האבן עזרא סובר שיש סוד בדבר, ובוחר לא לגלותו ולפרש פסוק זה באופן חידתי: "ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלשים ושלש תדענו".[26] הרמב"ן מסביר שאבן עזרא מרמז ש-33 פסוקים אחרי האזכור של עזאזל מופיע הפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם".[27] והרמב"ן מוסיף ומפרש בסגנון לא אופייני לו[28] "והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים". אם כך סובר האבן עזרא, כי השעיר ניתן מתנה למלאך הממונה על המדבריות ומקומות החורבן, ואליו קשורים המלחמות והחרב, והעמים הלוחמים כמו עשו, והשדים שנקראים בעברית הקדומה שעירים. גם אור החיים סובר שמשמעות המילה עזאזל - "עזא ז"ל פירוש מקום של כח הזל ההוא לשון זילות ופחיתות"[29].

פירוש נוסף למילה "עזאזל" מסתמך על הארמית, ומפרש "עז אזל" - עז הלכה. הרשב"ם מפרש את השילוח לעזאזל כשילוח חזרה ללא פגע אל העיזים של השעיר שלא נבחר להיות קרבן לה', ובכך הוא מפרש בשונה מפרשנות חז"ל שהשעיר לעזאזל מרוסק.

לפי פירוש נוסף, המתבסס על הכתיב במגילות קומראן ובחומש השומרוני, השם במקור היה עזזאל, והכוונה היא לאל ששמו 'עזז' - בעל הכוח. לפי גישה זו, השם שונה באמצעות החלפת מיקום האותיות א' ו-ז', כדי לטשטש את המקור הדמוני של השם.[30]

איש עיתי עריכה

לשם יחידאי זה מספר הסברים. חז"ל פירשו "עיתי" - מזומן, כלומר אדם שנבחר למשימה זו לפני החג.[31] הסבר נוסף בדרך הפשט הוא שמדובר באיש שרגילים לשלוח אותו בכל עת לדרכים אלו,[32] או איש שרגילים לשלוח אותו בכל שנה ביום הכיפורים לשליחות זו.[33] האבן עזרא מציין שיש שפירשו "איש עיתי" - חכם, כמו "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים" (אסתר א, יג), אך הוא כותב שהסבר זה אינו נכון בעיניו. לפי הסבר אחר מדובר באדם שהגיעה עתו למות באותה שנה בה נבחר להשליך את השעיר למדבר.[34] לפי ספר הזוהר[35] היה איש זה בעל יכולת מיסטית להרע ולהזיק ולשם כך נבחר לעסוק עם הרע.

לפי ההלכה שילוח השעיר אינו צריך להיעשות דווקא על ידי כהן, משום ששילוח זה אינו נחשב עבודה מעבודות המקדש, אך הנוהג המקובל היה למנות כהן לשילוח השעיר. עם זאת, לפי מסורת המוזכרת במשנה,[36] היה מקרה שאדם שאינו כהן בשם "ערסלא" שילח את השעיר לעזאזל.

זיהוי מקום שילוח השעיר עריכה

 
הר מונטר במדבר יהודה. מזוהה בידי חלק מהחוקרים עם ההר שממנו הושלך השעיר לעזאזל.

המשנה מציינת שהצוק שממנו נדחף השעיר אל מותו היה במרחק של תשעים ריס מירושלים, כלומר בין 12 ל-14 קילומטר. הועלו מספר השערות לגבי מקום הצוק - חלקן דבקות במרחק המצוין במשנה, וחלקן רחוקות יותר,[37] והידועה שבהן היא הר מונטר, המכונה כיום "הר עזאזל" בשל כך. חלק מההצעות, כמו סרטבה וצוקי נחל מכמש מתאימות יותר לשילוח מהמשכן בשילה. בתרגום יונתן הנוסח הוא "דהוי בית הרודי", ולפיו יש שהציעו לזהות את העזאזל עם ההרודיון. כמו כן, יש שהציעו לזהות את צוק העזאזל עם האתר "צוקא" שבנחל תקוע, וזאת על פי דברי הרב והחוקר אשתורי הפרחי מראשית המאה ה-14: "מירושלים לעזאזל כשלוש שעות, וחלחול ותקוע שם סמוכים". הכוונה בחלחול זו אינה לחלחול הידועה שמצפון לחברון, אלא למרחב מדברי כעשרה ק"מ דרומית מזרחית לתקוע, המכונה עד ימינו בשם "חלחול אלכביר" (חלחול הגדולה).[38]

פרופ' אבי ששון[39] הציע לזהות את מקום הצוק על סמך מיקומו של "בית חדודו" הנזכר במשנה כנמצא על הדרך לעזאזל, במרחק של שלושה מיל מירושלים.[40] הצעת זיהוי אחת של "בית חדודו" היא ב"עין חוּד" שבאלעיזריה. לפי הצעה זו, מיקום העזאזל הוא בחאן אל חתרורה, צוק סמוך למעלה אדומים. ייתכן ששמו של המקום בערבית, "חתרורה", נגזר מהמילה "חתור", שמשמעה "ארץ גזרה" - מיקום השילוח בתורה.

פרופ' יהודה אליצור הציע כי הנוסח המקורי של המשנה אינו "בית חדודו" (בדפוסים) או "בית חרורו" (בכתבי יד משובחים של המשנה), אלא "בית חרודן". בהתאם לכך, הלה הציע לזהות את האתר הקדום הנזכר בדרך לעזאזל עם חורבה הקרויה עד ימינו בשם "ח'רבת חרד'אן", המצויה כ-5 ק"מ דרומית מזרחית לירושלים, שהם כשלושה מיל רומיים, בהתאם לתיאור במשנה.[41] זאת, כאשר השם "חרודן" נזכר בשטר כתובה יהודי עתיק שנמצא במדבר יהודה.[42]

טקסים דומים במזרח הקרוב הקדום עריכה

בתרבויות המזרח הקרוב הקדום היו נפוצים "טקסי שילוח", בהם הוטלו באופן סמלי חטאים ומחלות על חיות שונות אשר לאחר מכן שולחו למדבר או למקום שומם אחר, לעיתים כאשר הן מקושטות בחוטים או בתכשיטים.[43]

הטקס העתיק ביותר מסוג זה, ככל שידוע למחקר, מתואר באחד מלוחות אבלה אשר מתוארך למאה ה-24 לפנה"ס. בלוח מתואר טקס טיהור של בית שהיה בו מת לפני חתונה מלכותית, ובו עז עוטה תליון כסף משולחת אל השממה. טקס חִתי מהחצי השני של האלף השני לפנה"ס מתארים את טיהור המלך והמלכה מחטאיהם באמצעות שילוח של פרה, כבשה ועז אשר החטאים הועברו אליהן. בטקס חתי אחר מאותה תקופה הועברו חולייו ורעתו של אדם אל עכבר שנקשר בחוט אדום ונשלח לאיזור בלתי מיושב. בטקס אוגריתי מאותה תקופה היו אנשי עיר שהיתה בה מלחמה או מגפה לוקחים עז ומשלחים אותה הרחק. בטקס נאו־אשורי מתואר ריפוי של מחלה על ידי העברתה הסמלית לצפרדע ושילוחה ("כאשר תקפצי ותחזרי אל המים, תחזירי את הרוע אל השממה").[44]

משמעות הביטוי בשפה היומיומית עריכה

  ערך מורחב – שעיר לעזאזל (חברה)

כיום, הביטוי "שעיר לעזאזל" מתאר אדם שנתפס ומוענש באופן שרירותי מקרב ציבור גדול, על חטאי אחרים, מבלי שהיה אשם בדבר. לעיתים, האשמה זו היא מבחינת "למען יראו וייראו" - כלומר, הענשת יחיד על מנת שכלל הציבור יירתע מביצוע עבירה דומה בעתיד. בהשפעת המנהג נוצר ביטוי עברי נוסף, "לך לעזאזל", המשמש כמילת גידוף. משמעות הביטוי - לך למקום רע או לך לאבדון, בדומה לביטוי "לך לגיהנום".

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ מהקבלה למצוות טהרת אדם או בית הנגוע בנגע הצרעת, שם לוקחים שתי ציפורים חיות, שאת אחת מהן שוחטים ואת השנייה משלחים "אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד, נג; ו), עולה שבדומה לשם כוונת הפסוק היא שיש לשלח את השעיר למדבר.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רמב"ם, יד החזקה, הלכות תשובה פרק א' הלכה ב'
  2. ^ "ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל"(ויקרא ט"ז ח)
  3. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, 2009, 210
  4. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ו', משנה ו'
  5. ^ משנה יומא ו, ד; תלמוד בבלי, יומא, סו ע"ב
  6. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ו
  7. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק כ"ח; תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ה, עמוד ב'
  8. ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוקים ח'י' להרחבה הדברים המטמאים בערך טומאה וטהרה.
  9. ^ (ישעיה א')
  10. ^ (יומא ד' ב', יומא ו' ו', שבת ט' ג')
  11. ^ יומא ו' ח'
  12. ^ בבלי, מסכת ראש השנה לא, ב. בבלי, מסכת יומא דף סז, א. במסכת ראש השנה מובאת ברייתא, שסוברת כי בארבעים שנה שקדמו לחורבן בית שני, לשון הזהורית לא הלבינה ונותרה אדומה.
  13. ^ ויקרא, טז, כב
  14. ^ רמב"ן וכלי יקר על ויקרא טז ח - יז ז
  15. ^ זוהר, ח"ג, סג ע"א-ע"ב, פרקי רבי אליעזר פרק מ"ו.
  16. ^ מורה נבוכים ג' מ"ו
  17. ^ משנת הזוהר בתרגום לחובר ותשבי
  18. ^ צדקת הצדיק, תורה מ'
  19. ^ ראו להלן
  20. ^ "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא י"ז, ז')
    "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם:" (ישעיה י"ג כ"א)
  21. ^ עלי מרצבך, הגורלות בעבודת יום הכיפורים, לשם מה?, דף שבועי לפרשת אחרי מות קדושים תשס"ז אוניברסיטת בר-אילן
  22. ^ "ף%20-%20הרב%20יעקב%20מדן%20והרב%20אמנון%20בזק https://www.youtube.com/watch?v=VbmLhCZHTB8
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ז, עמוד ב' ובספרא (פרשת אחרי מות פרק ב', ח') באופן דומה: "לעזאזל - למקום הקשה בהרים. יכול ביישוב תלמוד לומר המדברה. ומנין שיהיה בצוק - תלמוד לומר אל ארץ גזירה."
  24. ^ יומא דף סז, ב
  25. ^ בילקוט שמעוני (בראשית - פרק ו - רמז מד) כפרשנות לפסוק, "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." (בראשית ו' ב') מתוארים שני מלאכים: שמחזאי ועזאל שבזמן המבול ביקשו לרדת אל בני האדם וללמד אותם להתנהג מוסרית, אך כיוון שירדו חשקו בבנות האדם היפות וחטאו בהן, וכאשר בא המבול שמחזאי עשה תשובה ותלה את עצמו במהופך בין השמים לארץ, ואילו עזאל לא עשה תשובה, ועמד בקלקולו להסית בני אדם לחטאים מיניים, ולכן איל אחד מוקרב לעזאל שיסבול את עוונות ישראל. המדרש דורש את ההקשר בין הנפילים למבול שמתואר בבראשית.
  26. ^ אבן עזרא, ויקרא ט"ז, ח
  27. ^ ויקרא י"ז, ז
  28. ^ רמב"ן על ויקרא טז – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  29. ^ אור החיים על ויקרא טז – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  30. ^ מיכאל אביעוז, על מהותה של מצוות שילוח שעיר לעזאזל, הפקולטה ללימודי היהדות באוניברסיטת בר אילן, פרשת אחרי מות תשס"ג
  31. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא סו, א, ובעוד מקומות. כך פירשו גם רש"י (ויקרא טז, כא) והאבן עזרא (שם) בהסברו הראשון.
  32. ^ רשב"ם ויקרא טז, כא; רד"ק ספר השרשים שורש עות.
  33. ^ פירוש אבן עזרא שם, בהסברו השני.
  34. ^ חזקוני, ויקרא פרק טז פסוק כא, בשם המדרש; בספרות המדרש שלפנינו לא נמצא הסבר זה.
  35. ^ ויקרא, דף ס"ג עמוד ב
  36. ^ מסכת יומא ו, ג.
  37. ^ זאב ח´ ארליך, לעזאזל, היכן הוא?, מקור ראשון, ט' באייר תשס"ז
  38. ^ י' אליצור, מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 432-425.
  39. ^ אבי ששון, לשלח אותו לעזאזל המדברה, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז
  40. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ו', משנה ח'.
  41. ^ י' אליצור, מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 432-425.
  42. ^ י' אליצור, מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 430.
  43. ^ AZAZEL: THE SCAPEGOAT IN THE BIBLE AND ANCIENT NEAR East, RASHKOW, ILONA. Jewish Bible Quarterly Dor le Dor. Apr-Jun2023, Vol. 51 Issue 2, p85-90. 6p.
  44. ^ AZAZEL: THE SCAPEGOAT IN THE BIBLE AND ANCIENT NEAR East, RASHKOW, ILONA. Jewish Bible Quarterly Dor le Dor. Apr-Jun2023, Vol. 51 Issue 2, p85-90. 6p.