ונדים

ונדים (בגרמנית: Wenden או Winden; בדנית: vendere; בשוודית: vender; בפולנית: Wendowie; ברוסית: венды; באוקראינית: венеди) הוא המונח הגרמאני לסלאבים שהתגוררו בתוך או בסמוך לאזורים שיושבו בידי השבטים הגרמאניים (ובהמשך הגרמנים) לאחר נדידת העמים. על כן, המונח איננו מתאר קבוצה אתנית הומוגנית, כי אם מספר עמים, קבוצות או שבטים שונים, בהתאם למקום שבו נעשה שימוש במונח.

כיום משמש המונח "ונדים" בעיקר בהקשר היסטורי, אך מתייחס לעיתים גם לקאשובים, לסורבים ולאנשים ממוצא סורבי.

עמים שכונו ונדים לאורך ההיסטוריה

סבורים כי השבטים הגרמאניים לקחו במקור את השם "ונדים" משמם של הוונטים הבלטים – עם הודו-אירופי קדום שישב באזור פולין של היום – ולאחר נדידת העמים העתיקו את השם לשכניהם המזרחיים החדשים, הסלאבים.

עבור הסקנדינבים של ימי הביניים, "וֶנְדֶר" (Vender) היה אדם סלאבי שמוצאו מן החוף הדרומי של הים הבלטי - "ארץ הוונדים" (Vendland) – ואם כן, המונח התייחס לסלאבים פולאבים כגון אובודריטים, רנים, ולטים ופומורנים.

עבור תושבי האימפריה הרומית הקדושה וקודמותיה, ובייחוד עבור הסקסונים, "וֶנְדֶה" (Wende) היה סלאבי המתגורר ממערב לאזור נהר האודר – באזור שכונה לימים "גרמניה סלאביקה" (Germania Slavica), ואשר יושב בצפונו בידי השבטים הפולאביים, ובדרומו בידי אחרים כדוגמת הסורבים והמִילְצֶנִים.

הגרמנים שישבו בדרום השתמשו במונח "וִינְדֶה" במקום "וֶנְדֶה", והחילו אותו, בדיוק כמו הגרמנים שבצפון, על הסלאבים שהיה להם מגע איתם, כלומר: העמים הפולאביים מבוואריה סלאביקה (Bavaria Slavica) או הסלובנים.

כתום המאה ה-8, כמעט כל ארצות הוונדים סודרו וחולקו למארקים בידי המלכים הפרנקים ויורשיהם. עד למאה ה-12 הפכו כל שטחי הוונדים לחלק מן האימפריה הרומית הקדושה. במהלך ההתפשטות הגרמנית מזרחה (Ostsiedlung), אשר הגיעה לשיאה בין המאה ה-12 והמאה ה-14, יושבה הארץ בידי גרמנים, ואורגנה מחדש בכל המובנים. המונח "ונדים" התייחס עתה למיעוטים דוברי שפות סלאביות היושבים בתוך האימפריה, בעוד שהסלאבים שממזרח לגבול החדש לא כונו "ונדים", אלא "פולנים", "צ'כים" וכדומה.

בשל תהליך ההתבוללות שחל בעקבות ההתיישבות הגרמנית, סלאבים רבים התערבבו בקרב הגרמנים ו/או אימצו את תרבותם ואת שפתם. רק מספר קהילות כפריות אשר לא התמזגו אל תוך הגרמנים והוסיפו לדבר שפות סלאביות מערביות, כונו עדיין "ונדים". בעקבות ההתמעטות ההדרגתית של השימוש בשפות הסלאביות המקומיות הללו, הלך ונעלם המונח "ונדים" כליל.

כיום נותרו רק שתי קבוצות של "ונדים": הסורבים הלוסאטים, בשטח מזרח גרמניה של היום, והקאשובים הפומרנים בצפון פולין של היום. עם זאת, כיום אין מכנים אותם "ונדים", אלא "סורבים" ו"קאשובים".

ההיסטוריה של הוונדים

מקורות מוקדמים

ונדים לחופי הים הבלטי במאה ה-9

בכרך השלישי של ספרו "גאוגרפיה", מונה תלמי את האוּאֶנֵדַי (Ouenedai) עם תושבים אחרים של החוף הבלטי באמצע המאה ה-2. מספר חוקרים מוקדמים הציעו כי זהו שם נרדף ל"וונדים", אולם בהתבסס על עובדות בלשניות טוענים חוקרים בזמננו כי האוּאֶנֵדַי נבדלים מבחינה אתנית מן הסלאבית, וכי לפיכך לא ייתכן כי מדובר בוונדים.

עלייתם (500–1000 לספירה)

כחלק מההגירה הסלאבית באלף הראשון לספירה, אשר במהלכה התפצל האתנוס הסלאבי שזה עתה התגבש לקבוצות דרומיות, מזרחיות ומערבית, היו סלאבים מערביים אשר עברו לשטח שבין האודר והאלבה, ממזרח למערב ומדרום לצפון. שם בוללו בתוכם את האוכלוסייה הגרמאנית אשר לא עזבה את האזור במהלך נדידת העמים, והאחרונים אימצו את השם שבו השתמשו קודם כדי להתייחס לתושבים שממזרח לאלבה – לתיאור הסלאבים, וכינוי אותם "ונדים" כשם שכינו קודם לכן את ה-Venedi ואולי אף את הוונדלים.

אף על פי שהגיעו ל"גרמניה סלאביקה" כקבוצות הומוגניות גדולות, התפצלו הוונדים עד מהרה לשבטים קטנים, כאשר רצועות יער גדולות מפרידות בין אזור שבו התנחל שבט אחד למשנהו. שמות שבטיהם נגזרו משמות האזורים המקומיים, ולעיתים שימרו בתוכם את המסורת הגרמאנית; למשל: הוֶולים מ"האוול" (Havel), רנים מרוגיאנים ועוד. אזורי ההתיישבות אובטחו באמצעות 'מבצרים' עשויים עץ וחומר, שיכול היה לקלוט את התושבים הנסוגים במקרה של פשיטה של בני השבט הסמוך, וכן לשמש כמשלט צבאי או כמוצב-חוץ.

שבטים אחדים התאחדו לכדי יחידות גדולות יותר, דמויות-דוכסות. לדוגמה, האובודריטים התפתחו כתוצאה מאיחודם של השבטים שישבו בהולשטיין ובמקלנבורג, אשר הונהגו בידי דוכסים רבי-עוצמה שהיו ידועים בפשיטותיהם על סקסוניה הגרמנית. הפומרנים – הוונדים היחידים ממזרח לנהר אודר (הפולנים, שמדרום לנהר ורטה, אינם קרויים "ונדים") – עלו מתוך השבטים שמצפון לוורטה ושסביב מוצאו של נהר אודר, והונהגו בידי דוכס אף הם. הליוטיזנים היו ברית של שבטים אשר חיו בין האובודריטים והפומרנים; בשונה מהשבטים האחרים, הם לא התאחדו תחת דוכסות אלא נותרו עצמאיים, ומנהיגים היו נוהגים להיפגש ולקבל החלטות משותפות במקדש רתרה (Rethra).

סקסו גרמטיקוס מציין כי הוונדים של פומרניה לקחו חלק בקרב בראוולה (באמצע המאה ה-8) לצד הדנים.

בשנת 983 השתתפו שבטים ונדים רבים בהתקוממות גדולה כנגד האימפריה הרומית הקדושה, אשר הספיקה לייסד ולבסס עד אז בשטחי הוונדים הפגניים מיסיונים נוצריים, קולוניות גרמניות ויחידות אדמיניסטרטיביות גרמניות כגון נורדמארק (Nordmark) ובילונג מארק (Billung March). ההתקוממות דוכאה בהצלחה, והוונדים עיכבו את 'התגרמנותם' בעוד כמאתיים שנה.

שקיעתם (1000–1200)

ונדים ב-Germaniae veteris typus (גרמניה העתיקה), בפינה הימנית העליונה במפה שנערכה בידי וילם ויוהאן בלאוי (Blaeu) בשנת 1645

לאחר דיכוי ההתקוממות, עלה בהדרגה הלחץ שהופעל על הוונדים מצד הגרמנים, הדנים והפולנים. הפולנים פלשו לפומרניה מספר פעמים. הדנים ערכו פשיטות תכופות על החופים הבלטיים (והוונדים בתורם פשטו על שטחיהם של אלה). האימפריה הרומית הקדושה והדוכסים הגדולים (Margrave) שלה ניסו לבסס מחדש את שליטתם בשטחים ונדיים ואת המארקים (היחידות האדמיניסטרטיביות) שכוננו בהם.

ב-1068–1069 כבשה משלחת גרמנית את רתרה, אחד המקדשים הפגניים המרכזיים של הוונדים, והשמידה אותו; בעקבות זאת עבר המרכז הדתי הוונדי לארקונה. בשנים 1124 ו-1128 התנצרו הפומרנים וחלק מהוולטים. ב-1147 נערך מסע הצלב הוונדי.

בשנת 1168, במהלך מסעי הצלב הצפוניים, ארגנה דנמרק מסע צלב בהנהגתם של הבישוף אבסלון מלונד ושל ולדמר הגדול כנגד הוונדים הרוגיאניים, במטרה להמיר את דתם לנצרות. הם לכדו והשמידו את ארקונה, מבצר המקדש הוונדי, וניתצו את פסלו של אל הוונדים, סבנטביט. עם כניעתם של הוונדים הרוגיאניים, הובס למעשה האחרון מבין שבטי הוונדים הפגניים העצמאיים בידי הכוחות הפאודלים הנוצריים שמסביב.

בין המאה ה-12 והמאה ה-14 נקראו מתנחלים גרמנים להתיישב בארצות הוונדים, ועשו זאת במספרים גדולים, בהופכם את האזור מסלאבי לגרמני. המתיישבים הוזמנו על ידי הדוכסים והמנזרים המקומיים במטרה ליישב מחדש את הארץ אשר נחרבה במלחמה, לעבד את שטחי היערות הנרחבים, אשר לא יושבו עד אז, ולייסד ערים כחלק מן ההתפשטות הגרמנית מזרחה.

מרבית הוונדים התבוללו בקרב האוכלוסייה הגרמנית, וחדלו למעשה להתקיים בתור מיעוט אתני, למעט במקרה של הקאשובים ובמקרה של הסורבים. השפה הפולאבית שרדה עד לתחילת המאה ה-19 באזור של סכסוניה תחתית של היום. עם זאת, גם היום נותרו שמות מקומות ושמות משפחה רבים במזרח גרמניה ממקור ונדי. בנוסף, הדוכסים של מקלנבורג, של ריגן ושל פומרניה הם צאצאיהם של אבות ונדים.

בין השנים 1540–1973 היה כינויים הרשמי של מלכי שוודיה "מלך השוודים, הגותים והוונדים" (בשוודית: Svears, Götes och Wendes Konung). מלך שוודיה הנוכחי, קרל השישה עשר גוסטב, החליט כי תוארו המלכותי יהיה פשוט "מלך שוודיה" (Sveriges Konung). גם מלכי דנמרק ודנמרק-נורווגיה נשאו מימי הביניים ועד 1972 את התואר "מלך הוונדים והגותים".

שימושים אחרים

המונח "ונדים" שימש במהלך ההיסטוריה גם במשמעויות הבאות:

1. הפרנקים כינו את מרבית הסלאבים שישבו בין נהר האודר ונהר האלבה "ונדים" או "סורבים", בעוד שבספרות הסלאבית נקראים עמים אלה "סלאבים פולאבים".
2. עד לאמצע המאה ה-19, "ונדים" היה הכינוי הגרמני הנפוץ ביותר לסלובנים. עם התייחדות משמעות המונח "slowenisch" לשפה הסלובנית והמונח "Slowenen" לסלובנים עצמם, הפכו המילים windisch (ונדי) וכן Wende ו-Winde לכינויי גנאי. ניתן לראות התפתחות זהה במקרה של הסלובנים ההונגריים, שנודעו בעבר כ-Vend.
3. שם גרמני כללי לסלאבים המערביים שישבו בעבר בשטח פומרניה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמזרח גרמניה ההיסטורית. המונח "ונדים" התייחס לכל הסלאבים שממערב לפולין ומצפון לבוהמיה – פולאבים, פומרנים וסורבים. כמו כן, בטקסטים גרמניים שלפני המאה ה-15 ציין המונח גם את הסלובקים.
4. שם גרמני ואנגלי לסורבים (סרבים לבנים), עם סלאבי שעבר למרכז אירופה במהלך נדידת העמים, ככל הנראה כתגובה ללחץ שנוצר מתנועתם מערבה של עמים לוחמים כגון ההונים והאווארים. חלק מצאצאיהם, שמתכנים כיום "ונדים" או "סורבים לוסאטיים" (Łužyski Serby), נותרו כיום בלוסאטיה, שבה לומדים את השפה הסורבית בבית הספר. ונדים רבים גורשו מממלכת פרוסיה במהלך מאורעות אביב העמים (1848). ונדים לוסאטיים רבים היגרו למדינות שקיבלו אותם בזרועות פתוחות ככוח עבודה זול, ובהן ארצות הברית ואוסטרליה. בארצות הברית התיישבו מרבית הוונדים בטקסס.
5. היסטוריון פיני בשם מאטי קלינגה (Matti Klinge) העלה את ההשערה כי המילים "ונדים" או "ונדלים", המופיעות במקורות סקנדינביים מפעם לפעם, התייחסו לכל העמים שישבו בחוף המערבי של הים הבלטי, מפומרניה לפינלנד, לרבות מספר עממים פיניים; ברם קיומם של ונדים פינים אלה רחוק מלהיות ודאי. במאה ה-13 אכן היה עם שנקרא "ונדים", שישב באזור הצפוני שעד לטביה, סביב העיר וֶנדֶן, אך לא ידוע אם הם היו סלאבים כפי שמרמז שמם. מספר חוקרים סבורים כי הם קרובים לווטים, דוברי הפינית.
6. ממספר מקורות עולה שייתכן כי הוונדים נתנו את שמם לעיר "ונציה", לאחר שהתיישבו באזור הים האדריאטי לאחר ההגירה הסלאבית במאה ה-8.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ונדים בוויקישיתוף

• ונדים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)