זאיר

שם בעבר של מדינה באפריקה - כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

הרפובליקה של זאירצרפתית: République du Zaïre) הייתה מדינה ריבונית במרכז אפריקה. המדינה הוקמה בעקבות שינוי שמה של הרפובליקה של קונגו (לאופולדוויל), לאחר שג'וזף דזירה מובוטו, ששמו שונה למובוטו ססה סקו ב-1972, מפקד הצבא הלאומי, השתלט על המדינה. היא הפכה שוב לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ב-1997.

הרפובליקה של זאיר
République du Zaïre
Flag of Zaire (1971–1997).svgCoat of arms of Zaire (1971–1997).svg
Republic of Zaire (orthographic projection).svg
ממשל
משטר רפובליקה
מובוטו ססה סקו
עיר בירה קינשאסה 4°19′S 15°19′E / 4.317°S 15.317°E / -4.317; 15.317
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אפריקה
היסטוריה
הקמה שינוי שם המדינה לזאיר
תאריך 27 באוקטובר 1971
פירוק הדחת מובוטו
תאריך 16 במאי 1997
ישות קודמת Flag of the Democratic Republic of the Congo (1966–1971).svg הרפובליקה של קונגו (לאופולדוויל)
ישות יורשת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אטימולוגיהעריכה

שמה של המדינה, זאיר, נגזר משמו של נהר קונגו, הנקרא לפעמים זאיר בפורטוגזית, אשר בתורו נגזר מהמילה Kikongo nzere או nzadi ('נהר שבולע את כל הנהרות'). נראה שהשימוש בקונגו החליף את זאיר בהדרגה בשימוש באנגלית במהלך המאה ה-18 וקונגו היה השם האנגלי המועדף בספרות של המאה ה-19, אם כי נותקו התייחסויות לזהיר או זאיר, שכן השם בשימוש האוכלוסייה המקומית (כלומר נגזר מהשימוש בפורטוגזית) נשאר נפוץ.

רקע כלליעריכה

ב-30 ביוני 1960 קיבלה קונגו את עצמאותה. עם קבלת העצמאות החלה אנדרלמוסיה במדינה, המחזור הראשון של בוגרי האוניברסיטה שבנו הבלגים סיים את לימודיו רק ב-1956, והתושבים המקומיים לא היו מורגלים בניהול מדינה בסדר גודל כזה. בבחירות הראשונות נבחר לראשות הממשלה מטעם התנועה הלאומית של קונגו, פטריס לומומבה.

מיד לאחר הכרזת העצמאות החלה הדמוקרטיה במדינה להתפורר. ב-11 ביולי פרש המחוז העשיר במדינה, מחוז קטאנגה, בהנהגת מואיז צ'ומבה מהמדינה. האו"ם שלח כוח של 20 אלף חיילים על מנת לנסות להשיב את הסדר במדינה, אך באותו הזמן פרש מחוז נוסף מהמדינה. בספטמבר 1960 הסתכסכו הנשיא ז'וזף קסא וובו וראש הממשלה. ראש הממשלה לומומבה פנה לבקשת עזרה לברית המועצות והנשיא ניקיטה חרושצ'וב הסכים לסייע ולשלוח נשק מתקדם ויועצים. ארצות הברית שראתה בסיוע הסובייטי ניסיון לקנות השפעה במדינה החדשה החלה לחפש דרך להחליף את ראש הממשלה לומומבה. היא שלחה נשק ואנשי CIA על מנת שיסייעו לכוחותיו של נשיא קונגו. בדצמבר 1960, בעזרת ארצות הברית, הפילו הנשיא בסיועו של שר הצבא הגנרל מובוטו ססה סקו את הממשלה. ב-17 בינואר 1961 הוצא לומומבה להורג בירייה. שמועות טענו כי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר עצמו הורה על חיסולו של לומומבה אם כי שמועות אלו לא אושרו מעולם. מנהיג המרד צ'ומבה, הסתיר בתחילה את דבר מותו של ראש הממשלה.

בעזרת הסיוע האמריקני הצליחה הממשלה החדשה להשתלט על שני המחוזות הפורשים, אך עד שנת 1965 המשיכה האנדרלמוסיה במדינה. לאחר חמש שנים של חוסר יציבות קיצונית ותסיסה אזרחית, מפקד הצבא ג'וזף-דזירה מובוטו, שהיה בדרגת לוטננט גנרל, הפיל את קסא-וובו בהפיכה שנתמכה על ידי ה-CIA ב-1965.[1][2] הייתה לו את תמיכת ארצות הברית בשל התנגדותו הנחרצת לקומוניזם, וכוחו לחסום פעילות קומוניסטית באפריקה. מובוטו הכריז על עצמו כנשיא לחמש שנים ועד מהרה ריכז את הכוח בידיו. הוא דיכא התקוממות נגדו ב-1967 ונבחר לנשיא בשנית בשנת 1970.

היסטוריהעריכה

בעקבות קמפיין אנטי אירופי לחיזוק הזהות האפריקאית, שינה מובוטו את שמה של מדינתו לזאיר באוקטובר 1971. אזרחי המדינה האפריקאים נצטוו לשנות את שמותיהם הנוצריים לשמות אפריקאיים והכמרים הוזהרו כי עונש מאסר של 5 שנים צפוי למי שיטביל ילד זאירי בשם נוצרי. לבוש מערבי ועניבות נאסרו, ועל הגברים היה ללבוש חולצה בסגנון מאו שנקראה "אבאקוסט". בשנת 1972 שינה מובוטו את שמו ל"מובוטו ססה סקו קוקו נגבנדו ווה זה בנגה" ("הלוחם רב העוצמה אשר הודות לחוסנו ורצונו הבלתי מתפשר לנצח צועד מניצחון לניצחון ומותיר אש בנתיבו"), ובקיצור: מובוטו ססה סקו.

שלטונו של מובוטו התאפיין תחילה בהלאמה של נכסי חברות זרות וגירוש משקיעים ואנשי עסקים אירופים ממדינתו. נכסים אלו נמסרו על פי רוב לבני משפחתו ושאר גורמים אשר מובוטו חפץ ביקרם והביאו להתעשרותם המהירה. לעומת זאת, המדינה שקעה בהאטה כלכלית עד כדי כך שב-1977 נאלץ מובוטו לפנות למשקיעים זרים בתחינה שישקיעו בזאיר. הוא גם חפץ בעזרה בלגית כנגד מתקפות מורדי הקטנגה מאנגולה.

למרות המצב הכלכלי הקשה הוא נבחר שוב לנשיא ב-1977, אף מועמד אחר לא התמודד לתפקיד. הונו האישי המשיך לגדול ונאמד בשנת 1984 בכחמישה מיליארד דולרים, רובם היו מופקדים בבנקים שווייצריים. סכום זה היה כמעט שווה לחובה של המדינה, שנאלצה ללוות ב-1989 כספים מבלגיה להחזרת חובותיה. מובוטו ססה סקו נהג באורח חיים מנקר עיניים והחזיק צי של מכוניות מרצדס מפוארות, שבהן נסע בין ארמונותיו המרובים, בעוד בני עמו רעבים למזון. התשתית במדינה התמוטטה כליל ורבים מעובדי המדינה לא קיבלו משכורות במשך חודשים ארוכים. כמעט כל הכסף שעבר בזאיר הגיע לידי מובוטו, משפחתו ומנהיגי הצבא והפוליטיקה. רק המשמר הנשיאותי קיבל את שכרו באופן עקבי. האינפלציה החמורה שגרמה מדיניותו הכלכלית הביאה לשחיקה מהירה בכוח הקנייה של משכורות העובדים, ולביסוס תרבות של שוחד ושחיתות בשירות הציבורי.

שלטונו של מובוטו זכה למוניטין המפוקפקים של נפוטיזם מן הבולטים בעולם. הוא גם נהנה מפולחן אישיות בלתי מבוטל בניצוחו של שר התקשורת שלו, דומיניק סקומבי אינונגו. כל מהדורה של חדשות הערב נפתחה בדמותו של מובוטו יורד מן השמיים דרך עננים, כרזות בדמותו נתלו במקומות ציבוריים ופקידי ציבור ענדו מדליונים עם דמותו.

עם זאת, משטרים מערביים כזה של ארצות הברית וארגונים כקרן המטבע הבינלאומית תמכו בו ובמשטרו במתן הלוואות נוחות בשל עמידתו העקבית כנגד הקומוניזם. אמונה רווחת הייתה כי המצב בזאיר הוא "מובוטו או כאוס"; משמע, בלעדי משטרו העריץ, זאיר תתדרדר למלחמת אזרחים ומהומות אתניות. מיקומה האסטרטגי של זאיר במרכז היבשת ומרבצי המחצבים העשירים שלה היו סיבות נוספות לרצון בייצוב המדינה.

מדיניותו של מובוטו הייתה פרו-מערבית ואנטי-קומוניסטית. יחסיו עם ברית המועצות היו מתוחים, אם כי הוא התיר לה להקים שגרירות ב-1968. מובוטו תמך באינטרסים של ארצות הברית באפריקה ובקבוצות גרילה אנטי-קומוניסטיות כ-FNLA ו-UNITA באנגולה. עם זאת, היו לו יחסים לבביים עם כמה מדינות קומוניסטיות ומנהיגיהן כצ'אושסקו מרומניה, הרפובליקה העממית של סין וקוריאה הצפונית. זאיר הייתה חברה בארגון המדינות הבלתי-מזדהות, ובאופן רשמי מובוטו טען כי הוא אינו נוטה לצד אף גוש, על אף שבפועל הוא צידד במערב ברוב המקרים.

במאי 1990, בעקבות בעיות כלכליות ואי שקט במדינה, הסכים מובוטו להסיר את האיסור על קיום מפלגות ומינה ממשלת מעבר שתוביל לקראת בחירות. מהומות של חיילים שלא קיבלו את משכורתם בקינשאסה זירזו את כניסתם של גורמי אופוזיציה לממשלה, אך מובוטו עדיין שימר בידיו את השליטה על מנגנוני הביטחון והמשרדים הראשיים בממשלה. מאבקי כוח בממשלה פיצלו אותה ב-1993 לשני פלגים, אחד תומך במובוטו ואחד מתנגד לו. המצב הכלכלי המשיך להיות גרוע ביותר ושני הפלגים התאחדו חזרה ב-1994. מובוטו מינה את קנגו ווה דונדו, תומך ידוע של כלכלה חופשית, לראש ממשלה. מצבו הבריאותי של מובוטו החל מידרדר, ובאחת מהפעמים בהן נעדר מהמדינה לצורך קבלת טיפולים רפואיים באירופה, השתלטו בני הטוטסי על מרבית מזרח זאיר.

מובוטו הודח מהשלטון במהלך מלחמת קונגו הראשונה. בני הטוטסי התנגדו לו בשל תמיכתו בבני ההוטו ברואנדה, שהיו אחראים לרצח העם שם ב-1994. ממשלתו של מובוטו פרסמה בנובמבר 1996 צו האוסר הימצאות בני טוטסי בזאיר ומטיל עונש מוות על טוטסי שיימצא בה, דבר שהביא להתקוממות נרחבת שהחלה במזרח זאיר, בתמיכתו של פול קגמה, שלימים היה נשיא רואנדה. הטוטסי החלו במרד נרחב, גייסו גם קונגולזים שהתנגדו למובוטו, וצעדו לעבר הבירה קינשאסה. הצבא התמוטט בפניהם, שכן לא היה מאומן כלל להגנת המדינה, אלא עסק בעיקר ברדיפת מתנגדי משטר. ב-16 במאי 1997, לאחר כישלון שיחות שלום, נתפסה קינשאסה בידי הטוטסי. זאיר שינתה שמה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ומובוטו יצא לגלות בטוגו ולאחר מכן במרוקו.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא זאיר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Prados, John (2006). Safe for Democracy: The Secret Wars of the CIA. Chicago: Ivan R. Dee. pp. 277–278. ISBN 9781566638234.
  2. ^ Weissman, Stephen R. (2014-06-16). "What Really Happened in Congo". Foreign Affairs (באנגלית אמריקאית). No. July/August 2014. ISSN 0015-7120. נבדק ב-2017-09-25.