רצח העם ברואנדה

רצח העם ברואנדה היה רצח עם מכוון ושיטתי שהתבצע על ידי ממשל רואנדה (הוטו) כנגד בני הטוטסי בשנת 1994. את רצח העם ביצעו בעיקר שתי מיליציות של בני הוטו - אינטראהאמווה (Interahamwe) ואימפוזאמוגאבי (Impuzamugambi). רצח העם נמשך כמאה ימים, החל מ-6 באפריל ועד אמצע יולי 1994. לפחות 500 אלף בני טוטסי ומאות מתונים מבני ההוטו נרצחו. על פי הערכות אחרות, מספר הנרצחים היה בין 800 אלף למיליון[1].

רצח העם ברואנדה
Nyamata Memorial Site 13.jpg
תאריכי המאבק 7 באפריל 1994 – 17 ביולי 1994 (14 שבועות ו־4 ימים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום רואנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 1°56′24″S 29°52′15″E / 1.94°S 29.870833333333°E / -1.94; 29.870833333333
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אנדרטה לזכר רצח העם ברואנדה במוזאון רצח העם בביסראו
שרידי גופות קורבנות
הגדלה

רקעעריכה

לדעת חוקרים רבים, האלימות הרצחנית נבעה מהיריבות האתנית שיצר השלטון הקולוניאליסטי הבלגי, שהותיר אחריו קבוצה מבוססת וקיצונית של בני טוטסי וכנגדה קבוצה לאומנית של בני הוטו שצברה כוח לקראת סוף המאה ה-20. עם זאת, יש הטוענים כי פרשנות זו נובעת מהטייה מחקרית רווחת במערב לייחס את כל כישלונותיה של אפריקה לתקופה הקולוניאלית, תוך התעלמות מאופיין האכזרי של המלחמות השבטיות באפריקה עוד לפני הקולוניאליזם.

בשטח רואנדה חיו שתי קבוצות אתניות עיקריות: ההוּטוּ, שעסקו בעיקר בחקלאות ואשר היו 85% מכלל האוכלוסייה, והטוּטְסִי, שעסקו בעיקר במרעה בקר והיו כ-14% מהאוכלוסייה. שתי הקבוצות חיו בכפיפה אחת באותם כפרים ואף ידוע על נישואי תערובת ביניהן.

השלטון הגרמני קיבל חסות על רואנדה במסגרת ועידת ברלין של 1884, וב-1890 החליטו המעצמות האירופיות לכלול את רואנדה ובורונדי בשטח ההשפעה של האימפריה הגרמנית. הגרמנים, שכוח האדם שהשקיעו בשליטה באזור היה קטן מאוד, חדרו לאזור בהדרגה. הם שלטו באופן עקיף תוך הסתמכות על האצולה המקומית ועל המלך, שהסכים לקבל את חסותם כהגנה מפני מדינות שכנות ובהן אוגנדה. הגרמנים ראו ברואנדה חלק מ"מזרח אפריקה הגרמנית".

על ידי תמיכת הגרמנים הקולוניאליסטים במונרכיה וההיררכיה הקיימת, תוך העדפת הטוטסי על-פני ההוטו ומינוים לתפקידים משמעותיים במוסדות השלטון והאדמיניסטרציה, החלה להתבסס ההפרדה בין הטוטסי להוטו ברואנדה. הבדלה והפרדה זו נעשתה תוך הבניית תודעה מעמדית בין השתיים, כזו המקבילה לתודעה המעמדית באירופה.

השלטונות הגרמנים יצרו הפרדה בין ההוטו לטוטסי על פי תווי פנים, גובה וצבע עור. בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו כוחות בלגים מקונגו הבלגית את האזור, ולאחריה נמסרה המושבה לאימפריה הבלגית, כחלק מהקולוניה רואנדה-אורונדי שכללה גם את בורונדי של ימינו. הבלגים המשיכו בהפרדה בין הטוטסי להוטו והעדיפו את הטוטסי על פני ההוטו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה בלגיה את החסות על רואנדה. הבלגים הגדירו קריטריונים גופניים להבחנה בין בני טוטסי לבני הוטו תוך שימוש באנתרופולוגיה פיזית - נמדדו גולגולתיהם של האנשים והוחלט מי משתייך לאיזו קבוצה. הבלגים ראו בבני הטוטסי קבוצה חכמה יותר ו"עליונה" על פני ההוטו, ולכן ראו בהם שותפים לשלטון אף על פי שהיו המיעוט באוכלוסייה.

ב-1962 העניקה בלגיה לרואנדה שלטון-עצמי ונערכו בה בחירות. מכיוון שהיו הרוב באוכלוסייה, זכתה מפלגה של בני ההוטו בשלטון. התחזקותם של ההוטו לוותה בהתפרצות של אלימות שבה נהרגו כ-20 אלף בני טוטסי ועוד כ-200 אלף נמלטו למדינות שכנות.

ב-1987 הקימו בני טוטסי שהתגוררו באוגנדה השכנה את "החזית הפטריוטית הרואנדית" (Front Patriotique Rwandais - RPF), בתביעה להשיב את הפליטים הרואנדים למולדתם. ב-1990 פלשו לרואנדה כוחות RPF מבסיסם באוגנדה. הפלישה החריפה את המתח בין ההוטו לטוטסי ברואנדה. נשיא רואנדה, בן ההוטו, האשים את הטוטסי בניסיון לתפוס את השלטון בכוח ולשעבד את בני ההוטו.

לחץ בינלאומי אילץ את ממשלת רואנדה ואת ה-RPF לחתום באוגוסט 1993 על הסכמי ארושה, שנועדו לשים קץ למלחמת האזרחים. ההסכמים העניקו ל-RPF ייצוג בממשלת אחדות רחבה עד לקיומן של בחירות. קבוצה של קיצונים בני הוטו התנגדה נחרצות לשיתוף ה-RPF בשלטון וסירבה לחתום על ההסכמים. כשנעתרה לבסוף והסכימה לחתום, היו אלה אנשי ה-RPF שהתנגדו.

בדצמבר 1990 פורסם מסמך המכונה "עשרת הדיברות של ההוטו" אשר היווה בסיס תעמולתי כנגד הטוטסי. שליח האו"ם, הגנרל דאלאיירה, אשר הגיע לרואנדה ב-1993, לא חש בסכנה מיוחדת והציע לשלוח רק כוחות מועטים "לשמור על השלום באזור".

ההכנות לרצח העםעריכה

בחודשים הבאים הלכה והחריפה הרטוריקה הקיצונית של בני ההוטו. אמצעי התקשורת שבבעלות נאמני הממשלה ואנשי עסקים דוגמת פליסיאן קבוגה, פתחו ביולי 1993 במסע תעמולה שזרע שנאה ופחד בקרב בני ההוטו כלפי הטוטסי ה"תת-אנושיים". קבוצות של בני הוטו קיצוניים, שאורגנו ומומנו בידי חברים בממשלה, החלו לאגור נשק ולהתארגן כמיליציות שכונו אינטראהאמווה (שמשמעותו "אלו הקמים להילחם/לעבוד יחדיו") ואימפוזאמוגאמבי (שמשמעותו "אלו שלהם אותה מטרה/מטרה יחידה").

בינואר 1994 העביר מפקד כוחות האו"ם ברואנדה, הקנדי רומאו דלייר (אנ'), מסר ליועץ הצבאי של מזכ"ל האו"ם לפיו בני הוטו מתכננים השמדה של בני הטוטסי. על פי מידע שהעביר מודיע מקרב האינטראהאמווה, 1,700 חברי המיליציה התאמנו במחנות של הצבא. לדבריו, הורו לו לערוך רישום של כל בני הטוטסי המתגוררים בעיר הבירה קיגאלי[2]. בקשת מפקד כוחות האו"ם להתערב נדחתה על ידי מטה האו"ם משום שהיא חרגה מהמנדט שנקבע לכוחות. תחת זאת הסתפק האו"ם באזהרה לנשיא רואנדה.

עד לפרוץ רצח העם צמחו כוחות המיליציה לכ-30 אלף איש שהיו פרוסים בכל רחבי המדינה. ראש הממשלה ז'אן קאמבאנדה סיפר מאוחר יותר בעדותו בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה, כי התוכניות לרצח העם נדונו בגלוי בישיבות הממשלה באותה תקופה. בנוסף, מתכנני רצח העם כללו אנשי צבא ומשטרה בכירים וראשי ערים.

רצח העםעריכה

 
נשיא רואנדה ז'ובנל הביארימנה שמטוסו הופל
גולגולות הנרצחים

העילה המיידית לתחילתו של רצח העם הייתה הפלת המטוס שבו טסו נשיא רואנדה, ז'ובנל הביארימנה, ונשיא המדינה השכנה בורונדי, סיפריין נטאריאמירה, ב-6 באפריל 1994. שני הנשיאים נהרגו בהתרסקות המטוס ליד קיגאלי. לא ברור מי היו האחראים להפלת המטוס והאשמות הופנו הן ל-RPF של בני הטוטסי והן לקיצונים מבני ההוטו.

למחרת נרצחה ראש ממשלת רואנדה, אגתה אווילינגימאנה, שהתכוונה לשדר מסר מרגיע ברדיו, בידי המשמר הנשיאותי. יחד איתה נרצחו באכזריות עשרת חיילי האו"ם הבלגים שהיו אמורים להגן עליה. פקידי ממשל מתונים אחרים, שתמכו בהסכמי ארושה, נרצחו גם הם.

אנשי צבא וחברי המיליציות של בני ההוטו אספו בני טוטסי וכן אישים פוליטיים מתונים מבני ההוטו ורצחו אותם. מאות מחסומי דרכים הוקמו. תחנת הרדיו הממשלתית RTLM שידרה תעמולה והסתה בגנות הטוטסי, בני ההוטו המתונים ואף נגד כוח האו"ם המוצב ברואנדה ונגד מפקדה. עד מהרה פשט רצח העם מהבירה קיגאלי לכל רחבי רואנדה.

אנשי המיליציות רצחו את קורבנותיהם בעיקר בסכיני מצ'טה (שנקנו בעיקר מסין על ידי סוחרים מרואנדה). אנשי הצבא השתמשו גם בנשק חם. מנהיגים מקומיים קראו לאזרחים מן השורה לרצוח את שכניהם בני הטוטסי. מי שסירבו להשתתף ברצח, לעיתים נרצחו בעצמם. אנשי כמורה קתוליים (ברואנדה יש רוב קתולי) וכן אזרחים ניסו בכמה מקרים להסתיר אנשים מפני הרוצחים. עם זאת, במקרים רבים אנשי הכנסייה לא היו מסוגלים לעצור את הרוצחים או שהשתתפו בעצמם ברצח. באחד המקרים, יותר מ-5,000 בני אדם, רובם בני טוטסי, הסתתרו בכנסייה בעיירה נטאראמה. אנשי המיליציות ירו לתוך הכנסייה והשליכו פנימה רימוני יד, ורצחו את כל האנשים שהיו בתוכה, למעט 25 ניצולים. במקרה אחר הסתתרו 1,500 בני טוטסי בכנסייה בקיוומו. תושבים מקומיים שהצטרפו למיליציה השתמשו בבולדוזר כדי להפיל את הבניין על יושביו. מי שניסו להימלט החוצה נטבחו במצ'טות.

במהלך הטבח בוצעו מעשי אונס רבים בנשות הטוטסי. כוחות המליציה של ההוטו גם נהגו לכרות את איברי המין של קרבנותיהם ולהציגם לראווה. על פי הערכות שונות, תוך שלושה חודשים וחצי נרצחו ברואנדה בין 800 אלף למיליון בני אדם.

נקודה בעלת משמעות רבה בדרבון ובשלהוב ההמון היה השימוש הנרחב והמקיף בתעמולה. כרזות, עיתונות, פרסומי רדיו ואמצעי תיקשורת רבים שימשו כלי אדיר להפצת השנאה ולהשרשתה, תוך מתן לגיטימציה מוחלטת ועידוד הרצח השיטתי. יתרה מכך, כלי התקשורת השתמשו במנגנון של הפחדה, בהגדירם כל בן הוטו אשר אינו לוקח חלק פעיל בטבח כבוגד, ולפיכך כמטרה בפני עצמו. רגשות הנחיתות של בני ההוטו, אשר במהלך עשרות שנות קולוניאליזם אירופאי סבלו מקיפוח ומהדחקה שולהבו באמצעות כלי התקשורת.

המניעים לרצח העםעריכה

ניתן לזהות בקרב בני ההוטו שלושה מניעים מרכזיים לרצח העם. ראשית, רגש הנקמה שבמשך עשרות שנים הושתק ודוכא, תחת שלטון קולוניאלי אשר העצים והחמיר את הפער המעמדי, תוך רמיסה ממוסדת של כבוד בני ההוטו. לפיכך, תפסו בני ההוטו, שניכוו פעמים חוזרות ונשנות בעבר, ב"הזדמנות" זו, מתוך ראייה מגמתית של "עין תחת עין".

שנית, פקטור הדעה הקדומה בה החזיקו ההוטו כנגד הטוטסי, המושרשת עמוק בקרב מודעות ההוטו עוד מתקופת שלטון גרמניה. עם השנים, פותחה הדעה הקדומה והועצמה לממדים של שנאת האחר, מתוך תפיסת "אפקט המראה” בו האחר מצטייר כאויבך המושבע. לבסוף, אלמנט הפחד המדבק מפני שלטונות ההוטו הוחדר אף הוא למשוואה וגרם לציות עיוור מתוך אינטרס אישי למען שמירה על החיים, שכן חלק מהתעמולה הופנתה גם כאזהרה כלפי בני הוטו אשר יסרבו לציית ולקחת חלק פעיל בטבח.

מניעים נוספים לרצח נראו בתאוות הבצע והחמדנות, שכן תופעת הביזה הייתה דבר שבשגרה באותם מאת ימי רצח העם, עניים רבים ניצלו את מצב החירום לשם טובתם האישית[3].

התכנון והבצועעריכה

רצח העם היה מפעל מתוכנן ומאורגן היטב, אשר בוצע באופן יעיל ושיטתי על ידי אליטות פוליטיות, מנהליות, צבאיות (interahamwe) ואינטלקטואליות מקרב בני ההוטו. אמצעי הלחימה בהם עשו ההוטו שימוש במהלך המלחמה היו פרימיטיביים ופשוטים (ביניהם מצ'טות ורובים) ומרביתם חולקו לכוחות על ידי כוחות השלטון הפורמלי[4]. מרבית מעשי הטבח התבצעו בכפרים המקומיים ובבתים, לעיתים רבות על ידי השכנים עצמם או על ידי כוחות מאורגנים שהוכוונו למקום על ידי אותם שכנים. דוגמה לכך ניתן לראות בטבח בכנסייה הקתולית שבעיירה ניינג'. במהלך חודש אפריל התחבאו בכנסייה זו למעלה מ-1,500 בני טוטסי. בני האינטראהאמווה המקומי עלו על הכנסייה ורמסו אותה בעזרת בולדוזרים, תוך גיבוי מלא וסנכרון עם הרשויות. מקרה דומה אירע בבית הספר הטכנולוגי במוראמבי, שם הובטחה הגנת הצרפתים לטוטסי אשר תרו אחר מקלט. לאחר מספר ימים בהם הצליחו הם להגן על עצמם, על-אף המחסור החמור במים ובחשמל, החליט הכוח הצרפתי לסגת מעמדתו כמגן הטוטסי, ואלו נטבחו על ידי האינטראהמווה המקומי, כאשר כ-45,000 בני טוטסי מצאו את מותם. כיום, מהווה מבנה בית הספר את מוזיאון הג'נוסייד, שכולל תצוגה מזעזעת של גוויותיהם וגולגולותיהם של הנרצחים[5].

תגובות הקהילה הבינלאומית לרצח העםעריכה

עם התגברות האלימות ברואנדה מיהרו מדינות רבות לפנות את אזרחיהן מהבירה קיגאלי ולסגור את שגרירויותיהן. במשך רוב התקופה הורה האו"ם למפקד כוחות האו"ם ברואנדה להתמקד בסיוע לפינוי האזרחים הזרים מהמדינה.

קיים הבדל בין המניעים של ארצות הברית לאי-התערבות לעומת סין ורוסיה. ארצות הברית ניסתה ככל יכולתה להשפיע על מועצת הביטחון של האו"ם כדי שלא יגדירו את הנעשה ברואנדה "רצח עם" מכיוון שהחלטה שכזו הייתה מחייבת אותה לשלוח כוח צבאי לרואנדה. צרפת, סין ורוסיה התנגדו להתערב במה שנתפס כ"עניינים פנימיים" של רואנדה, בעיניהן המתרחש ברואנדה היה תוצאה של מלחמת אזרחים ולא יותר. רק בלגיה ביקשה להרחיב את המנדט של כוח האו"ם ברואנדה, אולם לאחר הרצח של עשרת החיילים הבלגיים שהגנו על ראש ממשלת רואנדה בראשית אפריל, החליטה בלגיה להפסיק את השתתפותה בכוח האו"ם. בעקבות זאת נסוגו הכוחות הבלגיים מבית ספר טכני שבו הסתתרו 2,000 פליטים. לאחר עזיבת החיילים הבלגים, נכנסו אנשי המיליציות לבית הספר וטבחו בפליטים, ובהם מאות ילדים. לאחר ארבעה ימים החליטה מועצת הביטחון של האו"ם לצמצם את כוח האו"ם ברואנדה ל-260 איש מקנדה, גאנה והולנד. כוח האו"ם התרכז באזורים מוגנים יחסית ולזכותו נזקפת הצלתם של כ-20 אלף בני טוטסי.

נציג רואנדה במועצת הביטחון של האו"ם אמר אז שהטענות על רצח עם מוגזמות ושממשלתו עושה ככל יכולתה להפסיק את האלימות. לבסוף, ב-29 באפריל 1994 הודה האו"ם ש"ייתכן שברואנדה בוצעו מעשים של רצח עם". על פי הערכות של הצלב האדום, כ-500 אלף רואנדים כבר נרצחו עד אז. האו"ם הסכים לשלוח לרואנדה 5,500 חיילים, רובם ממדינות אפריקה. אולם הצבת הכוחות התעכבה בגלל ויכוחים על מימונם. כך למשל, ארצות הברית דרשה שהאו"ם יממן את הטסתם של נגמ"שים לרואנדה.

ב-22 ביוני 1994, לנוכח העובדה שכוח האו"ם טרם הוצב ברואנדה, התירה מועצת הביטחון של האו"ם לצרפת להנחית כוחות בעיר גומא שבשטח זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) לצורך סיוע הומניטרי. הכוחות הצרפתיים התפרסו בדרום-מערב רואנדה והצליחו להפסיק את האלימות שם, אולם במקרים רבים הגיעו הכוחות רק לאחר שבני הטוטסי כבר נרצחו או גורשו, ואף גרוע מכך: ידוע על מקרים אבסורדיים של רוצחים מהמיליציות שהגיעו לגומא במסווה של פליטים, קיבלו סיוע נדיב מארגוני הסיוע, וחזרו לרואנדה עם אספקה להמשיך לרצוח.

העיר גומא הפכה למחנה פליטים אדיר ממדים. תוך כמה שבועות, אוכלוסייתה, שמנתה כ-50,000 תושבים במקור, גדלה פי 20 למיליון, וזהו גם האומדן המשוער של התושבים נכון ל-2022.

בשנת 2008, התפרסם דוח של ועדת חקירה רואנדית ממלכתית, המאשים את צרפת בסיוע לוגיסטי, צבאי ודיפלומטי למבצעי רצח העם וכלל המלצה להעמדה לדין של 33 בעלי תפקידים בכירים בצבא ובממשל הצרפתיים, בהם ראש הממשלה דומיניק דה וילפן[6]. בפברואר 2010 נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ביקר ברואנדה, ביקור ראשון של נשיא צרפתי לאחר שנים רבות. בביקור הצהיר ש"טעויותינו תרמו לרצח העם", עם זאת, סרקוזי נמנע מלהתנצל על התנהגות צרפת באותה תקופה[7]. בינואר 2012 פורסם דו"ח חקירה בצרפת, על ידי שני חוקרים שופטים, נועד לשחזר את הנסיבות שבהן הופל המטוס של נשיא רואנדה, ז'ובנל הבריאמנה, ב-6 באפריל 1994. מסקנות החקירה הראשונה שקיימה צרפת בנסיבות האירוע ב-1998, ייחסו עד כה את ההתקפה למורדים מהחזית הפטריוטית של רואנדה (FPR), תנועה חמושה של בני טוטסי בהנהגתו של פול קגאמה, נשיאה המכהן של רואנדה. בעקבות המסקנות הוצאו ב-2006 בצרפת תשעה צווי מעצר נגד מקורביו. ואולם החקירה החדשה בפריכה מסקנות אלה וקבעה שהטילים שהפילו את מטוסו של הנשיא נורו ממחנה קנומבה, שהוחזק בשעתו בידי בני הוטו, ולא על ידי בני טוטסי[8].

בדצמבר 2017, פרסמה ממשלת רואנדה דו"ח חקירה נוסף, אשר הוכן על ידי פירמת עורכי דין עצמאית מוושינגטון. בשנת 2021 צרפת ורואנדה פרסמו דוחו"ת שקבעו כי אף שצרפת לא השתתפה באופן ישיר ברצח העם ברואנדה, היא נושאת אחריות משמעותית ביחס אליו, שפקידים בממשל שלה ידעו על הטבח המתוכנן ולא פעלו, וגם טייחו את חלקם ברצח העם[9].

לאחר רצח העםעריכה

 
שינויים דמוגרפיים במספר תושבי רואנדה, באלפי אנשים

עם פרוץ רצח העם חידשה החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF) את מלחמתה נגד הממשלה של בני ההוטו. מנהיג ה-RPF, פול קגאמה, פיקד על כוחות החזית ממדינות שכנות כגון אוגנדה וטנזניה והוביל את כוחותיו לפלישה לרואנדה. המלחמה נמשכה כחודשיים, במקביל לרצח העם שהתחולל אז.

ביולי 1994 הביסו כוחות ה-RPF את שלטון ההוטו ושמו קץ לרצח העם. כשני מיליון בני הוטו נמלטו והפכו לפליטים בבורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר. חלקם ברחו משום שהשתתפו בהשמדה של בני הטוטסי וחששו מפני מעשי נקמה. אלפים מהם מתו במגפות במחנות הפליטים. המלחמה ברואנדה ומשבר הפליטים שבא בעקבותיה הובילו להפרת האיזון הפוליטי והצבאי באזור הגבול עם זאיר ולפרוץ מלחמת קונגו. מאות אלפי פליטים שבו לרואנדה החל מ-1996.

תחת שלטון ה-RPF רואנדה החלה בהעמדה לדין של אלפי נאשמים בהשתתפות ברצח העם, בין השאר במשפטי הגצ'אצ'ה. במקביל, האו"ם הקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה, שמקום מושבו בארושה, שבטנזניה. בבית הדין של האו"ם עמדו לדין בכירים לשעבר בממשלה ובצבא הרואנדי, בעוד שמערכת המשפט ברואנדה העמידה לדין מנהיגים מקומיים וזוטרים. פעולת בית הדין הסתיימה באופן רשמי בשנת 2015.

אשתו של הנשיא הביארימנה, אגאתה הביארימנה, פונתה על ידי הכוחות הצרפתיים זמן קצר לאחר מותו[10]. היא תוארה כבעלת השפעה רבה על בעלה ועל הפוליטיקה ברואנדה בכלל והייתה בעלת עמדה גזענית אנטי-טוטסי אף יותר מבעלה[10]. היא הואשמה על ידי שרת המשפטים הרואנדית, תרסיסיס קרוגאראמה, בשותפות לרצח העם וסורבה למקלט בצרפת על סמך עדויות לשותפותה ברצח. היא נעצרה במרץ 2010 באזור פריז על ידי משטרת פריז[11]. בספטמבר 2011 דחה בית משפט בצרפת את בקשתה של רואנדה להסגירה לידיה את אגאתה הביארימנה.

מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדהעריכה

מדינת ישראל מכרה באופן רשמי נשק לרואנדה, זמן קצר לפני רצח העם. באוקטובר 1993, כחצי שנה לפני תחילת הטבח הוציא משרד הביטחון היתר יצוא לסוחרי נשק ישראלים. ההיתר ניתן באישור משרד החוץ, בטענה שהתחמושת נמכרת לצבא של ממשלה חוקית שנאבקה נגד תנועת המחתרת חזית השחרור הרואנדית. משלוחי נשק המשיכו ויצאו מישראל גם במהלך הטבח, עברו דרך אלבניה וגומא שבזאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ומשם לרואנדה. חלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם על העברת נשק לרואנדה בין מאי 1994 לאוגוסט 1995. בנוסף, על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר השכנה לפני המלחמה[12]. דיווח ראשון על משלוח מטעני נשק מישראל לרואנדה, בזמן הטבח, פרסם העיתון "פייננשל טיימס" בנובמבר 1996, משלוח שכלל נשק קל, מרגמות, רימונים, מוקשים וציוד צבאי אחר, שנשלח לרואנדה תוך הפרה מפורשת של אמברגו שהטיל האו"ם במאי 1994[13]. בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, "The Arms Fixers", מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות[14].

ההיסטוריון יאיר אורון וערוך הדין איתי מק ניהלו מאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, במטרה לחשוף רשמית את סחר הנשק עם רואנדה. בינואר 2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה שהמסמכים הרלוונטיים אותרו[15]. השניים עתרו לבית המשפט העליון נגד ההחלטה, שבאפריל 2016 קבע שוב שמסמכים של משרד הביטחון, המעידים על שיתוף הפעולה עם רצח העם שבוצע ברואנדה, לא יחשפו מחשש לפגיעה בביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה[16]. ביוני 2016 חשפה פרקליטות המדינה מידע נוסף על הסחר בנשק עם רואנדה. לטענתה, ישראל עצרה את הייצוא הביטחוני לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם ב-1994, ונוכח עצירת הייצוא אין הצדקה לפתוח בחקירה פלילית נגד ישראלי כלשהו בחשד למעורבות ברצח העם[17].

באפריל 2019, נחשפו מסמכים של משרד החוץ, מהם עולה שכבר בשנות ה-60 מדינת ישראל הייתה מודעת למעשי טבח במיעוט הטוטסי, העלימה עין, והמשיכה בקשרים עם המשטר במדינה, כולל סיוע צבאי[18].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Roméo Dallaire, "Shake Hands with the Devil: The Failure of Humanity in Rwanda", Knopf, 2003
  • Samantha Power, "a Problem from Hell", America and the Age of Genocide, NY, 2002

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רצח העם ברואנדה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אביבה אבירם, מיליון קורבנות, בין אפריל ליולי, באתר הארץ, 24 במרץ 2002
  2. ^ מכתב האזהרה של מפקד כוחות האו"ם
  3. ^ Uvin, 1999, 253-271
  4. ^ Newberry, 1995, 12-17
  5. ^ Jones, 2006, pages 238-244
  6. ^ סוכנויות הידיעות, רואנדה: צרפת מעורבת ברצח העם ב-94, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2008
  7. ^ לה מונד, רויטרס, צרפת מודה: טעויותינו תרמו לרצח העם ברואנדה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2010
  8. ^ לה מונד, דו"ח: בני ההוטו הפילו את מטוס נשיא רואנדה ב-1994, באתר הארץ, 12 בינואר 2012
  9. ^   הניו יורק טיימס, דו"ח: צרפת לא עשתה דבר כדי לעצור את רצח העם ברואנדה ב-1994, באתר הארץ, 20 באפריל 2021
  10. ^ 1 2 אביבה אבירם, "בכל מקום תפגשו הוטו. הוא חייב לרצוח אתכם. זו עבודתו", באתר הארץ, 3 באפריל 2004
  11. ^ דנה הרמן, 3 נאשמים בפשעי מלחמה ברואנדה וביוגוסלוויה לשעבר נעצרו באירופה, באתר הארץ, 3 במרץ 2010
  12. ^ שרה ליבוביץ'-דר, מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדה נחשפת, באתר nrg‏, 23 ביוני 2012
  13. ^ רן דגוני, וושינגטון, ‏קשר ישראלי לנשק ברואנדה?, באתר גלובס, 20 בנובמבר 1996
  14. ^ עידן לנדו, רואנדה והנשק הישראלי: קשר השתיקה, באתר "לא למות טיפש", 15 במרץ 2015
  15. ^   אורי משגב, ביהמ"ש דחה עתירה שביקשה לחשוף תיעוד לייצוא נשק מישראל לרואנדה בעת רצח העם, באתר הארץ, 2 בינואר 2015
  16. ^ ג'ון בראון, סירוב המדינה לחשוף את הקשר עם רוצחי עמים הוא זילות השואה, באתר "שיחה מקומית", 5 במאי 2016
  17. ^   גילי כהן, ישראל עצרה את הייצוא הביטחוני לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם ב-1994, באתר הארץ, 8 ביוני 2016
  18. ^ איתי מק, מסמכים חושפים: ישראל ידעה שרואנדה טובחת בטוטסי ותמכה בה, באתר "שיחה מקומית", 24 באפריל 2019