חוק הדיינים

חוק הדיינים, תשט"ו-1955 מסדיר את מינוים וכהונתם של דיינים בבתי דין רבניים בישראל, ואת עבודתם של בתי הדין הרבניים. החוק אושר בכנסת השנייה ב-16 במאי 1955, ומאז תוקן 29 פעמים.

חוק הדיינים, תשט"ו-1955
Emblem of Israel.svg
תאריך לועזי 16 במאי 1955
תאריך עברי כ"ד באייר תשט"ו
כנסת הכנסת השנייה
חוברת פרסום ספר החוקים 179, עמ' 68
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה תחילה משרד המשפטים ומשנת 2015 - המשרד לשירותי דת
מס' תיקונים 29
נוסח מלא הנוסח המלא

הוראות החוקעריכה

כהונת דייניםעריכה

שני הרבנים הראשיים לישראל הם דיינים מתוקף תפקידם. דיינים נוספים מתמנים על ידי נשיא המדינה לפי הצעת הוועדה לבחירת דיינים המובאת לפניו.

חברי הוועדה לבחירת דיינים:

לפחות אחד מנציגי הממשלה בוועדה, לפחות אחד מנציגי הכנסת בוועדה ולפחות אחד מנציגי לשכת עורכי הדין בוועדה יהיו נשים. הוועדה תוכל לפעול בהרכב חסר, כל עוד מספר חבריה לא פחת משישה ובהם שני הרבנים הראשיים לישראל.

לדיין ימונה רק מי שהוא אזרח ישראל. מי שבידו אזרחות נוספת נדרש לפעול לביטולה. לא ימונה מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. כללים נוספים להסמכת דיינים נקבעות בתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), תשט"ו-1955.[1] מי שנתמנה לדיין חייב, בטרם ישב בדין, להצהיר בפני נשיא המדינה ובמעמד הרבנים הראשיים לישראל, הצהרה זו: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל, לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

כהונת דיין תתחיל ביום שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה:

(1) בצאתו לקיצבה;
(2) בהתפטרותו;
(3) בהיבחרו או במינויו לאחד התפקידים שנושאיהם מנועים מלהיות מועמדים לכנסת;
(4) על-פי החלטת הוועדה לבחירת דיינים;
(5) על-פי החלטת בית הדין המשמעתי.

בהתאם לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, נציב תלונות הציבור על שופטים מוסמך לדון גם בתלונות על דיינים.

סדרי הדין בבתי הדין הרבנייםעריכה

נשיא בית הדין הרבני הגדול יהיה הרב הראשי לישראל. בית הדין הרבני הגדול דן בהרכב של שלושה דיינים, אך בעניינים מסוימים די בדיין יחיד. גם בית דין רבני אזורי ידון בשלושה, אך בעניינים מסוימים (שנקבעו בתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן-1990[2]) די בדיין יחיד.

פסק דין של בית דין רבני אזורי ניתן לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול. החלטה אחרת של בית דין רבני אזורי ניתנת לערעור לפני בית הדין הרבני הגדול, אם ניתנה רשות לכך מאת דיין של בית הדין הרבני הגדול.

דיין לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

היסטוריה חקיקתיתעריכה

פעולתם של בתי דין רבניים ומינוי דיינים להם הוסדרה בתקופת המנדט בדבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י). בעקבות הקמת מדינת ישראל עלה הצורך להסדיר זאת בחקיקה, ולשם כך נחקק חוק הדיינים. הצעת חוק הדיינים[3] הוגשה לכנסת השנייה על ידי הממשלה ואושרה ב-16 במאי 1955.[4]

מאז חקיקתו ועד ליולי 2021 תוקן החוק 29 פעמים. בתיקון מס' 23 לחוק נקבעו הסמכות לקבוע כללי אתיקה לדיינים והקמתה של ועדת אתיקה.[5]

תיקון מס' 26 לחוק בא לשלב נשים בוועדה לבחירת דיינים: נקבע שבין חברי הוועדה תהיה טוענת רבנית, ולפחות אחד מנציגי הממשלה בוועדה, לפחות אחד מנציגי הכנסת בוועדה ולפחות אחד מנציגי לשכת עורכי הדין בוועדה יהיו נשים.[6] דברי ההסבר להצעת החוק נימקו זאת: "אף שהנשים הן כ־60% מהציבור שנזקק לשירותי בתי הדין הרבניים, הדיינים כולם הם גברים, ועל כן יש חשיבות גדולה לכך שלכל הפחות בוועדה יינתן להן ייצוג הולם."[7] עם זאת, עם מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים, מינוי שהפך אותה אוטומטית ליושבת ראש הוועדה, החליטה הממשלה על העברת תפקיד זה לשר האנרגיה, יובל שטייניץ,[8] ושקד מונתה לחברה בוועדה.[9] יתר סמכויות שר המשפטים לפי חוק זה הועברו לשר לשירותי דת[8] בהמשך הועבר גם תפקיד יושב ראש הוועדה לשר לשירותי דת[10].

בתיקון מס' 29 לחוק הוגדל מספר חברי הוועדה לבחירת דיינים מ-11 ל-13 (מספר השרים בוועדה הוגדל משניים לשלושה, ומספר הטוענות הרבניות הוגדל מאחת לשתיים).[11]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה