חוק האזרחות (ישראל)

חוק האזרחות, תשי"ב–1952 קובע מהם התנאים לקבלת מעמד האזרחות במדינת ישראל.

חוק האזרחות

פרטי החוק
מדינה	ישראל
תאריך חקיקה	8 באפריל 1952
תאריך חקיקה עברי	י"ג בניסן תשי"ב
גוף מחוקק	הכנסת השנייה
תומכים	43
מתנגדים	17
חוברת פרסום	ספר החוקים 95, עמ' 146
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד הפנים
מספר תיקונים	13
נוסח מלא	הנוסח המלא

ישראל מעניקה את הזכות לאזרחות לפי שיטת דין הדם, כלומר האזרחות עוברת בירושה מהורים לילדיהם, בלי קשר למקום הלידה, ובדרכים אחדות של התאזרחות. עילות מסוימות מאפשרות שלילה של אזרחות. הצעת החוק הוגשה לראשונה לאישור הכנסת ב-27 ביוני 1950 אך שונתה לאחר סדרה של דיונים שהתקיימו בכנסת בשנים 1951–1952 עד לאישור חוק האזרחות תשי״ב, ב-1 באפריל 1952.

זכויות וחובות אזרחיות

זכויות אזרחיות

1. זכויות פוליטיות: הזכות לבחור (החל מגיל 18) ולהיבחר לכנסת (החל מגיל 21). זכות זו מוענקת רק למי שהוא אזרח וגם תושב קבע בישראל.
2. הזכות לקבל דרכון ישראלי ולעשות בו שימוש חוקי.
3. הזכות לצאת מהמדינה ולחזור אליה בכל עת (זכות זו מוגבלת לפעמים בצווים מיוחדים).

זכויות וחובות נוספות, כגון זכות עבודה בישראל, הקלות והחמרות בתשלום מיסים, חובת תשלום דמי ביטוח לאומי והזכות לקבל קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, זכות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות ועוד, ניתנות לכל מי שהוא תושב קבע בישראל, גם אם אינו אזרח. תושב קבע עלול לאבד את מעמדו אם הוא מעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל, בניגוד לאזרח שיכול לחזור ולשבת בגבולות המדינה בכל עת.

חובות אזרחיות

כמעט כל החובות האזרחיות מוטלות באופן שווה על כל תושבי הקבע במדינת ישראל, בין אם הם אזרחים ובין אם לא.

חובה המוטלת על אזרחים בלבד היא הצגת דרכון ישראלי, או תעודת מעבר ישראלית, בכל כניסה לישראל ויציאה ממנה (תושב קבע שאינו אזרח ממילא אינו מחזיק בדרכון ישראלי).

אזרח ישראלי חייב להימנע מסיוע לארגון או מדינה המוגדרים כאויבי מדינת ישראל, שיתוף פעולה כזה הוא אחת העילות לשלילת האזרחות, לפי החלטת בית המשפט המנהלי לבקשת שר הפנים, בנוסף להיותו עבירה פלילית.

שירות בצה"ל הוא חובה המוטלת על כלל תושבי הקבע (למעט חריגים, בהם ערבים, רוב תלמידי הישיבות, נשים דתיות ועוד), אולם מקפידים יותר על שירותם של אזרחים.

זכאות לאזרחות ישראלית

חוק האזרחות קובע שישה מסלולים לקבלת אזרחות ישראלית:

מכוח שבות

חוק השבות קובע שכל יהודי זכאי לעלות לישראל (סעיף 1), כשהעלייה תהיה על-פי אשרת עולה, ההופכת באופן אוטומטי-כמעט לאזרחות ישראלית, כמבואר בסעיף 2 לחוק האזרחות. בשנת 1970 הורחב חוק השבות, ונקבע שגם בן זוגו של יהודי או צאצא של יהודי (עד דור שלישי) יהנו מחוק השבות, ובהתאם – מאזרחות ישראלית. בשנת 1999 פסק בג"ץ כי בן משפחה לא יהודי של יהודי אזרח ישראל (כל עוד אינו בנו או נכדו) אינו זכאי שבות.

המחוקק בחר ליצור הבחנה ברורה בין חוק השבות, שמעניק את הזכות להגר (לעלות) למדינה וכן מעניק אשרת עולה, לבין חוק האזרחות, שמעניק אזרחות ישראלית, בהתבסס על אשרת עולה. במילים אחרות, אין חוק השבות לבדו מעניק אזרחות ישראלית. עם זאת, בפועל, מדינת ישראל מעניקה אזרחות לכל מי שעלה לישראל על-פי חוק השבות, אלא אם הוא אינו מעוניין בכך.

יש הבדל בין אזרח ישראל שחי בחוץ-לארץ לבין אדם ממוצא יהודי שזכאי לעלות לארץ לפי חוק השבות. אדם ממוצא יהודי צריך להגיש בקשה לעלות ארצה, בקשה שמאושרת אם הוא אכן זכאי לכך, אך עשויה להידחות במקרים נדירים (אם יש לאדם עבר פלילי או אם הוא חולה במחלה מידבקת ומסוכנת). אזרח ישראל יכול להיכנס לישראל בכל עת ללא הגבלה (למעט מס מיוחד שעליו לשלם, אם לא הקפיד להסדיר את תשלומי המיסים בעת היעדרותו). מלבד זאת, אזרח ישראל רשאי להשתמש בדרכון ישראלי במסעותיו בחוץ-לארץ (דבר המעניק הקלות משמעותיות בכניסה למדינות רבות בעולם). זכאי לפי חוק השבות אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי כל עוד לא אושרה בקשתו לאזרחות.

מכוח ישיבה בישראל

סעיף זה מיועד ללא-יהודים (ערבים, דרוזים, בדואים ועוד) שהיו נתיני המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וישבו בתחומי מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות. לפי סעיף זה ניתנה להם אזרחות ישראלית מלאה. על מנת לקבוע אילו אנשים זכאים לאזרחות מכוח סעיף זה, ערכה המדינה בשנת 1949 מפקד אוכלוסין (רישום התושבים תש"ט). במרשם נתגלו בעיות, ולכן נערך מפקד אוכלוסין נוסף בשנות ה-80, והחוק הורחב כך שיכלול גם את אלו שלא נרשמו במפקד האוכלוסין מ-1949. חוק האזרחות אינו רטרואקטיבי, כלומר מי שהפסיק להיות תושב הארץ לפני אישור החוק אינו זכאי לאזרחות, בפסיקה נקבע כי עיקרון זה נכון גם לגבי מי שנפטר לפני חקיקת החוק. ההנמקה היא מתוך המשפט העברי "כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות" ומן הסתם גם חופשי מן החוקים, ואין חוק שיוכל להעניק מעמד אזרחות לאדם מת.

מכוח לידה

אדם שהוריו – שניהם או אחד מהם – ישראלים, זכאי לאזרחות ישראלית, ללא קשר למקום לידתו. פעמים רבות אדם שהוא אזרח זר ואחד מהוריו היה ישראלי, נחשב לאזרח ישראלי בלי ידיעתו. הדבר מעורר בעיות בעת כניסתו לישראל, כיוון שאזרח ישראלי חייב להציג דרכון ישראלי בכניסתו למדינה, וכיוון שעליו להסדיר את שירותו הצבאי.

גם על מי שאומץ על ידי בני זוג שלפחות אחד מהם ישראלי חלות הוראות דומות.

מכוח לידה וישיבה בארץ

סעיף זה הוא סעיף ספציפי, שבא לפתור בעיה מיוחדת של תושבי ישראל שנולדו לאחר קום המדינה, והם חסרי אזרחות כלשהי. כדי לקבל אזרחות מכוח סעיף זה, על המבקש לעמוד במספר תנאים, כפי שנקבע בחוק:

"מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא הייתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21, ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו".

מכוח התאזרחות

אדם המעוניין להפוך לאזרח ישראלי, אך אינו זכאי לכך לפי אף אחד מהקריטריונים, יכול לפנות למשרד הפנים ולבקש אזרחות, אך קודם לכן עליו לעמוד במספר תנאים:

1. נמצא בישראל.
2. היה בישראל במשך שלוש שנים מתוך תקופה של חמש שנים שקדמה להגשת הבקשה.
3. זכאי לתושבות קבע.
4. השתקע בישראל, או שיש בדעתו להשתקע.
5. יודע ידיעת-מה את השפה העברית.
6. ויתר על אזרחותו הקודמת, או הוכיח שיחדל להיות אזרח חוץ לכשיהיה אזרח ישראלי.

הערות:

• "ישראל" בחוק זה ובחוקים רבים אחרים נחשבת השטח שבריבונות אזרחית ישראלית.^{[דרושה הבהרה]}
• גם אם האדם המבקש עומד בכל התנאים הללו, עדיין הענקת האזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. מדיניות משרד הפנים היא לסרב לבקשת אזרחות על-פי סעיף זה, מתוך מטרה לשמור על רוב יהודי בישראל.
• הוראות אחרות בחוק קובעות פטור מחלק מתנאים אלה, למשל, למי ששירת שירות סדיר בצה"ל. בנוסף, במקרה של בני זוג נשואים, נדרש רק אחד מבני הזוג לקיים את התנאים (או לקבל פטור מהם).

מכוח הענקה

לשר הפנים נתונה הסמכות להעניק אזרחות ישראלית לאנשים שהמדינה חפצה ביקרם, כגון חסידי אומות העולם, הדרוזים שלחמו לצד "ההגנה" במלחמת העצמאות, אנשי מדע, רוח, ספורט ועוד. סעיף זה מתייחס בעיקר ללא-יהודים, שלא יכולים לקבל אזרחות מכוח סעיף אחר. שר הפנים אלי ישי, לדוגמה, העניק אזרחות מכוח סעיף זה לסנדרה סמואל, אזרחית הודו שהצילה את מוישי הולצברג בן השנתיים במתקפת הטרור במומבאי.

על פי אמנות בין-לאומיות המבטיחות את חופש הנישואים ואיחוד משפחות – על מדינת ישראל לפעול כדי להסדיר את מעמדם של זרים הנישאים לישראלים. כשמדובר ביהודים בעלי אזרחות זרה, מחילים עליהם ממילא את חוק השבות. כשמדובר בלא-יהודים, עליהם להסדיר את מעמדם במסגרת ההליך המדורג. עם זאת חוק מיוחד אוסר הענקת אזרחות לאזרחי מדינת אויב שנישאו לאזרחי ישראל.

על כל המבקש לקבל אזרחות ישראלית להצהיר נאמנות על פי הנוסח:

אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל.

ביטול אזרחות ישראלית

ישנם מקרים שבהם יכולה המדינה ליזום ביטול אזרחותו של אזרח ישראל. סעיף 11 לחוק האזרחות, כפי שתוקן באוגוסט 2008, קובע שתי נסיבות לביטול האזרחות ביוזמת המדינה:

• האזרחות ניתנה על יסוד פרטים כוזבים, דהיינו על סמך מסמכים מזויפים שהקנו לו זכאות לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות או על יסוד נישואים פיקטיביים לאזרח ישראלי או לזכאי שבות. בג"ץ קבע שהסתרת העובדה שמקבל אזרחות ישראלית על סמך נישואים עם בת זוג ישראלית לא ניהל משק בית משותף עם בת זוגו בתקופה שלפני קבלת האזרחות היא עילה סבירה לביטול האזרחות.
• האזרח עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינה. התיקון לחוק הגדיר "הפרת אמונים למדינת ישראל" כמעשה טרור לפי חוק איסור מימון טרור, או מעשה בגידה או ריגול חמור לפי סעיפים מסוימים בחוק העונשין, או רכישת אזרחות או זכות לישיבת קבע במדינת אויב (נכון לשנת 2018 הוכרזו מדינות אלה כמדינות אויב: איראן, אפגניסטן, לבנון, לוב, סוריה, עיראק, פקיסטן ותימן, וכן רצועת עזה). לפי התיקון, לא ניתן לבטל את האזרחות במקרה זה אם עקב כך האזרח יישאר חסר אזרחות אחרת, ואם הוא יישאר חסר אזרחות – אז יינתן לו רישיון לישיבה בישראל; אך נקבעה חזקה לפיה מי שיושב דרך קבע מחוץ לישראל, לא יישאר חסר כל אזרחות. דוגמה: באוגוסט 2017 בוטלה אזרחותו של תושב אום אל-פחם שביצע פיגוע דריסה.

עד התיקון לחוק, הסמכות לשלילת אזרחות הייתה בידי שר הפנים. החל מאוגוסט 2008 חל תיקון לחוק המקציב את הזמן בו שר הפנים יכול לשלול אזרחות בגלל מתן פרטים כוזבים לשלוש שנים, ולאחר מכן שלילת האזרחות היא בסמכות בית משפט לעניינים מינהליים, לפי בקשת שר הפנים באישור היועץ המשפטי לממשלה. הליך זה חל גם על כל בקשה לביטול אזרחות בגלל הפרת אמונים למדינה.

חוק גירוש מחבלים: בפברואר 2023 ניתנה סמכות לשר הפנים לבקש מבית המשפט לבטל אזרחות ישראלית למי שהורשע במעשה טרור והוא או מי מטעמו ובידיעתו קיבל מהרשות הפלסטינית, במישרין או בעקיפין, שכר או תגמול בעד הפרת האמונים למדינת ישראל. מחבל שנשללה אזרחותו יגורש, בתום ריצוי מאסרו, לשטחי הרשות הפלסטינית.

אזרח ישראלי, המעוניין לוותר על אזרחותו, יכול לפנות לשר הפנים בכתב ולבקש זאת, אולם ההחלטה הסופית בעניין היא של שר הפנים, והוא רשאי לסרב לבקשה, לפי שיקול דעתו. מדיניות משרד הפנים מקשה על המבקשים לוותר על אזרחותם, ודורשת מהם, בין היתר, להוכיח שהם חיים זמן רב מחוץ למדינת ישראל.

בין השנים 1980–2008 קבע החוק שאזרח ישראלי היוצא מישראל שלא כדין למדינת אויב, או רוכש את אזרחותה, יראוהו כמי שוויתר על אזרחותו הישראלית, והיא תתבטל מיום צאתו את ישראל. ישראלים שבקשו להגר למדינת אויב, נדרשו לוותר על אזרחותם הישראלית.

במרץ 2011 אישרה הכנסת תיקון נוסף לחוק האזרחות. התיקון מוסיף אפשרות של ביטול אזרחות מטעמי הפרת אמונים למדינה כעונש בהליך פלילי על מעשה טרור לפי חוק איסור מימון טרור, או מעשה בגידה או ריגול לפי סעיפים מסוימים בחוק העונשין (אותם סעיפים המאפשרים הגשת בקשה לבית משפט לעניינים מינהליים, בתוספת מספר סעיפים נוספים), וזאת לפי בקשת שר הפנים באישור היועץ המשפטי לממשלה, שתוגש לבית המשפט הדן בעבירה. הסייגים על שלילת אזרחותו של אדם שיישאר בשל כך חסר אזרחות חלים גם במקרה זה.

אזרחות כפולה

חוק האזרחות קובע כי לעניין חוקי מדינת ישראל רואים אזרח ישראל שהוא גם אזרח חוץ כאזרח ישראל. פירוש הדבר הוא, כי אזרח ישראלי רשאי להיות בעל אזרחות אחת נוספת או יותר (אזרחות כפולה), וכי הוא יחשב כאזרח ישראל לכל דבר ועניין, וכאזרח ישראלי בלבד, ככל שלאזרחות הישראלית קיימת נַפְקוּת (רלוונטיוּת) מבחינת החוק הישראלי.

כך לדוגמה, אזרח ישראל שהוא גם אזרח חוץ נחשב כאזרח ישראל לצורך חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו–1986, והוא חייב בשירות בצה"ל בכפוף להוראות אותו חוק; הוא נחשב כאזרח ישראל לעניין אחריות פלילית של אזרחים ישראלים על פי חוק העונשין, תשל"ז–1977; והוא נחשב כאזרח ישראל לצורך דיני המעמד האישי, כמו לעניין סמכות השיפוט של בתי דין רבניים בענייני נישואים וגירושים, לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים), תשי"ג–1953.

גם לעניין כניסה לישראל, שהייה בה ועבודה במדינה, אזרח ישראלי שהוא גם אזרח חוץ נחשב כאזרח ישראל לכל דבר ועניין. לפיכך, הוא רשאי להיכנס לישראל ללא צורך באשרה, לשהות בה לפי ראות עיניו, לעסוק בכל מקצוע או משלח יד ולעבוד אצל כל מעסיק.

חריג להיתר החזקת אזרחות כפולה נקבע בסעיף 16א לחוק יסוד: הכנסת, לפיו חבר הכנסת אינו רשאי להצהיר אמונים אלא אם פעל להסרת אזרחותו הנוספת, אם הדבר אפשרי לפי חוקי אותה מדינה. וכן נקבע בסעיף 6(ד) לחוק יסוד: הממשלה לעניין שר.

ראו גם

• חוק השבות
• חוק האזרחות והכניסה לישראל
• חוק גירוש מחבלים
• הליך מדורג (התאזרחות)
• עתירה מנהלית 27315-08-11 פלונית ואחרים נ' משרד הפנים

לקריאה נוספת

• אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך ב: רשויות השלטון ואזרחות, פרק 21 – רכישת אזרחות ואיבודה

קישורים חיצוניים

• חוק האזרחות, תשי"ב–1952, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• היסטוריית החקיקה של חוק האזרחות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• אזרחות ותושבות, באתר האגודה לזכויות האזרח
• אפרת רחף ומרדכי קרמניצר, אף על פי שחטא – ישראלי הוא? שלילת אזרחות בגין הפרת אמונים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2008
• קבלת אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות – מידע מקיף
• עמרי בן-צבי, 1952 – "מוזר שיש לנו מדינה ואין לנו אזרחים": חוק האזרחות, התשי"ב–1952, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 11 בפברואר 2019
• נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", חוק האזרחות, כרך ראשון, בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט–1988), עמ' 210–212, באתר "דעת".

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.