פתיחת התפריט הראשי

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996 הוא החוק המסדיר את נושאי המעצר והעיכוב של חשודים במדינת ישראל.

תוכן עניינים

הגורמים לחקיקת החוקעריכה

טרם חקיקת החוק, הוסדר נושא המעצרים והעיכובים ב"פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ״ט–1969". החוק חוקק בשל לחץ שהופעל מכיוונים שונים, בראשם המהפכה החוקתית, שהיווה תהליך חברתי-משפטי ושניתן לראות כדגלה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה והרוח שנפח במערכת המשפט הישראלית דחפו לפסקי דין בנושא המעצרים, שהבולטים בהם היו פסקי הדין בנושא עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל[1]. שני פסקי הדין כוללים דיון משפטי וחברתי על הצורך של החברה להשתמש באמצעי של המעצר בכלל, ובהשפעה של חוק היסוד על צורך זה בפרט. פסק הדין קובע כי: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים, ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה. לדעת השופט חשין, יש לפרש חקיקה קודמת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בהשראת חוק היסוד."

לבד מבתי המשפט, עסקו קודם לשינוי החוק גורמים נוספים לא מעטים בדיני המעצר ובבעייתיות יישומם: כתבות ומאמרים בעיתונות, דו"ח מבקרת המדינה לשנת 1995 והמלצות הוועדה בראשות השופט דב לוין.

בנוסף, נוצר צורך ביצירת חוק ישראלי ברור ונהיר, שכן פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ״ט–1969, בהיותה "פקודה" הייתה למעשה מורשת מנדטורית מתורגמת, אשר חלק מסעיפיה היה ארכאי ולא תמיד ברור. הפסיקה הענפה שנוצרה משך כמעט יובל שנים, יצרה דוגמה ישראלית לחקיקה שיפוטית, שיצקה משמעות מובנת ללשון הפקודה, תוך שהיא נדרשת לא אחת למקור האנגלי ולמשפט האנגלי המקובל[2] וחקיקה שיפוטית זו נוצקה והובנתה לחוק.

עקרונות שהתחדשו בחוקעריכה

העיכובעריכה

  • החוק נתן העדפה ברורה לשימוש בסמכות העיכוב, טרם פנייה לסמכות המעצר.
  • הוקנתה סמכות חיפוש ותפיסה כנלווית לסמכות העיכוב.
  • משך העיכוב נתחם בזמן קצוב.
  • סמכות זו, שקודם לחוק הייתה מסורה לשוטר בלבד, ניתנה במצבים מסוימים גם לאדם פרטי.
  • הוענקה סמכות הדומה לזו הנהוגה במשטרת ניו יורק[3], כששילוב סמכות העיכוב והחיפוש (Stop-and-frisk in New York City) משמש כאמצעי למניעת עבירות טרם התרחשותן, ולא רק גילוין לאחר שכבר נעברו.

מעצר לפני הבאה בפני שופטעריכה

  • נקבעו עילות מעצר ונוהלי ביצוע מעצר ברורים ומפורטים מכפי שהיו טרם חקיקת החוק.
  • השינוי הבולט ביותר בחוק על פני הפקודה שקדמה לו, הוא קיצור זמן החזקת עצור במעצר מ-48 שעות ל-24 שעות[4].

מעצר בבית המשפטעריכה

  • החוק קבע מסמרות באשר לשיקולי בתי המשפט בדיוני הארכת מעצר, כשהועדפה באופן בולט עשיית שימוש בחלופות מעצר, כגון מעצר בית, על פני מעצר בבתי מעצר.
  • נקבעו תקופות מקסימום להחזקה במעצר לפני הגשת כתב אישום.

לקריאה נוספתעריכה

  • משרד המשפטים, דו"ח הצוות לבדיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (דו"ח ועדת נאוה בן אור) תשנ"ו - 1996

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355; דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589
  2. ^ לדוגמה: המ' 44/72 ציון שמשי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 654; בג"ץ 465/75 יצחק דגני נגד שר המשטרה, פ"ד ל (1) 337
  3. ^ Eliot Spitzer, The New York City Police Department's "Stop & Frisk" Practices: A Report to the People of the State of New York From The Office Of The Attorney General, Attorney General of the State of New York, Civil Rights Bureau, December 1, 1999, New York, New York
  4. ^ במקור חייב המחוקק האנגלי להביא חשוד בפני שופט תוך 24 שעות או "במהירות האפשרית" ראו: דוד ליבאי, מעצר ושחרור בתחנת המשטרה, בתוך: שלמה שוהם (עורך), "קרימינולוגיה, משפט פלילי ומשטרה", רבעון, כרך א' מס' 4, עמ' 359