פתיחת התפריט הראשי

חזקת קרקעות

חזקת קרקעות או חזקת שלוש שנים היא חזקה משפטית משורת החזקות במשפט העברי, העומדת למי שהחזיק במקרקעין במשך שלוש שנים רצופות.

החזקה מספיקה על מנת לבסס את הטענה שהנכס ניתן כדין למחזיק, גם בלא הצגת חוזה מכירה מאת הבעלים הקודמים, ונותנת למחזיק בה חזקת ממון, ואז תקף הכלל המוציא מחברו עליו הראיה, המעניק לו עדיפות משפטית, כך שגם אם אדם הביא ראיה שהוא היה בעליה של הקרקע לפני שלוש שנים, אם טוען השני כי הוא קנה ממנו את הקרקע בכסף, הוא נחשב כאמין כל עוד אין הוכחה נגדית.

חזקת הקרקעות גוברת על חזקת מרא קמא, כך שבעלי הקרקע הקודמים אינם יכולים להתכחש למכירה ולתבוע את הנכס חזרה.

טעמהעריכה

שיטת רבי ישמעאלעריכה

לפי שיטת רבי ישמעאל, המקור לחזקה זו, הוא מחזקת שור המועד, בה אומרת התורה כי שור שנגח שלוש פעמים, הוא יוצא בכך מחזקת תם לחזקת מועד, כך גם, אדם המחזיק בקרקע שלוש שנים, יוצאת הקרקע מחזקת בעליה הראשונים לחזקת המחזיק.

הסבר זה מתאים רק לפי שיטת רבי ישמעאל עצמו, שלחזקת קרקעות אין נדרשות שלוש שנים, אלא עיקרה היא אכילת שלוש פעמים את פירות הקרקע, ולכן קרקע המצמיחה פירות שלוש פעמים בשנה, ניתן להחזיק בה על ידי אכילת פירותיה במשך שנה אחת. אך לפי חכמים, החולקים על פירוש זה, אין הסבר זה נכון[1].

שיטת חכמיםעריכה

רבא מנמק את החזקה בכך שעד שלוש שנים, מוחל אדם על כך שאדם זר משתמש בשדהו, ועל כן לא ניתן להסיק שהקרקע אינה שלו מכך שהוא לא מחה בזר המשתכן בה, אך על כך הקשה אביי שלפי זה, כאשר אדם מוחה בחברו לאחר שנתיים למשל, והשדה חוזר לבעלים הראשונים, אין עליו להחזיר את פירות השנתיים אותם אכל, שהרי בעל השדה מחל עליהם. ומכיוון שמקובל בידינו אחרת, הוכחה היא שטעם זה אינו הטעם האמיתי.

רבא ניסה באופן אחר לנמק דין זה בכך שאף אדם לא יוותר במשך שלוש שנים לחברו ויניחו לאכול את פירות שדהו. על כך השיב לו אביי, לפי דבריך, הדבר נתון לשיעורים וחילוקים ואינו שווה בכל אדם, שכן לפי טעם זה, כאשר אדם אוכל את פירות קרקעותיו של אדם שהוא ידוע כמקפיד על מי שאוכל על פירות שדהו, כמו משפחת בר אלישיב שהייתה ידועה בכך שגם אדם שעובר ליד שדותם הם מקפידים עליו, אדם כזה תהיה לו חזקה מיד כאשר יאכל את פירות השדה, שכן בכך שהוא אוכל את הפירות והם לא מוחים, ראיה היא כי הקרקע אכן שלו היא.

המסקנהעריכה

מכח קושיא זו של אביי, הגמרא מסיקה כי טעם זה של רבא אינו הטעם הנכון, ומסיקה כי הטעם שונה, ונעוץ בכך שאדם אינו שומר את שטרו יותר משלוש שנים. הר"ן מסביר כי מדובר בצירוף של הזמן הארוך עם אכילת פירות של שלוש שנים, שמכיוון שהוא רואה שאיש לא מערער עליו ואוכל פירות במשך שלוש שנים, אינו שומר יותר את שטרו.

הראשונים נחלקו מה בכך שאדם אינו שומר את שטרו יותר משלוש שנים, אם גם לאחר שלוש שנים אין ראיה שהקרקע שלו. הרשב"א מסביר כי מכך שהבעלים לא מחה עד תום שלוש השנים, ניכר ונראה כי הוא המתין שהלוקח יאבד את שטרו, כדי שלא יוכל להוכיח שהוא מכרה לו. הקצות החושן והריטב"א סבורים שמדובר בתקנת חכמים, שכן ידעו חכמים שאין אדם שומר את שטרו יותר משלוש שנים, כיוון שבאותן שלוש שנים אף אחד לא מחה בו, ולכן תיקנו מפני תיקון העולם שלא יצטרך אדם לשמור את שטרו לעד, שלאחר שלוש שנים לא יצטרך להוכיח שהקרקע שלו.[2]. הרמב"ן סובר שבעצם מזה שהבעלים הראשונים לא מחו במשך שנה אחת (או בזמן יותר קצר), יש הוכחה שמכר לו. אבל יש "ריעותא" - איפה השטר מכירה? ובמצב כזה גוברת חזקת המרא קמא. אבל כיוון שאחרי 3 שנים אין אדם שומר שטרות יורדת ה"ריעותא" וחוזרת ההוכחה שמכר לו מכוח השתיקה.

גדר החזקהעריכה

החזקה נוצרת כאשר אדם משתמש בקרקע כדרך הבעלים, ומנצל את כל תשמישיה. לכן כאשר מדובר בשדה המצמחת פירות אחת לשנה, עליו לאכול רק אותם פירות, אך כאשר מדובר בשדה המצמחת פירות שלוש פעמים בשנה, עליו להשתמש בקרקע בתשמישה המלא, לזרוע ולקצור את כל הפירות שניתן להפיק מהשדה.

כאשר אדם מחזיק בבית, עליו לדור בבית ביום ובלילה. כאשר מדובר בחנות די בכך שהוא השתמש בחנות בשעות המקובלות.

כל חריגה מהשתמשות רגילה בקרקע או בבית, גורמת לכך שהחזקה לא תהיה מושלמת, שכן החזקה היא רק כאשר אדם משתמש בקרקע כדרך הבעלים, שבמקרה זה ניתן לפנות לבעלים הראשונים בתביעה למה לא מחה בראותו שזר משתכן בקרקעו, אך כאשר השני משתמש בקרקע שלא כדרך הבעלים אלא בדרך גזילה, אין הראשון מוחה, מכיוון שאין הוא חושש שיחשבו שהקרקע שייכת לשני, שהרי אף הוא אוכל אותה דרך גזילה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה