קנטוניסטים

הקַנטוֹנִיסטִים (ברוסית: Кантонисты, ביידיש: קאנטאניסטן) היו ילדים שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה של המאה ה-19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות וגויסו לצבא. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון נכללו גם יהודים בין הקנטוניסטים, והרשויות הפעילו כפייה כדי לנצרם. האחרונים כונו חיילי ניקולאי (ברוסית: Николаевские солдаты). שיטת הקנטוניסטים בוטלה על ידי אלכסנדר השני ב-26 באוגוסט 1856.

צבי הרץ צם, קנטוניסט יהודי ששירת בצבא הצאר במשך 41 שנה. במהלך שירותו הגיע לדרגת קאפיטן (סרן). צם היה קצין יהודי בצבא הרוסי במאה ה-19

המאורעות

קנטוניסטים, מהאנציקלופדיה הצבאית, סנקט פטרבורג, 1911-1915

ב-1794, זמן קצר לאחר חלוקת פולין השלישית וסיפוח שטחים המאוכלסים מיליוני יהודים לאימפריה הרוסית, התקבל חוק שאיפשר להם לקבל פטור מגיוס החובה תמורת תשלום מס. זו הייתה אחת האוכלוסיות המעטות בקיסרות שנהנתה מפריבילגיה זו; התקנה עברה בקלות מאחר שהצבא התנגד ממילא לגיוסם, מתוך אמונה שאינם כשירים כהוא זה לשרת כחיילים. ב-1827 החליט הצאר ניקולאי הראשון, שהיה מיליטריסט מושבע, לבטל את הפטור למעט עבור נכבדים כמו רבנים, סוחרים אמידים וראשי קהל. מניעיו היו חיזוק השוויון בין נתיניו, במסגרת נטייתו האוטוקרטית, והתערות היהודים באוכלוסייה. בנוסף, ציפה שהמגויסים יהפכו מועילים כלכלית לאחר שירותם. חוק הגיוס של 1827 הוחל על קבוצות אחרות שהממשל ראה כבעייתיות, כמו בניהם של מורדים פולנים, קאלה פינים ועוד. כיתר החיילים, היה על המגויס לשרת כעשרים וחמש שנים מהגיעו לגיל שמונה-עשרה. אחד הסעיפים בתקנות לגבי יהודים אפשר לקהילות לספק גם ילדים בני שתים-עשרה עד שבע-עשרה כדי להשלים את המכסה; אלה נועדו להיקלט כקנטוניסטים.

ראשיתו של מוסד הקנטוניסטים (השם נלקח מהכינוי למגויסי החובה בצבא פרוסיה, שנקראו מכל מחוז, או קנטון) הייתה ב-1721, בימיו של פטר הגדול. הוא ציווה כי בכל גדוד יוקם בית-ספר לילדי החיילים, ששירתו במשך עשרות שנים, ובהמשך ייבחרו הכשירים מביניהם ויופנו גם הם לצבא. התפישה כי ילדי המגויסים הם רכוש המדינה התקבעה בימי יורשיו. בערי השדה, שבהן הוצבו חילות-המצב, נלקחו למסגרות אלה ילדים מתוך ומחוץ לנישואין וכן יתומי מלחמה. ב-1798 היו 16,400 כאלו, והשם "קנטוניסטים" החל לשמש מ-1805. על אף שהתיימרו להיטיב עם החברה, שררו באותם בתי-ספר תנאים ירודים עד כדי כך ששליש מחניכיהם מתו.

הרשויות לא עודדו גיוס ילדים יהודים. העמידה במכסה הוטלה על ראשי הקהל היהודים, אך הרשויות חיברו שורה של תקנות שנועדו להבטיח כי הנשיאה בעול תתחלק באופן הוגן בין שכבות הציבור. מנהיגי היהודים ניצבו מול הצורך לספק את המספר הנדרש. כפי שציין ההיסטוריון ג'ון ד. קליר, הם העדיפו מטבע הדברים לשמור על בעלי המעמד בחברה היהודית: הם עצמם, העשירים והרבנים, בני משפחותיהם ובחורי הישיבות. כמו כן, בעלי משפחות צעירים היו חיוניים לחיים בקהילות. הפלח שניתן היה לוותר עליו בקלות רבה ביותר היו ילדי העניים. ראשי הקהל הצטדקו בטענה שהם נשאו בעול המס עבור אותם אביונים, והגיוס הוצג לעיתים כתרומתם של העניים למילוי הנטל על העדה. על אף התקנות – בין היתר, הונחו האחראים לוודא, ככל האפשר, שבעלי מקצועות יצרניים ייפטרו מהחובה שנועדה להטיל את הגיוס על כל הציבור – הרשויות היו לרוב מושחתות ואפשרו לקהל לבחור כרצונו, כל עוד עמד במספר הנקוב. הפרנסים אף הפעילו מערכת של "חאפערים" ("תפסנים" ביידיש מזרחית), לוכדים שעבדו תמורת תשלום והיו אחראים לאתר מועמדים מתאימים ולחוטפם במקרה שמשפחותיהם ניסו להסתירם. מספר הצעירים בין הקנטוניסטים היהודים היה בלתי-פרופורציונלי: מתוך כשבעים אלף יהודים שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו כחמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה. צעדיהם של הפרנסים עוררו מתח חברתי עז, והשלטונות הוצפו בתלונות על מוסדות הקהילות, שהיו משותקים כבר שנים בגלל הסכסוכים התכופים בין חסידים למתנגדים. קליר ציין כי תפקודם המושחת בשאלת הקנטוניסטים היה כנראה הגורם הסופי שהניע את הממשלה לבטל את מוסד הקהל ב-1844. שיר עם ידוע שהתפרסם באותם ימים סיפר על "פרנסינו ורבנינו המסייעים לתת אותם... לזושא רקובר שבעה בנים, ורק בנה יחידה של לאה האלמנה ביוונים."

לממשל לא הייתה מדיניות כפיית התנצרות מכוונת: הצאר עצמו אומנם תמך בכך עקרונית, אך לא ראה את הדבר כאפשרות מעשית, והכנסייה הרוסית חששה מהמרת דת אופורטוניסטית שלא נובעת מתוך אמונה אמיתית, שתיצור מעין בעיית אנוסים. למרות זאת, רבים מהקצינים ניצלו במהרה את ההזדמנות. בשש-עשרה השנים הראשונות לא התנהל מאמץ מאורגן בנדון, ורשמית הובטח כי המגויסים יורשו לקיים את דתם. הדבר השתנה חדות ב-29 באפריל 1843, אז הנחה הצאר את הסינוד הקדוש לפעול בנושא, אף כי דרש מתינות וזהירות. החיילים הורחקו מכל מגע עם היהדות. בשייטת באסטרחן הורחק מלח שתפקד כמעין רב מיחידתו, נאסר עליהם לקבל מכתבים ביידיש, והם חויבו לתקשר עם החוץ ברוסית בלבד; כמו כן חויבו להשתתף בטקסים נוצריים ובהרצאות חינוכיות מפי כמרים. עשרים וחמישה אלף המירו את דתם. כפי שציין ג'ון קליר, מדיניות הניצור כלפי הקנטוניסטים בין 1843 ל-1856 הייתה השלב היחיד בתולדות היהודים תחת האימפריה הרוסית שבו זנחה הממשלה את הבטחתה לסובלנות דתית ופעלה באופן נחרץ כדי לגרום להם להיטבל לנצרות.

החיילים המשוחררים זכו להטבות שיהודים לא זכו להם בדרך כלל, כמו מגורים בערים מחוץ לתחום המושב; ואכן רבים מהם היו בין מייסדי קהילות יהודיות חדשות מחוץ לתחום המושב (למשל קהילת חרקוב). ב-1856, כחלק ממדיניותו הליברלית יחסית, ביטל אלכסנדר השני את מוסד הקנטוניסטים בכלל. היהודים היו אסירי תודה על כך במיוחד. הממשלה נסוגה מניסיונות דומים לכפיית הנצרות, מאותם שיקולים שהניעו את ההתנגדות לכך עוד בתחילה. במהלך העשורים הבאים התנהלה סדרה של משפטים נגד קנטוניסטים לשעבר ששבו ליהדות, באשמת המרת דתם. רבים הצדיקו את עזיבת הנצרות בכך שאולצו לקבל אותה כילדים, ורובם המכריע זוכה לבסוף.

התייחסות הרבנים

כיוון שגזירת הקנטוניסטים גרמה להעברה על דת, שימשה גזירה זו לדיונים שונים מבחינות מוסריות והלכתיות. דוגמה להתלבטות הייתה האפשרות להינצל על ידי מסירת ילדים אחרים (הידוע בהלכה כאיסור "מוסר"). בין ראשי הרבנים שדנו בשאלה זו היה הרב דוד מנובהרדוק מחבר "גליא מסכת"^{[דרוש מקור]}. החפץ חיים^{[דרוש מקור]} ורבי אלחנן וסרמן דנו ביחס לקנטוניסטים. שאלות נוספת שנדונו היו האם חייב אדם למסור את נפשו בעניין זה, האם חל כאן דין "ייהרג ואל יעבור" וגם האם מותר לאדם למסור את עצמו תחת בנו, והאם מותר לסייע ביד האב כזה (דיון בדין לפני עיוור לא תיתן מכשול).

בין יהודי רוסיה היה נהוג לשיר ניגון על המילים הצילני נא, כתפילה להינצל מהגזרה. המשורר היידי יום טוב עהרליך כתב והלחין מספר שירים המתארים מצבים מחיי הקנטוניסטים.

ראו גם

• תחום המושב
• גזרת הלבוש באימפריה הרוסית

לקריאה נוספת

• John Doyle Klier‏, State Policies and the Conversion of Jews in Imeprial Russia. בתוך: Robert P. Geraci, Michael Khodarkovsky (עורכים), Of Religion and Empire: Missions, Conversion, and Tolerance in Tsarist Russia.‏ Cornell University Press, 2001. עמ' 92–104.
• מרדכי זלקין, בין 'בני אלוהים' ל'בני אדם': רבנים, בחורי ישיבות, והגיוס לצבא הרוסי במאה התשע-עשרה, בתוך: שלום ומלחמה בתרבות היהודית. מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 165–222.
• יוסף מנדלביץ', הקנטוניסטים: נערים יהודים במוסדות הצבא הרוסי 1856-1827, ארז, 2010

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קנטוניסטים בוויקישיתוף

• רשימת מאמרים על קנטוניסטים באתר רמב"י
• אריה מורגנשטרן, 'גזירת הקאנטוניסטים: פעילות יהודי המערב למען יהודי רוסיה החלה בראשית המאה ה-19', עת־מול, מאי 1997, גיליון 132, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• הרמן רוזנטל, "הקנטוניסטים", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• יחזקאל קוטיק, מה שראיתי, פרק ט, בפרויקט בן-יהודה
• ביבליוגרפיה מומלצת (באנגלית)
• הקנטוניסטים, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• אושי דרמן, חטיפות הילדים היהודים ברוסיה הצארית, בלוג באתר בית התפוצות, אפריל 2019