חיי דני הקדוש

"חיי דני הקדוש"צרפתית: Vie de Saint-Denis),הוא כתב יד שנוצר בפריז במחצית הראשונה של המאה ה-14. הוא מונה שלושה כרכים, הכוללים את קורותיו של דני הקדוש וכן היסטוריה של צרפת עם זיקה מיוחדת לפולחן של הקדוש וניסיו.[1] מדובר בתיאור המפורט ביותר של חיי דני הקדוש הידוע לנו, אולם בנוסף לטקסט, 77 המיניאטורות המעטרות את עמודיו של כתב היד מציגות גם תיאור של העיר פריז בתחילת המאה ה-14. בזכות זאת, הפך כתב היד מושא למחקר לא רק עבור היסטוריונים של תולדות האמנות אלא גם עבור היסטוריונים של ימי הביניים, שחקרו את המיניאטורות בניסיון להסיק מהן תובנות לגבי התנהלות החיים בפריז של המאות ה-13-14.

BNF2090LifeStDenis.jpg

ההיסטוריה של כתב הידעריכה

כתב היד נוצר במנזר המלכותי סן-דני עבור הכתר הצרפתי. מתוך רשומות ספרן הספרייה המלכותית, אנו יודעים כי כבר ב-1411 נעלם החלק השלישי של כתב היד (החלק ההיסטורי בו מסופרות תולדותיה של צרפת ומלכיה) ונחשב לנעדר. מרשומה נוספת מן המאה ה-15, אנו יודעים כי כתב היד כבר לא נכלל באוסף הספרייה המלכותית, אולי הושאל ואולי ניתן כמתנה. בנקודה מסוימת במאה ה-15 הגיע הספר לידיה של ז'ן דה לאוואל (Jeanne de laval), אשתו של רנה ד'אנז'ו (René d'Anjou), פטרון גדול של אמנות. סמל משפחתם מופיע בדף הראשון של כתב היד וכן באחרון. ייתכן כי ז'ן ירשה את כתב היד, אפשרי שהגיע לידיה דרך רנה[2], ומשנפטרה, תרמה את כתבי היד היוקרתיים שברשותה למועצת הכנסייה של סן-טוגל ב-לאוואל (chapter of Saint-Tugal in Laval). ידוע כי בשנת 1662 הופיע כתב היד ברשימת הפריטים שניתנו למלך לואי ה-14 על ידי הרוזן Hippolythe de Bethune וכבר נמצא במתכונת שלושת הכרכים שאנו מכירים כיום. לא ברור כיצד הגיע כתב היד לידי הרוזן, שסמלו הוטבע על הכריכות החדשות. לאחר שהוענק כתב היד למלך, נשאר בספרייה המלכותית שבבוא הזמן הפכה לספרייה הלאומית של צרפת, אז קיבל כתב היד את מספורו הנכון להיום.[3]

חוקרי אמנות התחילו לחקור אותו החל מ-1865, אולם כבר לפני כן קיבל תשומת לב מהיסטוריונים שחיפשו מידע על אורח החיים בפריז ועל המסחר בה.[4]

פטרוןעריכה

פטרון כתב היד היה הכתר הצרפתי שלא חסך במשאבים כאשר הגיע הדבר לפטרונות אמנות. במשך שנים היה כתב היד חלק מהספרייה המלכותית של פריז של ימי הביניים, והוא נחשב לכתב היד היוקרתי ביותר שיוצר אחרי ספר התהילים של לואי הקדוש.[5] פיליפ החמישי קיבל את כתב היד ביום הכתרתו מגיל (Gilles), אב המנזר של סן דני.[6] הכנתו של כתב היד החלה כנראה בסביבות 1314, בימיו של פיליפ הרביעי, שהיה בקיא בשפה הלטינית – השפה בה נכתב כתב היד, מה שכנראה לא היה המקרה של יורשו, עבורו הוסף התרגום לצרפתית.

היוצריםעריכה

סופרעריכה

זהותו של הסופר מתבהרת מתוך כתב יד "אח" של "חיי דני" (אשר מקוטלג בתור BNF ms. Lat. 5286). זהו מעין העתק של "חיי דני" וכולל טקסט ומיניאטורות הזהות לו כמעט לחלוטין, אך אינן צבועות. במכתב הפותח את כתב היד מוזכר איב (Yves) בתור הנזיר האחראי על מלאכת הכתיבה, קיבוץ המקורות ויצירת הטקסט כפי שהוא מופיע בכתב היד.[7] הידע אודות איב מוגבל למה שהאב גיל מספר אודותיו: נזיר בסן-דני.

מאיירים וסגנוןעריכה

חוקרים שונים דנו באפשרויות השונות לגבי ייחוס מלאכת עיטור כתב היד למאיירים מפורסמים שפעלו בפריז. חלק מן החוקרים טוענים כי באיור כתב היד השתתף אחד משני המאיירים הגדולים: מאסטר הונורה (Master Honore), שדמויותיו מתאפיינות בגבות בצורת V, לחיים מסומנות וכתובות מזהות, וז'אן פוסל (Jean Pucelle), בעוד אחרים טוענים כי מאחורי מלאכת העיטור עומדים מאיירים שאינם מוכרים לנו. דעה נוספת מייחסת את העבודה לאמן ושמו מקיוט (Maciot), שידוע שהועסק על ידי החצר הצרפתית בעשור השני של המאה ה-14.[8][9]

בעוד חלק רואים בכתב היד טיפוס "פריזאי", אחרים מאמינים שהוא היה יכול להיווצר רק כתוצאה מהשפעות מן הצפון, דבר אשר הופך אותו ל"שולי" בעשייה הפריזאית.[10] יחד עם זאת, קיימים מספר כתבי יד שניתן להגדירם בתור "אחים" לכתב היד הזה, דבר אשר מקשה לקבל את שוליותו.

הצבעים הדומיננטיים במיניאטורות הם גוני הוורוד, הכחול, האדום, הירוק והזהב, אשר מעניק איכות חגיגית ליצירה כולה.

תוכן ואיקונוגרפיהעריכה

לצד ההגיוגרפיה של חיי דני הקדוש, מלוות את הטקסט 77 מיניאטורות אשר מראות ערים בהן פעל דני, ושהמרכזית שבהן היא פריז. יתר על כן, יוצרי הקודקס בחרו להראות לא רק את העיר בתור רקע לפעולותיו של הקדוש, אלא לתת לה מקום נכבד שיראה את התנהלותם של חיי היומיום בתוכה. נראה כי האמנים ניסו לתת ביטוי לארכיטקטורה שהייתה מוכרת להם, דבר המתבטא בייצוג לחומת העיר, למבנים מרכזיים (כמו הארמון המלכותי והרוזטה שעיטרה כמה מן הכנסיות החשובות בעיר) ולמגדלי הגשר, המזכירים מאוד את מגדלי ארמון הלובר כפי שניתן לראותו בספר השעות של הדוכס מברי (Très Riches Heures du Duc de Berry).[11] המסגרת של המיניאטורות עשויה להיות מושפעת מצריחי התומכות הדואות אשר בצד הדרומי של אזור המקהלה של קתדרלת הנוטרה-דאם.

בכתב היד ניתן ייצוג מרכזי וחשוב במיוחד לגשרים של העיר פריז, ובמיניאטורות, מוביל הגשר הגדול אל הגדה הימנית של נהר הסן בעוד הגשר הקטן מוביל אל זו השמאלית. וירג'יניה אגברט (Virginia Egbert), שחקרה את סצנות הגשרים בכתב היד, השוותה אותן למקורות כתובים וקבעה כי התמונה שעולה מהן לגבי פריז של תחילת המאה ה-14 מייצגת אותה בצורה מהימנה למדי. אף על פי שקיים חוסר התאמה מסוים, כגון העובדה שבסוף המאה ה-13 התמוטטו גשרי האבן ובמקומם נבנו גשרי עץ, וכן היעדרותם של כמה מאוכלוסיותיה הבולטות של פריז (למשל אנשי הכמורה, הסטודנטים והאצולה), ניתן עדיין להתייחס אל כתב היד בתור מקור היסטורי אמין לייצוג חיי היומיום בפריז סביב שנת 1300.

לצד אגברט, ישנם חוקרים אשר אינם רואים במיניאטורות של כתב היד ייצוג הולם לפריז של התקופה שסביב 1300. קמיל סרצו'ק (Camille Serchuk) למשל רואה בהן ייצוג ויזואלי לז'אנר הספרותי של שבחי הערים שהיה נפוץ באותו הזמן. סרצ'וק מצאה את האלמנטים המתוארים מילולית בז'אנר שבחי הערים בצורתם הוויזואלית במיניאטורות של "חיי דני", ולכן אינה נוטה לקבלן בתור תיעוד היסטורי אמין למציאות.[12]

בחלקים המייצגים את פריז בכתב היד מתוארות עשרות דמויות, אשר ניתן לזהות בתור סוחרים, בעלי מלאכה, קבצנים, נכים, עיוורים, אנשי קרקס וכאלו העוסקים בפעולות פנאי ושעשועים. מתוך אותם תיאורים, מצטיירת פריז כעיר של אנשים רגילים אשר עסוקים במלאכות יומיומיות. אצולה וכמורה נעדרים באופן מעורר חשד, כמו גם רשויות החוק. הסיבה לכך עשויה להיות המתח שהיה קיים בינם לבין פיליפ הרביעי, שעבורו נוצר כתב היד במקור. בין אם היה המתח הגורם להיעדרות או לאו, הרושם הכללי שמקבל המתבונן מבטא אידיליה עירונית מסוימת. בתוך כך, עצם הייצוג שמעניק כתב היד לכל אותן דמויות מהווה חידוש אדיר שיחזור על עצמו רק מאה שנים מאוחר יותר.

בשאלת המהימנות עסקו גם שרלוט לקזה (Charlotte Lacaze) ואליזבת בראון (Elizabeth Brown). לקזה טוענת כי תמונות השלום והשגשוג באות לייצג את שלטונו הטוב של פיליפ הרביעי וכי סצנות הגשרים מכילות מסר חשוב והן מיועדות להדגיש את החיים הטובים בפריז בזכות משטרו הטוב. לקזה הראתה כי באותה התקופה היה הביטוי "parisius-paradisus" מוכר למדי לתושבי העיר, והסבירה כי יש לראות את הרעיון שמאחורי המיניאטורות רצון להציג את פריז בתור גן-עדן ארצי.[13] לעומת זאת, בראון, שהשתמשה בגילוייה של לקזה, טענה כי יש לצמצם את גן-העדן לתחומי כנסיית המנזר המלכותי של דני הקדוש בלבד. על ידי ניתוח של הטקסט שנמצא בכתב היד וקישורו למיניאטורות, הסבירה כי אמנם לדעת הסופר איב היה דני כמעיין נובע כל טוב עבור צרפת כולה, אך רק כנסיית המנזר היא המקום הקדוש, מאחר ששם נמצאים שרידי הקדושים הפטרונים. לדעתה, תיאור העיר בכתב היד ארצי למדי, ואילו האלמנט אשר מוסיף להן את קדושתן הוא הקדוש עצמו.

ניכוס הקדושה בכתב הידעריכה

בעת העיון בכתב היד של "חיי דני הקדוש" ניתן לזהות מקורות שונים עבור האפיזודות ואף עבור האיקונוגרפיה המופיעות. ראשית, יש לזכור כי הטקסט עצמו הורכב מכתבים שונים שנאספו על ידי הסופר איב וחוברו יחדיו על מנת ליצור את הנראטיב העשיר ביותר אשר מגולל לא רק את חיי הקדוש, אלא גם את הניסים שחולל לאחר המוות (post-hummus) עבור מלכי צרפת וכן מגיש את הקורפוס המלא של כתביו. בסיפור של חיי דני אנו מזהים אירועים מתוך הביבליה הנוצרית כמו סיפורו של דניאל בגוב האריות, הנערים בכבשן האש, החיזיון לפני המרטיריום וכמובן הצליבה. בפעולת שילוב המוטיבים מחיי דמויות בולטות בביבלייה – שהן בגדר פרפיגורציה לישו או, לחלופין, ישו עצמו – מנכס המחבר לדני קדושה נוצרית. זאת ועוד, מכל הקדושים, דני הוא ללא ספק הקדוש אשר מחקה בצורה הקרובה ביותר את הפסיון של ישו[14] והעובדה כי זה האחרון מופיע לפניו בגופו כדי להעניק לו את יין ולחם המיסה האחרונה בחייו, מוסיפה לו קדושה.

נראה כי המקום בו נכתב כתב היד, המנזר של דני הקדוש, מטעמים דתיים ודתיים פחות, היה מעוניין להפוך את עצמו למקום הקדוש ביותר בצרפת. לשם כך, דרוש היה לפאר גם את שמה של פריז, זאת משום הקשר החיוני שבין המנזר ובין בית קאפה, בו הוזנו שני הצדדים אחד מכוחו ומחשיבותו של השני. הסצנות המציגות את גשרי פריז בת המאה ה-14 בכתב היד נפרסות על פני חצי מיניאטורה בלבד, ואילו את החצי השני מאכלסות עלילות הקדוש. לעיתים, ניתן לזהות קשרים סימבוליים בין שני חלקי המיניאטורה, כמו בסצנה בה נכנס דני אל פריז לראשונה, בה ניתן לראות חבורת דייגים בנהר הסיין שולה דגים מן המים בעזרת רשת. תיאור זה מתייחס לשפע הדגים בסיין שמייחס מחבר "חיי דני" להגעתו של הקדוש לעיר, ומתקשר גם לאמרתו של ישו לשמעון ולאנדרי: "לְכוּ אַחֲרַי וְאֶתֶּנְכֶם דַּיְּגֵי אֲנָשִׁים".[15][16] במיניאטורה בה נראה ישו עורך את המיסה בבית הסוהר, הוא מעניק לדני את לחם הקודש ואוחז בגביע. מתחתיו, שטה בנהר חבורה עליזה שאחד מחבריה אוחז בגביע הנמצא בציר אחד עם גביעו של ישו, ואילו על הגשר הקטן צועד אופה עם לחם שזה עתה נאפה.[17] המיניאטורה כולה אומרת "מיסה" וגופו ודמו של ישו ממלאים אותה.

דוגמה אחרונה לקשרים הסימבוליים שבין המיניאטורות תהיה זו בה נגלים לעיני הקדושים גופות המומרים, ובה נוף הגשרים הרגיל מפנה את מקומו לגלגלי טחנות הקמח המופעלים על ידי זרם הנהר. תמונה זו מאזכרת את טחנת הקמח המיסטית של פאולוס, שאף תוארה באחד מחלונות הויטראז' בכנסיית סן-דני בימי האב סוז'ה.[18] טחנת הקמח המיסטית מסמלת את מעבר ההבטחות והנבואות מן הברית הישנה (החיטה) לתורת וברכת הברית החדשה (הקמח), כל זאת דרך ישו (פעולת הטחינה). משמעויות נוספות עשויות להתווסף להופעת טחנות הקמח; בין אם מדובר בתהליך של סינון ובין אם העברת המסר כי משמעותם האמיתית של כתבי הקודש נסתרת מאלו שאינם מאמינים ושרק דרך הפירושים הקדושים יוכלו אלו המבקשים את המשמעות הנכונה "לפצח את מעטפת הגרעין" ולהשיג גמול רוחני.[19]

התוכן והאיקונוגרפיה, אם כן, מנסים שניהם ליצור מקום קדוש בעזרת נראטיב מקודש, אלגוריות וסימבוליזם בשפע. על כך יש להוסיף את סגנונו של כתב היד, הן בסקריפט (script – מערכת צורת האותיות) והן במיניאטורות עצמן ובמה שמיוצג בהן. הסגנון הגותי המשותף לכלל המרכיבים חורג אפילו מעבר להסבר "טעם התקופה" (שכן במאה ה-14 היה מעמדו של הסגנון הגותי מבוסס ואף חרג מגבולות המונרכיה הצרפתית) ומצוי בכך שהוא טומן בחובו משמעות של פטריוטיזם צרפתי במתכונתו הראשונית ביותר, ומקורו, לא במקרה, בכנסיית המנזר המלכותי של דני הקדוש. הכנסייה, ששופצה במאה ה-12 נחשבת למבנה הגותי הראשון, ובזכות הקשר הקרוב עם הכתר הפך הסגנון שבה – וכך גם כונה – ל"סגנון צרפתי". הגותיות הארכיטקטונית באה לידי ביטוי בכתב היד בתיאור מבנים ספציפיים (ארמונו של פיליפ הרביעי במיניאטורת ההקדשה), במגדלים התוחמים כל מיניאטורה ומיניאטורה ועוד.

מידע קודיקולוגיעריכה

במקור, היו שלושת הכרכים כרך יחיד, עם טקסט בלטינית אשר לווה במיניאטורות כאשר התרגום הצרפתי לטקסט הוסף מעט לאחר מכן. בתחילת המאה ה-15 אבד החלק השלישי וההיסטורי של נסי דני שהתרחשו בחיי המלכים הפרנקים. במאה ה-17 חולק כתב היד לשלושה חלקים ונכרך מחדש ובצורה זו מוכר לנו כיום[20]:

  1. כתב יד ms. Fr. 2090 - כרך מספר 1. מידות מ"מ 233 על 150 מ"מ. בעל 178 דפי קלף. 17 מיניאטורות. תוכן: מכתב הקדשה של כתב היד, פרולוגים ותוכן עניינים לחלק הראשון של כתב היד המתאר את חיי הקדוש, החלק הראשון של כתב היד, פרולוג ותוכן עניינים לחלק השני של כתב היד המתאר את חיי הקדוש וכן כתביו של הקדוש.
  2. כתב יד ms. Fr. 2091- כרך מספר 2. מידות 237 על 159 מ"מ. בעל 133 דפי קלף. 24 מיניאטורות. תוכן: המשך של החלק השני של כתב היד.
  3. כתב יד ms. Fr. 2092- כרך מספר 3. מידות 240 מ"מ על 153 מ"מ. מכיל 112 דפי קלף. 36 מיניאטורות. תוכן: המשך החלק השני וספירה של העמודים והמיניאטורות הכוללים בשלושת הכרכים נכון להיום.

הלטינית והצרפתית אינן חולקות את אותו העמוד, למעט בכרך הראשון בעמוד 1 (רקטו). הסופרים של הטקסט הלטיני והצרפתי היו שונים, דבר המתבטא בחלוקות העמוד השונות – 24 או 25 שורות בעמוד לטיני ו-22 בעמוד צרפתי, שתיהן כתובות בדיו חומה. בטקסט הלטיני, השם דיוניסוס נכתב בדיו אדומה או כחולה כסמל לחשיבותו.

המיניאטורותעריכה

בכתב היד 73 מיניאטורות המתפרסות על פני עמוד שלם ועוד 4 מיניאטורות קטנות יותר. הן מלוות לרוב בטיטולי (tituli) – כתובות מלוות אשר מסבירות את המיניאטורה. אף אחת מן המיניאטורות אינה חולקת דף עם טקסט בצרפתית, עובדה אשר תורמת לקביעה כי כתב היד תוכנן מלכתחילה בשפה הלטינית בלבד. רק 4 מתוך 77 המיניאטורות אינן מתארות אירועים מחיי הקדוש, אחת מהן היא מיניאטורת ההקדשה.

עיטורים בכתב הידעריכה

קישוטים דמויי פיליגרן מעטרים את אותיות כתב היד. עיטורים מסוג זה היו נפוצים באנגליה ולאורך הריין העליון, אולם לסדנאות הפריזאיות הגיעו רק לקראת סוף המאה ה-13. הקישוטים היוקרתיים ביותר בטקסט הלטיני והצרפתי הן האותיות הרישיות המשמשות לפתיחת העמוד (איניציאל). לעיתים האיניציאל יהיה בגובה של 8 שורות ומלא בענפים דמויי קיסוס משתרגים בצבעי אדום, כחול, לבן וזהב. כמו כן, ניתן למצוא גם כמה ראשי גרוטסקים בכתב היד.

כתבי יד קשוריםעריכה

  • ms lat. 5286- העתק של כתב היד "חיי דני", המיניאטורות שבו כמעט זהות לחלוטין לאלו של כתב היד שלנו, אלא שהן אינן צבועות. כמעט כל הטקסט שרד והוא כולל אף את החלק ההיסטורי. בנוסף, כולל מיניאטורה של עמוד שלם של הצליבה ועוד אחת שמתארת את ההיררכיה השמימית על פי פסאודו דיוניסיוס. בזכותו התגלתה זהותו של מחבר הגרסה החדשה של "חיי דני" (הנזיר איב). לקזה ובראון סבורות שכתב יד זה שימש מודל עבור 2090-2092.[21][22]
  • ms. lat. 13836- מכיל את הכרוניקה של היסטוריית המלכים הצרפתיים אשר נעדרת מכתב היד מ-1317. חוקרים מסוימים מאמינים כי זהו החלק השלישי ההיסטורי שאבד במאה ה-15.
  • ms. n.a. fr. 1098- כתב יד מוקדם יותר שכנראה השפיע על כתב היד מ-1317.

לקריאה נוספתעריכה

  • Brown ,Elizabeth A. R., "Paris and Paradise: the View from Saint-Denis", in The Four Modes of Seeing: Approaches to Medieval Imagery in Honor of Madeline Harrison Caviness, eds E. Staudinger Lane, E. Carson  Patsan, and E. M. Shortell, Farham 2009, pp. 419-464.
  • Egbert, Virginia Wylie, On the Bridges of Mediaeval Paris: a Record of Early Fourteenth-Century Life, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1974.
  • Guerry, Emily Davenport, "A Time and a Place for Suffering: Picturing the 'Vie de Saint Denis' in Paris", in Artistic Translations between Fourteenth and Sixteenth Centuries, ed. by Sarnecka, Zuzanna and Fedorowicz-Jackowska, Aleksandra, Warsaw: Zakłady Graficzne Uniwersytetu Warszawskiego, 2013, pp. 69-94.
  • Lacaze, Charlotte, The Vie de St. Denis Manuscript (Paris, Bibliotheque Nationale, Ms. fr. 2090-2092), New York: Garland Publishing Inc., 1979.
  • Logemann, Cornelia, "Heilsräume-Lebensräume. Vom Martyrium des Heiligen Dionysius und einem Paradiesischen Paris (Paris, BN, Ms. Fr. 2090-92, Ms. Lat. 13936", Mahrburger Jahrbuch für Kunstwissenschaft 30, 2003, pp. 53-91.
  • Logemann, Cornalia, Helige Ordnungen: Die Bild-Räme der 'Vie de Saint Denis' und die Französische Buchmalerei des 14. Jarhunderts, Cologne, 2009.
  • Moffet, Marian. "The Mystic Mill from Vézelay", in A World History of Architecture, Moffet, Marian et al. eds. London: Laurence King, 2003, p.215.  
  • Serchuk, Camille, “Paris and the Rhetoric of Town Praise in the 'Vie De St. Denis' Manuscript (Paris, Bibliothèque Nationale De France, Ms. Fr. 2090-2)” in The Journal of the Walters Art Gallery 57, 1999, pp. 35–47.
  • Spiegel, Gabriel M., "The Cult of Saint Denis and Capetian Kingship", in Journal of Medieval History 1, 1975, pp. 43-69.
  • Spiegel, Gabrielle M., The Chronicle Tradition of Saint-Denis: A Survey, Brookline, Mass.: Classical Folia Editions, 1978.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חיי דני הקדוש בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Virginia Wylie Egbert, On the Bridges of Mediaeval Paris: a Record of Early Fourteenth-Century Life, Princeton, N.J: Princeton University Press, 1974, p. 3.
  2. ^ Egbert, p. 4.
  3. ^ Charlotte Lacaze, The Vie de St. Denis Manuscript (Paris, Bibliotheque Nationale, Ms. fr. 2090-2092), New York: Garland Publishing Inc., 1979, pp. 83-85.
  4. ^ Lacaze, p. xx.
  5. ^ Lacaze, p. xxi.
  6. ^ Egbert, p. 3.
  7. ^ Lacaze, pp. 4-5.
  8. ^ Lacaze, p. xxi.
  9. ^ Egbert, pp. 12-17.
  10. ^ Lacaze, p. xxii.
  11. ^ Egbert, p.11.
  12. ^ Camille Serchuk, “Paris and the Rhetoric of Town Praise in the 'Vie De St. Denis' Manuscript (Paris, Bibliothèque Nationale De France, Ms. Fr. 2090-2)” in The Journal of the Walters Art Gallery 57, 1999, pp. 35–47.
  13. ^ Lacaze, pp. 132, 137.
  14. ^ Emily Davenport Guerry, "A Time and a Place for Suffering: Picturing the 'Vie de Saint Denis' in Paris", in Artistic Translations betweenFourteenth and Sixteenth Centuries, ed. by Zuzanna Sarnecka and AleksandraFedorowicz-Jackowska, Warsaw: Zakłady Graficzne Uniwersytetu Warszawskiego, 2013, p. 69.
  15. ^ הבשורה על-פי מרקוס 1, 17.
  16. ^ Cornelia Logemann, "Heilsräume-Lebensräume. Vom Martyrium des Heiligen Dionysius und einem Paradiesischen Paris (Paris, BN, Ms. Fr. 2090-92, Ms. Lat. 13936", Mahrburger Jahrbuch für Kunstwissenschaft 30, 2003, pp. 60-61..
  17. ^ Logemann, 2003. pp. 68-69.
  18. ^ Logemann, pp. 64-65.
  19. ^ Marian Moffet, "The Mystic Mill from Vézelay", in A World History of Architecture, Marian Moffet et al. eds. London: Laurence King, 2003, p.215.  
  20. ^ Lacaze, pp. 21-55.
  21. ^ Elizabeth A. R. Brown, "Paris and Paradise: the View from Saint-Denis", in The Four Modes of Seeing: Approaches to Medieval Imagery in Honor of Madeline Harrison Caviness, eds E. Staudinger Lane, E. Carson Patsan, and E. M. Shortell, Farham 2009, p. 419
  22. ^ Lacaze, p. 138.