חנוך מרמרי
חנוך מרמרי (נולד ב-30 בדצמבר 1948) הוא עיתונאי ועורך, לשעבר עורך המקומון "העיר" ועורך העיתון "הארץ".
 | |
| חנוך מרמרי, 2008 | |
| לידה |
30 בדצמבר 1948 (בן 74) חיפה, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
בית הספר הריאלי העברי בחיפה |
| מעסיק |
בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, חדשות, הארץ, העיר |
| פרסים והוקרה |
פרס סוקולוב |
  | |
ביוגרפיהעריכה
חנוך מרמרי נולד בחיפה ב-1948. הוא היה בן יחיד לאם מורה ואב, עובד ההסתדרות, שנפטר בילדותו של חנוך. הם התגוררו בשכונת אחוזה ומרמרי למד בבית הספר הריאלי. את שירותו הצבאי עשה בחטיבת המחקר של אגף המודיעין.
בשנות ה-70 למד עיצוב גרפי ב"בצלאל" בירושלים, שם חבר לאפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב, והפך לחלק מ"חבורת זוארץ" שכתבה מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ואחר כך בשבועון "העולם הזה". לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציאה החבורה לאור ספר סאטירי בשם "זו ארץ זו", שאייר דודו גבע.
בעקבות הצלחותיהם נקראו ניב, מרמרי, סידון ומיכאל על ידי מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להפיק עבורו מגזין סאטירי, וכך נולדה ב-1974 התוכנית הסאטירית הנודעת "ניקוי ראש".
בשנת 1980 הקים את המקומון התל אביבי "העיר", והיה עורכו עד לשנת 1984. כתב בעיתון "חדשות" עד שנסגר. באפריל 1988 מונה לעורך משנה של "הארץ" כסגנו של גרשום שוקן, ומשזה נפטר, מונה בינואר 1991 לעורכו הראשי של העיתון, ושימש בתפקידו זה במשך כארבע-עשרה שנים (1991 - 2004), עד להתפטרותו בסוף 2004 בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין המו"ל עמוס שוקן על עצמאותו של המוסף הכלכלי שהפך לעיתון TheMarker.
בחורף 1994 הציע להגביל ל-25 שנה את תחולתו של חוק השבות, החל מיום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל (1998) ועד ליום העצמאות ה-75 (2023): "יום פקיעתו יהיה באופן רשמי יום סיום שליחותה של התנועה הציונית, והיא תוכל להתפרק מתוך ידיעה שמשימתה הוכתרה בהצלחה מרשימה – אם כי לא בהצלחה מלאה... זה יהיה סופו של הפרדוקס המכביד של מדינה המגדירה את הרכב אוכלוסייתה על פי ההלכה האורתודוקסית".[1]
בשנת 2005 פרסם ספר בשם "על האופניים", העוסק בתחביבו, רכיבת אופני כביש. ב-2020 יצא לאור ספרו "עדיין על האופניים".
משנת 2005, במשך שלוש שנים, כיהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. במקביל, בשנים 2006–2007, שימש כמנכ"ל משותף של המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי.[2]
מונה לעורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2008),[3] ופרש מן התפקיד באותה שנה.[4]
היה ממקימי העמותה "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" הפועלת לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, ומנהלה מיום הקמתה ב-2010.
בעל טור באתר "העין השביעית" בנושאי עיתונות ותקשורת מאז 2009. בחודש ספטמבר 2012 מונה לעורך "העין השביעית",[5] וכיהן בתפקיד זה עד תחילת 2015.
מאז מאי 2015 ועד 2018 כיהן כראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית.
הוא בעל טור במגזין טיים אאוט מאז 2005 ומאז נובמבר 2017 מפרסם, מדי שבוע, טור מחורז אקטואלי בגיליון יום שישי של "הארץ", תחת שם העט "אלתר-מן".[6]
בשנת 2022 יצא לאור בהוצאת כתר הרומן "סימני שיניים" פרי עטו.[7]
פרסיםעריכה
זוכה פרס סוקולוב בתחום העיתונאות הכתובה לשנת 2004.[8]
חיים אישייםעריכה
היה נשוי לענת אור-מרמרי ולהם בן. נשוי בשנית לעיתונאית סוניה מרמרי, ולהם בן ובת.[6]
לקריאה נוספתעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- עם חנוך מרמרי, עורך "הארץ", באתר "הארץ Online"
- הדר חורש, "העולם העיתונאי טוב מאי פעם". חנוך מרמרי אופטימי, באתר nrg, 11 באפריל 2009
- חנוך מרמרי יכהן כנשיא בצלאל, באתר ynet, 28 במרץ 2012
- רועי כ"ץ, ריאיון עם חנוך מרמרי בתוכנית "תעודת עיתונאי" ברדיו תל אביב, 8 בנובמבר 2013
- מאמריו של חנוך מרמרי, באתר העין השביעית
- יורם יובל, שיחת נפש עם חנוך מרמרי, הטלוויזיה החינוכית, 27 בינור 2016
- אלעד מן, המעניין הוא כי כגודל הספקנות והחשדנות בעיתונאות, כן גדלה השפעת השקר והמזימה, באתר העין השביעית, 4 במאי 2020
שני ליטמן, עורך הארץ לשעבר סלד מדה מרקר ורתח על גדעון לוי. אבל זה עבר לו, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2020
הערות שולייםעריכה
- ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 88–89.
- ^ רתם קלינה, חנוך מרמרי מונה, באתר nrg, 25 בדצמבר 2005
- ^ שירי לב-ארי, חנוך מרמרי ימונה לעורך הראשי של כנרת-זמורה ביתן, באתר הארץ, 31 במרץ 2008
- ^ מרב יודילוביץ', חנוך מרמרי עוזב את כנרת זמורה ביתן, באתר ynet, 28 בדצמבר 2008
- ^ לאן נעלמה מינה צמח?, בנובמבר 2012/Article-culture-weekend/media-fights.htm cd497925e7cba31006, באתר מאקו
- ^ 1 2 שני ליטמן, עורך הארץ לשעבר סלד מדה מרקר ורתח על גדעון לוי. אבל זה עבר לו, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2020
- ^ "סימני שיניים" מאת חנוך מרמרי: פרק לקריאה, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2022
- ^ ענת באלינט, צחר רותם, חנוך מרמרי ודניאל בן סימון זכו בפרס סוקולוב, באתר הארץ, 23 במאי 2004