יבנאל (עיר מקראית)
יַבְנְאֵל הייתה עיר בנחלת שבט נפתלי, והיא נזכרת ברשימת האתרים שבגבול הדרומי של הנחלה (מצפון לנחלת יששכר) בין אֲדָמִי הַנֶּקֶב לבין לַקּוּם:
![]() | |
תל יִנְעָם (או אֶ-נַּעַם) מצפון מזרח למושבה יבנאל | |
היסטוריה | |
---|---|
סוג |
אתר מקראי ![]() |
מיקום | |
מדינה |
ישראל ![]() |
קואורדינטות | 32°42′47″N 35°30′44″E / 32.713054°N 35.512102°E |
![]() ![]() |
לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן.
יש להבחין בין יבנאל זו ליבנאל הסמוכה לים שבנחלת יהודה[1], והמזוהה עם תל יבנה.
זיהוי האתר
עריכההתלמוד הירושלמי מזהה את יבנאל עם כפר ימה[2] המזוהה עם ח'רבת ימה שליד המושבה יבנאל של ימינו, ושבה נמצאו בעיקר חרסים מהתקופה הרומית והביזנטית (כלומר בימי עריכת התלמוד) ומתקופות מאוחרות יותר, אך לא מתקופת המקרא. לעומת זאת בתל אֶ-נַּעַם (או יִנְעָם), כ-1.5 ק"מ מצפון לימה (ראו במפה), נמצאו שרידים מתקופת המקרא (ברונזה וברזל)[3][4], וההשערה היא שלפני התקופה הרומית היישוב נדד ממקומו המקורי בתל א־נעם אל האתר הסמוך בימה.
תל א־נעם יושב בסמוך לדרך החורנים הקדומה שחיברה בין עכו לצפון עבר-הירדן[5], ולידו נובע מעין. התל הוא נמוך וקטן (פחות מ-100 מ"ר) וכנראה עבר בלייה טבעית לאורך הדורות בהם היה נטוש. במספר חפירות שנערכו בתל ובאתרים סמוכים לו נמצאו עדויות ליישוב גדול וצפוף מהתקופה הכנענית (ברונזה) הכוללות חרסים, פסלים וחפצים קטנים, מבנה גדול המשוער כבית השליט המקומי, ומבנים נוספים סביבו. עיר זו חרבה, ועל חורבותיה הוקמה שוב עיר בתקופת הברזל (הישראלית), שגם היא נבנתה בצפיפות. באתר נמצאו עוד עדויות ליישוב גדול מהתקופה הפרסית, ולהתיישבות מוגבלת יותר גם בתקופות מאוחרות.
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק י"א
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה א'
- ^ אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, הערך על יבנאל, כרך ג', עמ' 455
- ^ יבנאל, תל ינעם. אדווין ק"מ ון דן ברינק. חדשות ארכיאולוגיות חפירות וסקרים בישראל, גיליון 129 לשנת 2017. באתר רשות העתיקות
- ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן-צבי, 1987, עמ' 48-47